בית ספר בקבוצה היה בשתי תקופות .
ב- 1934 הוקם על הגבעה בית החינוך האזורי המשותף, הכיתות היו בבנין המחסן של זלמה/מועדון ערבה/משרד הבריכה. בבית החינוך הזה למדו הן ילדי שילר והן ילדי המושבים וילדי פועלים מרחובות.
ב - 1936 החלו חברי המושבים ופועלי רחובות לדרוש להעביר את בית החינוך למושבה רחובות, כי פחדו שהילדים יפגעו בדרך בתקופת הפרעות, גם הנסיעות לבית הספר היו יקרות מדי עבורם. בסוף שנת 1936 נסגר בית החינוך בקבוצת שילר וילדי המשק עברו ללמוד בבית החינוך לילדי עובדים ברחוב בנימין ברחובות.
בשנת 1940 שוב עוברים הילדים, מעכשו לומדים בגבעת ברנר, יחד עם ילדי גבעת ברנר.
בסוף שנת 1953, שנת הלימודים תשי"ד, בעקבות הפילוג בתנועה הקיבוצית, חזרו ילדי קבוצת שילר ללמוד בקבוצה, בבית ספר שכלל גם את ילדי נצר וילדי חוץ. בית הספר כלל בתחילה את כיתות א`- ט`, כשכיתות ההמשך למדו בנצר סירני. בהמשך למדו גם כיתות י`- יא בשילר וכיתות יב למדו במקובצת בבית ברל.
תחילה התקיימו הלימודים בצריפים על יד בית התרבות [היום חדר חינוך- חרוב], כמו כן בצריף שבדי שהוקם על הגבעה ושימש גם כחדר מורים.
בשנת 1955 הושלמו שלושת מבני בית הספר וכעת מרוכזים כל התלמידים על גבעת הנוער.
בכל בנין היו שתי כיתות, כמו כן נחנך חדר הטבע.
מנהל בית הספר היה אפרים קמרון, החליפה אותו אסתר קרמיש שגם היתה מורה עם אלי רייפן, אהובה לאור, שרה מיר, יהודה רבד, שושנה ברינשטיין ושולה רבד מחברי המקום. מורים שכירים היו שרה הלפרין, ישעיהו, יוסף הלפרין, פנחס נאמן מורה להומניסטיקה, ישראל מקוב, רינה רותם, בנציון שוהם, רחל לנדר, צבי כספי וסטודנטים מהפקולטה לחקלאות שנשכרו ללמד.
משנת 1958 התחילו בקבוצת שילר דיונים על מעבר לבית ספר אזורי.
בסוף שנת 1964, שנת הלימודים תשכ"ה, עברו ילדי קבוצת שילר ללמוד בבית ספר אזורי בנצר סירני.
לאחר מעבר התלמידים לנצר, שימשו מבני בית הספר כמגורי נוער ומאוחר יותר כמגורי מתנדבים וזמניים, תיאלנדים והשכרה.
בעול המעשה (בעיות ולבטים) - אפרים קמרון עלים 09.07.1954 אין בכוונתי לסכם בזאת את השנתיים של קיום בית הספר בקבוצתנו. עדיין לא הגיע הזמן לסיכומים, ואין גם לערוך סכומים - תחת לחץ העורך ובמצב של מתיחות שלפני סיום שנת הלימודים. על כן ברצוני לעורר רק כמה בעיות ולהצביע על כמה עניינים, אשר העסיקו אותי במשך השנתיים האחרונות בעבודתי בבית הספר.
הצורך והיכולת מן הרגע הראשון לייסוד בית הספר הצבנו לנו מטרה להקים מוסד חינוכי טוב יותר מזה שאליו היינו רגילים בעבר. והדבר לא היה קל. עזבנו מוסד גדול ומשוכלל, בעל מסורת חינוכית עם צוות מחנכים מנוסים, עם ציוד לימודי גדול ויעיל. כמובן,שגם תנאי הלמידה היו מצוינים. ועלינו היה להתחיל הכל מבראשית: לגבש את דרכנו החינוכית, לצקת דפוסי חיים למען הדור המתחנך, לשבור את המסורת המקדשת את זכות המורה לא להתערב בענייני חברת הילדים וזכות הילדים להפרדה מוחלטת בין בית הספר וחברת הילדים, לגבש תכנית ודרכי למידה ההולמות את מטרתנו החינוכית והחברתית. להכניס את הילדים למסגרת חיי עבודה: להקים משק בית ספר, סדנאות לבנים ולבנות, להקים מבנים חדשים על מנת ליצור תנאי למידה הוגנים, לרכוש ספרית קריאה לילדים, ספרית עזר למורים, ציוד לימודי וכו`. ובנוסף על כך לדאוג למימון כל הנ"ל. כל זה צריך היה להיעשות על ידי צוות עובדים חברים קטנטן.
