תור הזהב של המטע הנשיר בקבוצה היה מאוחר יחסית.
בשנים הראשונות 1927- 1940 נטעו וטיפחו את ענף הפרדס. נטעו בננות ואחר כך גואיבות, חרובים, אבוקדו שזיפים ענבים, ועוד מינים שונים. טרם הצטבר בחקלאות העברית של שנות השלושים, הנסיון והבטחון בהצלחתו של פרי מסויים בדומה לפרדס, גם לא היה ממי ללמוד והיתה בעייה של התאמת זנים לקרקע.
לכל הנטיעות הנסיוניות הללו קראו בקבוצה "מטעים" או "ענף עצי פרי" אותו ריכז בהצלחה שמואל קרמיש.
בשנים 1954 - 1957, עם היציאה ל"שטח" או כפי שנקראה שנים "היציאה מהגדר", לאור הנסיון וההתמחות נטעו שזיפים, תפוחי עץ, אגסים, אפרסקים, כמטע מסחרי, סה"כ 140 דונם.
אפילו בשנות ה- 60 המוקדמות, טרם קראו לילד בשמו ועדיין לא היה צוות נפרד ל"מטעים נשירים" .
בשנים אלו מטעי השזיף, האפרסקים והכרם הניבו פירות לשוק המסחרי ונחשבו לגידולים ראויים ומבטיחים.
ביוני 1959 נקטפו ביכורי שזיפים מזני מטלי וביוטי, ואחר כך ויקסון, קלסי ומריפוזה.
גם היבולים בכרם היו יפים אבל הוא סבל קשות ממזיקים.
ב- 1960 האפרסק הניב 11 טון, אגס טון אחד, שזיף 21 טון, ענבים 50 טון, תפוחים 43 טון.
המשק החקלאי כולו כבר אז, נתון היה במגבלת מים וחישובי כדאיות וצריכת מים הכתיבו את הרכב והיקף הענפים.
בחודש מאי 1964 אנו קוראים בעלים:
"ביכורים: במשך השבוע האחרון נשלחו מהמטע שלנו 90 מגשי פרי עם אפרסקים. אלה הם ביכורים של המטע שלנו השנה, וביכורים של כל הארץ. היינו בכך ראשונים, וראויים עובדי המטע לברכה. המיקום הגיאוגרפי והאקלים בשילר אינם מצטיינים בהתאמתם לגידולים נשירים, משמע, אין זה בית הגידול הטבעי שלהם בניגוד לפירות הדר, ובכל זאת."
החל מראשית שנות ה - 60 מתגבש והולך ענף המטעים הנשירים בקבוצה ובשמו - "המטע". שנות בצורת העיבו על היבולים ושנים גשומות וקרות הביאו איתן יבולי שיא בארץ. בית הקרור והאריזה תורם רבות לאיכות הפרי והקפדה על המשלוח, הריווחיות של פירות המטע עולה בהתמדה.
צוות קבוע, של כ-5 חברים, חרוץ ומיומן רוכש ניסיון, מרחיב את הנטיעות, כמעט מכפיל את שטחי התפוחים ומפתח אותו לענף המרכזי והחשוב בקיבוץ.
בשנת 1972, 140 דונם נוספים ניטעים בזנים: ענה, זהוב, סטרקינג, דלישז ואורליאנס. מה שנקרא - "תפוחים ה`".
החלקות הותיקות יותר הניבו: יופי, רומה, גליה ועוד. סה"כ מעתה ואילך, כ- 370 דונם עצי פרי נשירים מהווים את שטחי המטע הנשיר בקבוצה.
לענף הגדול יש גם היבטים חברתיים. במשך כחצי שנה של עונת הקטיפים, המטע מטביע את חותמו על החיים בקבוצה.
בחודש מאי מתחיל קטיף שזיף המטלי, אחריו קוטפים ענה, אחר כך את הזנים האחרים של תפוחים, אגסים. בספטמבר קוטפים את החבוש, קטיף האפרסמון בנובמבר מסיים את העונה.
מסוף שנות ה- 60, הקטיפים התבצעו בעיקר ע"י מתנדבים, תחילה מהולנד ואחר כך מכל קצווי תבל.
בוקר, צהרים וערב חדר אוכל המה בעשרות מתנדבים מיעוטם יהודים, (בשנים הראשונות אומצו במשפחות). חברים יצאו לגיוסים בסיום יום עבודה, הדינמיקה של החיים בחצר הקבוצה ובחדר האוכל היתה מאד אינטנסיבית ורעשנית מחמת הקטיף המתמשך של הפירות.
נוכחותם של כל כך הרבה צעירים זמניים השפיעה על הנוף האנושי.
העשור של שנות ה- 70 היה עידן של פריחת החקלאות כולה בארץ, ובשילר.
