בחברת הילדים
אנחנו הילדים העולים, שהיינו במסגרת חברת נוער בקיבוץ, ובני המשק בני גילינו, גרנו כולנו בקומה השניה של הבית הגדול. אני גרתי בחדר אחד עם מקס פלינקר ואמנון קובץ` שמאוחר יותר עיברת את שמו לנפח.
מקס אמנון ואני הפכנו לחברים. בהתחלה החברות עם מקס היתה הדוקה יותר, אך במהלך הזמן דווקא החברות עם אמנון הפכה לחזקה יותר. עבדנו יחד בפרדס בחפירת גומות לגילוי שורשים, ובפרחים עסקנו בניקוש עשבים בין שורות הורדים והגלדיולות (סייפנים). אצל סוור עבדנו בקטיף תפוזים בפרדס.
ניקיון החדרים נעשה בתורנות יומית של שטיפת רצפת החדר. חדר האוכל של חברת הילדים היה בחדר הדרומי של הקומה, חדר בעל מימדים מתאימים. אכלנו ארבע ארוחות. בסביבות השעה ארבע היתה ארוחת ארבע של שתיה עם לחם וריבה. יחד עם זאת הסתובבנו עם תחושת רעב לפירות וממתקים. מהר מאד למדנו להשלים את החסר. למדנו מבני המשק ומאנשי חברת הנוער הבוגרת להביא אשכולות של בננות, וכך בעונה היה לנו מקור לפרי העונה. עם הזמן למדנו גם את ערך האבוקדו והגויאבות, המנגו, האנונות והשסק. מהאפרסמונים פחות התלהבנו למדנו גם את משמעות ההבחלה של הפירות הללו.
לאמנון וליהודה היה רומן מיוחד עם פרי הצבר, אבל מכיוון שפרי זה הופיע מאוחר יותר, אספר על כך בהמשך.
מידי בוקר, במשך 4 שעות למדנו עברית, דקדוק ותנ"ך. המורים היו רבקה רבהון וידידיה פרוינד. הבניין בו למדנו ניצב במקום גבוה בצד הצפוני של המשק, הפרדסים היו באזור המערבי והדרומי של המשק. ליד שילר היה פרדס ענק של אדם פרטי. הלימודים התנהלו כל בוקר, בחדר גדול ומרווח ולא זכור לי מה היה ייעודו המקורי של הבניין.
אמא הגיעה מספר פעמים למשק והביאה איתה ממתקים, בעיקר סוכריות טופי וחפיסות שוקולד. היא לימדה אותי שאת הממתקים חייבים לחלוק עם החברים לחדר, ורצוי לא לזלול אותם בבת אחת. הממתקים לא החזיקו מעמד יותר מיום יומיים, כי כולם היו כמהים לממתקים.
15 במאי 1948 - פלישת צבאות ערב בבוקר של ה- 15 במאי 1948, בעוד אנחנו הילדים מתגודדים על המרפסת של הבית הגדול, סיפר מישהו על הכרזת המדינה. פתאם שמענו רעש של מנועי מטוסים, ובמזרח נראתה רביעיית מטוסים שטסים במבנה מכונס. ריכזנו את מבטינו לעבר המטוסים. אחד הילדים, יליד הארץ, זיהה אותם כמטוסי ספידפייר בריטיים. לנו היו מוכרים המסרשמידט הגרמניים ולי בעיקר היסטריבוק והיאק הסובייטיים. הרביעייה התפצלה לשני זוגות. זוג אחד פנה לשדה התעופה תל נוף וזוג שני לעבר רחובות. המטוסים צללו והפציצו ואם אינני טועה בזיכרוני, ירו גם במקלעים. כך החלה מבחינתנו להתקיים מדינת ישראל העצמאית.
הבנים מחברת הנוער ומבני המשק התגייסו, הבנות הקימו על הגג עמדת קשר שפעלה בעזרת איתות בפנס זרק-אור ובדגלים. מידי פעם הייתי עולה לבנות שהיו בתורנות על הגג. כך הכרתי נערה בשם יפה שידעה רוסית והיה כיף לדבר איתה. פרט לה היו בתורנות גם אריאנה הרן שהזדרזה להסביר לי שהיא מרומניה. אך כאשר ניסיתי לדבר איתה ברומנית, היא הסבירה לי שהשפה הרומנית לא אהודה עליה כלל ועדיף שנדבר בעברית. היא גם הזדרזה להסביר לי שהיא חברה של נתן מיר, בן מהדור הבוגר. נתן היה עובד פלחה, מאד מוכשר, ונחשב לאחד המומחים בתחום זה במשק ועם הזמן גם בכל אזור הדרום. מהשיחות עם אריאנה התברר לי שהנערה כותבת שירה.
בכלל, למדתי שהתצפית מהגג של הבית הגדול מאפשרת לצפות על המתרחש בדרום. ואכן, כאשר בתום ההפוגה השנייה כשצהל פתח במתקפה באזור הדרום, ניתן היה לצפות על פעילות המטוסים וגם על לא מעט מפעילות כוחות היבשה. החלק המרשים שזכור לי היתה המראת המטוסים מתל נוף.
מאותה תקופה זכורות לי גם תמונות של מטוס דקוטה מצרי שטס דרומה. פתאם ממריא מסרשמידט מתל נוף, נוסק, מתקרב לדקוטה, יורה ומפיל אותו.