לא יפלא אפוא, כי העבודה הזאת הייתה מעל לכל יכולת של אותם החברים הבודדים, שעסקו בעבודה בפועל.
על כן הכרחי היה לחלק את המשימה הכללית - לתוכניות חלקיות ולנסות להגשים שנה שנה חלק אחר ממנה, דבר שאינו לטובת העניין, כי בינתיים הולכת ונוצרת מסורת, הולכות ומתגבשות זכויות, אשר קשה אחר כך להתגבר עליהן.
בכלל יש לציין שבעיה זו של צורך ויכולת מלווה אותנו בכל פעולתנו החינוכית והחברתית ומעמידה גבולות ומצרה את כל צעדינו. היא לא תיפתר, אלא אם כן נכניס כוחות צעירים נוספים לעבודה. כוחות בעלי מרץ, רעננות ויוזמה.
המבנים דאגתנו הראשונה הייתה נתונה למבנים. במשך השנה הראשונה למדנו בצריף רעוע, בחדרים צרים ואפלים. קרים מדי בחורף וחמים מדי בקיץ. תנאים חלוציים ממש. הילדים והמורים עמדו במבחן זה יפה, וזאת לאחר שיצאו מתנאי לוקסוס ממש במקום הלימודים הקודם. אולם קבענו לעצמנו: כך אפשר ללמוד בתקופת המעבר, לכל היותר שנה אחת. לקראת השנה השניה נכנס - ויהי מה - למבנים חדשים.
תכניתנו זו הוגשמה כמעט במלואה. נמצא חבר שהתמסר לריכוז ההלוואות הדרושות לבניה. גם מצד כל הקבוצה ניתנה העזרה הדרושה - לקראת שנת הלימודים השניה. נכנסו 4 מתוך 6 הכיתות לבניינים החדשים. גם יתר השתיים נכנסו לצריף פיני חדש. לקראת השנה הוחל גם בבניית בית הטבע. ואנו תקווה שיעשו המאמצים הדרושים שהוא יעמוד לרשותנו כבר בראשית השנה הבאה.
היה בזה משום שינוי מהפכני לגבי התנאים של הלמידה שבשנה הקודמת. אולם כרגיל בעולם העשייה, גם פה לא הכל חלק. בתכנית האורגינלית קבענו עם המהנדס צורת בניה קצת שונה מזו הקיימת: המרפסת לא מצד דרום מזרח, אלא מצפון מזרח. זה היה מאפשר לקבוע את דלת הכניסה על יד הלוח, ושומר מפני הרוח והגשם. לא ברור לי עד היום, איך התכנית הזו התגלגלה וחזרה לצורה הראשונה של דעת המהנדס, שכולנו התנגדנו לה. והתוצאות לא אחרו לבוא: בחורף, בימי גשם חזקים זרמו ללא הפרעה מים לכתות הדרומיות, דרך הסדקים שמתחת לדלת. לאור הניסיון הזה סוכם להקים קיר בלוקים מצד דרום, על המרפסת, להגנה בפני חדירת הגשם. זאת יש לבצע בימי החופש הגדול, אם אין אנו רוצים שוב פעם לעמוד בפני הפתעות בלתי נעימות בחורף הבא. כמו כן יש להתקין סידור מיוחד על יד החלונות, אשר יאפשר את זרימת המים החוצה ולא לתוך הכיתה. ועוד בעיה מטרידה אותנו בבניינים החדשים: התהודה החזקה בחדרים. לפני שניגשנו לבניה הזהרנו על כך את המהנדס - לאור הניסיון ממה שלמדנו באחד המשקים שלנו. לצערנו לא התגבר המהנדס על הבעיה הטכנית הזאת והמורים עם הילדים גם יחד סובלים מזה מאוד. כל מי שמסתובב סביב הכיתות בשעות השיעורים, יכול לקבל רושם, כי בהן מתקיים מאבק קשה מלווה רעש והמולה. כי כל תנועה, אפילו הקלה ביותר של הילדים מעוררת הד עצום.