הודות למסירות והקפדה, לפירות שילר יצא שם טוב, הם הגיעו ראשונים לשוק, שיווקו אותם בבתי מלון יוקרתיים. כמובן שקיבלו מחירים מצויינים הודות לפרי איכותי וארוז יפה.
ביכורי שזיף המטלי, זכו להצלחה מסחררת.
בתאריך 17.05.1979 מצאו לנחוץ כתבי קול ישראל להעלות אותנו לכותרות פעמיים ביום אחד.
עלים מאי 1979, בשעה 11.00 בבוקר, במדור לצרכן נאמר:
"ראשוני השזיפים הגיעו לשוק מקבוצת שילר ומכפר תבור. השזיפים נמכרים ב - 20 ל"י הק"ג. צרכנים!! אל תמהרו המחיר ירד."
מאוחר יותר בשעה 13.00 מתקדמים לעבר מקום מכובד בצמרת.
בחדשות של חצי היום, משודרת ידיעה קצרה בלשון זו:
"מוכרים שזיפים של כפר תבור וקבוצת שילר בשוק הסיטונאי ב - 20 ל"י הק"ג."
בשנות ה- 80 מסתמנת ירידה בריווחיות של החקלאות בכלל ומטעי הקבוצה בתוכם. החל מראשית שנות ה - 90 מחריף המשבר בחקלאות ובמים, ההוצאות עלו, המדיניות הממשלתית השתנתה לרעת החקלאים, זה התבטא בכמה מישורים כמו פיצוי על נזקי-טבע, מחירי מים ועוד.
אם עד כה אלפי חקלאים התפרנסו בכבוד מעמלם, כבר באמצע שנות ה- 80 חקלאים רבים נאלצו לנטוש את הענף, ונעצרה השתתפות הממשלה בעזרה לחקלאים. השחיקה במחירי הפירות, יבוא פירות, הדרישות המחמירות של השוק, כל אלה גרמו לירידה בריווחיות.
אי לכך, לכל נטיעה חדשה בשטח, קדמו דיונים קפדניים בועדת המשק ושיקולי כדאיות בנטיעת זנים אלה או אחרים.
קשה לעמוד בתחרות עם מקום הגידול הטבעי של הפירות הנשירים - רמת הגולן, רכס מנרה או איזור ירושלים. אבל עדיין, גם אחרי שנת 2000, נשאר המטע בהקפו, כ - 370 דונם חרף משבר המים.
המיתון הכללי במשק נותן אותותיו, אנשים קונים פחות פירות. מחמת המצב הבטחוני הרעוע, נחסם בפנינו השיווק לפלשתינאים, כמעט ולא מגיעים מתנדבים. החקלאות בארץ מתקיימת הודות לכוח אדם מתאילנד. החל מ - 1995 את הקטיפים בקבוצה מבצעים במסירות ובמיומנות כ- 12 תאילנדים. משנת 2003 במסגרת המדיניות הממשלתית להפחית עובדים זרים, התייקרה מאד העסקת התאילנדים.
בית האריזה והקרור נאלץ להתאים עצמו למצב, על כן משתדלים למכור את הפרי במיכלים, מה שחוסך הוצאות אריזה ועבודת ידיים, עדיין מייצאים אפרסמון לחו"ל.
שנת 2003, שנת משבר כלכלי קשה בארץ, גם בקיבוץ ניכרים סימני המיתון. בין ענפי הצומח המטע עדיין הגדול והריווחי ביותר.
רמת הריווחיות של המטע היום משלמת את יום העבודה של העובדים וגם משאירה רווח לקיבוץ.
במטע: 60 דונם תפוחי עץ , 23 דונם אגס, 192 דונם שזיפים, 100 דונם אפרסמון .
צוות מטע הנשירים בשנת 2003 מונה 2 חברים ובראשות פבלו פרידלנדר למעלה מ - 10 שנים.
בשנת 2015 , מטעי שילר כוללים את האבוקדו, הפרדס והנשירים. האבוקדו הנו הגידול העיקרי, כאשר סך שטח האבוקדו הנטוע הנו 435 דונם, אשר יגדלו לכ-500 דונם בשנת 2016.
בתחום הנשירים נותרו 73 דונם אפרסמון, אשר נמצאים בבחינת כדאיות של המשך הגידול בשנים האחרונות. היבולים בשנים האחרונות אינם גבוהים, ונוסף על-כך בעיות בתחום השיווק מעיבות על עתיד גידול האפרסמון בארץ.
את המטעים מרכז חננאל לחמי, ואיתו בצוות חברי הקיבוץ, משה וילנר, נתי שי ועידן מוקסיי.
רכזי המטע לדורותיהם, החל משנות ה- 50:
עזרא מאיר, מיקי עפר, דודי מיר, אלחנן אוקו, אורי אילן, דב לבקוביץ, גיא מיר, פבלו פרידלנדר וחננאל לחמי.
ענפים של פעם - עצי פרי ענפים של פעם - כרם תרבות - 25 שנה למטע. המסיבה