פריצת צהל דרומה והתרחקותה של החזית מקרבת הקיבוץ, נסכו ביטחון וחיי העבודה והלימודים הפכו ליותר שיגרתים.
חברות הנוער בקיבוץ בסוף שנת 1949 ותחילת 1950, עברו דרך קבוצת שילר מספר חברות ילדים ונוער. אנשי שילר, מתוך גישה אנושית וחובת קליטת עלייה שהיתה בעיניהם מובנת מאליה, נתנו בית חם לילדים ולנערים אלה. כמובן שהקליטה התבססה גם על רציונל כלכלי וארגוני. עם בוא העלייה מעירק, הגיעה קבוצה של בני נוער יהודי, שונים מהנוער שהגיע מאירופה. הם היו משכילים, יודעי אנגלית טובה יחסית לשלנו, מחייכים, מנומסים, לבושים יפה - היו להם חליפות, ויכולתם בספורט היתה מרשימה. היינו מלאי הערצה והתפעלות מהקבוצה הזאת. תוך זמן קצר הם עזבו, כי לא מצאו את מקומם בחברה הפוריטנית-חקלאית קיבוצית.
אחריהם הגיעה קבוצה מתורכיה, שהיו ברמתם של הנערים מעירק, אך חופשיים ועליזים יותר. כאן שמענו לראשונה את המושג: אם לא ימצא חן בעינינו, נחזור לתורכיה. לנו הילדים ממזרח אירופה, מחשבה כזאת היתה זרה ומוזרה. עם זאת נדמה לי שזוג מהחברה התורכית נשאר במשק. הם חברו למשפחה שבאו מאבוקה, שולמית וחיים קרשפין.
ילדי סלבינו הראשונים שהגיעו כמדומני היו ילדי סלבינו. סלבינו היה מוסד בו נאספו ילדים ובני נוער מרחבי אירופה שלאחר מלחמת העולם השניה, והתנהל ע"י צוות מדריכים, רובם צברים, ובראשם משה זעירי חבר קבוצת שילר. זעירי שירת בבריגדה ובתור שכזה אירגן באיטליה מוסד לנוער. האכסנייה היתה טירה של מוסוליני, רודן איטליה.
בסלבינו התאכסנו ילדים שנאספו ע"י זעירי וחבריו. הילדים זכו לבית חם, לטיפול וללימוד עברית.
מהחבורה של סלבינו זכור לי אחיו הבוגר של שמואל שוורץ. מהמדריכים - טדי בארי, גארי ברטיני (לימים מוזיקאי ומנצח נודע), שתי אחיות שאחת מהן נישאה לגארי.
גארי ברטיני הצטיין כבר בימי קבוצת שילר במוזיקה, ואם אינני טועה הוא סייע למשה גרוסברג בתחילת דרכו המוזיקלית. טדי בארי היה טכנאי או מהנדס אלקטרוניקה וחשמל ועשה רבות לטיפול במיכשור המועט שהיה בקיבוץ. מוטי גמר השתדל ללמוד מטדי בארי, ובין השניים נוצרה סימביוזה. נראה לי שבשלב מסוים הוא חזר לחיפה. על גארי ברטיני אין צורך לספר, ואנשי שילר ליוו בשמחה את נסיקתו בעולם המוסיקה. מהחבורה של הילדים שהגיעו איתי, רובם עזבו עם הזמן.
ילדי לנה קיכלר ילדי לנה קיכלר (ילדים שניצלו מן השואה), הגיעו לקבוצת שילר לאחר משא ומתן של לנה קיכלר עם הקיבוץ. היא ופטרוניה האמריקנים הבטיחו בתי ילדים, אבל דרשו שהילדים ישולבו עם בני המשק באותה חברה, עם אותם תנאי חיים ושתהיינה להם משפחות מאמצות. כמובן שילמדו בבית ספר כמו ילדי המשק.
לאחר שהוסכם למלא את התנאים שהציבה לנה קיכלר הצטרפו אלינו הילדים שהגיעו מצרפת. בהתחלה עם הגעתם, גרנו עדיין במבנים הקיימים ובמספר צריפים.
אני גרתי בחדר עם אלכסנדר בובר ועם עקיבא מילדי סלבינו. בובר היה מבוגר מעט ממני ובחור חכם מאד. בובר, כך קראנו לו, ידע להקרין מהתודעה המוסרית שלו עלינו. ניתן לומר שהדוגמא האישית, חוכמתו ויכולתו לשכנע יישרו אצלנו לא מעט גיבנות מוסריות שהבאנו איתנו מאירופה או רכשנו במהלך חיינו כאן בארץ.
הייתי בחברת הנוער בקבוצת שילר עד תום כיתה י"ב. הלימודים היו בגבעת ברנר, ובשילר עבדתי כחקלאי בענפים השונים. באוגוסט התגייסתי לנח"ל והתחלתי בקריירה צבאית שנמשכה על פני שנים רבות.
אמא התגוררה בתל אביב ונישאה לצבי קורצ`ק שהיה אלמן ואב לשתי בנות: טליה ודבורק`ה . שמרנו אמא ואני על קשר הדוק מאד עד לפטירתה ב- 27 בפברואר 1971. זכיתי בחיי לאמא מאד מסורה ואוהבת, לאמא אהובה.
