לקבוצת שילר הגעתי עם אמא. זה היה בתחילת חודש מרץ 1948. נרשמתי במזכירות הקיבוץ, בעוד שההודעה על בואי שהיתה אמורה להגיע מעלית הנוער, לא הגיעה כמובן. אמא התחייבה שהיא תטפל בענין.
השאלה הבאה היתה: איך יקראו לך? תשובתי טדי, נדחתה בנימוק שזהו שם גלותי. לאחר שהסברנו כי זה שם ציוני ונגזר משמו של תיאודור הרצל, הציעו לי לבחור בין זאב לטוביה. הסתבר שעם לידתי אמא נתנה לי את השם טוביה לזכרה של אמה טייבל`ה. כך הסתיים הלחץ המתון של הבולשביקים הציונים.
כעבור כשנה או קצת יותר כאשר הגיעו לקבוצת שילר ילדי סלבינו, היה להם מדריך, צבר חיפאי בשם טדי בארי. כששאלתי את המזכיר והאידאולוג מאיר: מדוע הוא כן טדי?, התשובה היתה : הוא סתם בורגני.
כאשר אמא באה לבקרני סיפרתי לה על הדו-שיח הזה, והיא הפטירה: הסטאליניזם כאן הוא ליברלי יותר, לא מגלים. נזקקתי לפרוש ואמא אמרה לי משהו על דוגמאטיות של אידיאליסטים. בדיעבד אמא צדקה. בשלב מסוים השתעבדתי לדוגמות אלו, אפילו בקנאות, ועד היום אומרים בסביבתי נו מה אתם רוצים, הוא היה קיבוצניק... מה לעשות, זו עובדה שאני גאה בה.
בקבוצת שילר צורפתי לחבורה של ילדים שהגיעו מעליית הנוער. חלקם היו יתומים שהגיעו ארצה באוניה יציאת אירופה. ואצל חלקם ההורים עוד לא עלו ארצה. היו שם יהודה פקטה (מאוחר יותר-אדמוני), צבי גרוס, עקיבא גוטליב, מקס פלינקר, אמנון קובץ` (אחר כך נפח) יהושע וחנה האוזר, דבורה גרוסברגר. אחיה של דבורה גרוסברגר היה בחברת הנוער, ובמהלך השנים התפרסם כמנצח בעל שם עולמי. נדמה לי שמקום מושבו היום הוא בסקנדינביה.
מלבדנו, שמבחינת הגיל חפפנו את גיל חברת הילדים בקיבוץ, היו חברת נוער של בני 17-18 ומוצאם מפולין, רומניה, הונגריה וכן חבורה גדולה שמוצאה מבולגריה שהיתה הדומיננטית. היה גם בחור תימני בשם ניסים, ובחור שעלה ממצרים בשם יהודה (שטבע אחר כך בבריכת השחיה). היתה ביניהם גם נערה בשם יפה שדיברתי איתה רוסית. אריאנה הרן ועוד בחור בשם יהודה היו מרומניה.
לאחר זמן, כשהבנות מחברת הנוער שימשו כקשריות באיתות בפנסים ודגלים מגג הבית הגדול, בו גרנו הילדים, למדתי שאריאנה התביישה קצת במוצאה בשל הסטיגמה של רומני גנב, שהעליה הפולנית הדביקה לעליה הרומנית.
בקבוצת שילר רוב החברים היו יוצאי פולין מחבל גליציה, וחלק מהחברים היו יוצאי גרמניה יקים. חלק מהגליצאים טענו למוצא אוסטרי, ועל כך נשמעו הרבה גיחוכים. העולים החדשים העלו איתם את הציונות ואת הדעות הקדומות גם יחד, שהביטוי שלהם היה בעדתיות. לא כולם היו נגועים בנגע זה. נדמה לי ששלמה מיר, ציפורה כסה, יהודה אנוש ורוב המשפחות מהעליה הגרמנית היו בדרך כלל מעל לדעות קדומות אלה.
ההתרשמות שנוצרה אצלי אז היתה שהערך להערכת אדם היא החריצות וההצלחה בעבודה, ההשכלה הפורמלית והאפורמלית, חוכמת החיים והתושיה, אבל העיקר בהערכה היתה התרומה של הפרט להישגים כלכליים לטובת הכלל, דהיינו הקבוצה.
התרשמתי כי הערכה לאנשי עבודה כמו שלמה מיר, מנדל ברגיל, אדי גטריידה, הנס דנקוורט ודוד קלינגהופר, היתה גבוהה מהערך והכבוד שחלקו ליונה כסה שהיה פוליטיקאי, ועם הזמן חבר כנסת ומזכיר מפא"י.
בין הבנים הבוגרים, נתן מיר שהיה איש פלחה ברמה ארצית, זכה להערכה גבוהה הרבה יותר מאשר צבי כסה שהיה בחור משכיל יחסית לעומת חברי המשק הבוגרים. לא פעם שמעתי שמתייחסים אליו כאל בטלן, אבל מהיכרותי איתו הוא לא היה כזה.
