מאתר "רגעים היסטוריים"
בשנת 1945, כחודשיים לאחר תום המלחמה, לנה קיכלר ניסתה למצוא את קרוביה, ותוך כך גילתה כי אחותה הוסגרה כפרטיזנית ונהרגה. היא הגיעה לבית הוועד היהודי שברח' דלוגה 38 בקרקוב, כדי לברר על גורל יקיריה; שם גילתה, בקומה השנייה, עשרות ילדים יתומים ניצולים, בגילאי 15-3, כשהם במצב גופני ונפשי ירוד. מהילדים היו ששרדו את מחנות הריכוז, היו שלחמו לצד הפרטיזנים או הוחבאו במנזרים ואצל משפחות נוצריות, שהפכו את זהותם לנוצרית ואף עשו אותם לאנטישמים.
המפגש עם הילדים הוביל להקמת בית עבורם בעיירת הנופש בזאקופנה. שם, בהשפעת משנתו של יאנוש קורצ'אק, עסקה קיכלר במלאכת השיקום של כ-100 ילדים. אולם התקפות אנטישמיות אילצו אותה לקחת את הילדים ולברוח מהאיום דרך צ'כוסלובקיה ועד צרפת, בה התגוררו
במשך שלוש שנים. משם בשנת 1949 עלו הילדים למדינת ישראל הצעירה במסגרת העלייה ההמונית, ונקלטו בקבוצת שילר שבסמוך לרחובות.
"הילדים שהגיעו איתי הם יתומים מאב ומאם. והקטנים – אלה שנולדו בזמן המלחמה - חסרים גם שם משפחה ואפילו גילם המדויק אינו ידוע. אין הם יודעים שום דבר על הוריהם. המילה הורים היא בשבילם מושג מופשט. הם לא ידעו מה זאת משפחה אמיתית. הם הכירו רק צורה משפחתית אחת - משפחה של מאה ילדים ואם אחת", כתבה לנה קיכלר בעיתון "דבר" ב1964.
לאחר שהילדים התאקלמו בישראל כתבה: "ילדיי ראו אור. הם נהנים מחופש מלא… הוחזרו להם שבתותינו ומועדינו, חגי האדם והאדמה. הוחזרו להם אוצר לשוננו ואגדות מסורתנו הנפלאה. שבה אליהם הילדות התמימה, היפה, השאננה, שלא ידעוה בימי צרתם. הם זכו לאושר, שלא ידעוהו דורות של ילדי ישראל במשך אלפי שנות גולה. הם זכו לחיות במולדת שלנו".
יום האם - מנחם קלינמן עלים 1959
דברים שהוקראו בפגישה
היה זה רעיונן של הבנות הגדולות, הבנות, אשר אך אתמול כתבו את שירן הראשון, הבנות, אשר פנו סוף סוף מעם ישו הילד ואמו הקדושה וחיפשו נושא חדש, להשפיע עליו רוב רגשותיהן.
גרנו אז בקומבו, עיירה צרפתית קטנה עם כנסיה, אולם קולנוע אחד וטירה עתיקה. אנחנו גרנו בטירה. המרתפים, עליות הגג, הגזוזטרות והמגדלים עוררו את דמיוננו, דמיון הילדים. הם היו במה נהדרת לכל תפקיד אשר בחרנו במשחקינו: אבירים, שודדים, אצילים, חיילים... אך עיקר הכוח המושך היה בגן הענק, אשר הקיף את הטירה ובידד אותה מהעיירה. הוא היה כה גדול, עד אשר מעטים מאתנו הכירו את כולו. היו בו דשאים, ערוגות פרחים, עצים נותני פרי ועצי סרק ומעל לכל, פינות סתר אשר כה התאימו להטמנת אוצרות, הצבת מארבים והסתרת שבויים.
כן, היה זה רעיונן של הבנות הגדולות, שאנו, מאה יתומים, נחוג את יום האם. הבנים הגדולים אלה אשר בדקו בקוצר רוח את פניהם, שמא חתימת זקן כבר עלתה בהם, קיבלו את ההצעה בביטול גמור. הילדים הצעירים, אשר נמצאו ראויים להיות שותפים לסוד, קיבלו את הרעיון בהתלהבות. החלו ההכנות, כמובן, בסודיות גמורה. אחת הבנות ערכה עיתון קיר, אשר הוקדש למאורע. והנה, למרבה ההפתעה נתקבלו גם רשימות מהבנים הגדולים, ואחד מהם אף הסכים לקשט את העיתון. לצעירים היה תפקיד מיוחד, הם קטפו כל פרח בסביבה והורידו את עלי כותרתו. עשרות קופסאות נתמלאו עלי כותרת צהובים, אדומים ולבנים...
הבנות הצעירות קלעו שני זרים עצומים וקבעו עליהם כתובת: לאמא - מילדיה...
לנה קיכלר - זילברמן (Lena Kuechler – Silberman) נולדה בווייליצ'קה (Wieliczka), ליד קרקוב (Krakow), בינואר 1910. היא למדה בגימנסיה עברית וסיימה לימודי פילוסופיה באוניברסיטה בקרקוב. התמחותה הייתה בפסיכולוגיה ובחינוך. לפני מלחמת העולם הייתה מורה בבית ספר יהודי בביילסקו (Bielsko) ולימדה גם בסמינר למורים.
בימי המלחמה, בזהות "ארית" שאולה, הצילה יתומים מגטו ורשה (Warszawa) והפקידה אותם במוסד קתולי. לאחר המלחמה אספה ילדים יהודים יתומים וחולים, מגיל 3 עד גיל 15, בתחילה - תוך שיתוף פעולה עם "הוועד היהודי המרכזי" בקרקוב, והקימה עבורם בית ילדים, בית ספר וסנטוריום בזקופנה (Zakopane) וברבקה (Zakopane & Rabka). מוסדות אלו נוהלו ברוח מורשתו של ינוש קורצ'ק (Janusz Korczak).
במארס 1946 הצליחה להעביר את חניכיה ואת הצוות אל מחוץ לפולין שטופת האנטישמיות. הם הגיעו בסופו של דבר לצרפת, דרך צ'כוסלובקיה, ומשם עלו לישראל בתחילת 1949. הילדים הגיעו לקבוצת שילר ואומצו שם.
לנה קיכלר - זילברמן עקרה לתל אביב, נישאה ונולדה לה בת.
לימדה פסיכולוגיה בסמינר למורים וגננות, עסקה בפיקוח חינוכי ומאוחר יותר הקימה בגבעתיים שירות פסיכולוגי - חינוכי לילדי גנים ובתי ספר.
היא יצאה לגמלאות ב - 1972.
נפטרה ב06.08.1987, בגיל 77.
יהי זכרה ברוך 