גם בעניין זה יש להתייעץ עם בעל מקצוע ולתקן את הניתן לתקן.
בתכניתנו להקים עוד מבנה אחד שיכיל 2 חדרי כיתות, בניין ספורט, חדר מלאכה לבנות וכו`.
בינתיים לומדות 2 כתות באורח זמני בצריף החדש. גם כאן קיימת בעיה: האור. הקירות כהים, החלונות קטנים, מצד הדלת אין שום פתחים ובסך הכל - חושך למדי. בגורלי יצא ללמד בכתות אלו ולא פעם, בפרט בחורף יצאתי אחרי השיעור עיוור ממש, כשעיני אינן מסוגלות לראות גם את הדבר הבולט ביותר בסביבתי. גם זה דורש תיקון. יש לצבוע את הקירות ואת התקרה בצבע שמן לבן ואולי גם לקרוע חלונות מצד מזרח. עוד לפני שנכנסנו ללמוד לכיתות חשבו לעשות זאת. לא הספיקו וגם אמרו לחכות, כדי ללמוד מהניסיון.
חבר העובדים ניגשנו להנחת יסודות בית הספר במקום, מתוך הכרה, כפי שהגדירו זאת חברים מספר: שאי אפשר לו, למשק קבוצתי בלי מקדש מעט זה, כמו שאין לתאר עיירה יהודית בלי בית כנסת. אולם ברור, שאי אפשר במקדש מעט - בלי כוהנים אשר ישרתו בו. ההדגשה על המלה: ישרתו.
אמנם היו לנו בראשית בית הספר 3 מורים חברים. התנדבו גם שני חברים מחוץ לחבר המורים (אחד להדרכה) והיו סיכויים מבוססים לתקווה, שנוכל מן הרגע הראשון להעמיד את בית הספר על בסיס איתן.
אולם כנראה שלחיים חוקים משלהם. במצב הקיים לא יכולנו להקיף הכול ונאלצנו להזניח לעת עתה שטחי פעולה מסוימים, על מנת להתמסר יותר לאותם עניינים, שראינו אותם כמכריעים ויסודיים יותר. ניגשנו לעבודה באמונה. לא פשוט לעבוד בתנאים של יצירת יש מאין. נחוצה נשימה ארוכה ויכולת עמידה שבעקשנות. ידענו, זאת תקופת מעבר. בעוד שנה שנתיים נכשיר מורים נוספים, נרכוש ניסיון - ואז יהיה קל יותר.
בינתיים - היה באמת קשה. רק דוגמה קטנה אחת: היינו תלויים במורים שהגיעו אלינו לשיעוריהם מבחוץ, אשר לא תמיד היו מגיעים לעבודה. ולא פעם קרה שכותב השורות האלו - בתור מחנך של שתי כיתות - היה נאלץ לתת 12 שעורים ביום, וזאת על יד תפקידיו האחרים, באשר לא היה מחליף.
ובכל זאת העבודה התנהלה בשנה הראשונה באופן יצוא מהכלל. הילדים לא ידעו מה זה שיעור חופשי. מורים חלו - צריך היה להחליף אותם ואנו חוללנו ממש פלאים. רמת הלימודים היתה גבוהה. הורגשה שמחת היצירה גם אצל המחנכים וגם אצל הילדים. גם חברת הילדים הייתה פעילה מאוד וערה מאוד. אולם לקראת סוף השנה הראשונה הורגשו סימני עייפות ראשונים. לא כל החברים יכלו לעמוד במתח עבודה זה. כמובן, על ידי כך הוגדל העומס על האחרים. היעמדו בזה לאורך ימים?
לקראת השנה השניה ולאור הניסיון שנרכש נקבעו סדרים והסכמים, אשר לא הוציאו את יומם. חבר אחד בכלל עזב את המערכה... למעשה הועמסה כל האחריות על כתפי חבר אחד אשר לא יכול לעמוד בה. בפרט שגם מן השמיים נלחמו בנו בשנה זו: גיוסי מורים לצבא, מחלות לרוב, הריון וחופשת לידה, גיוס לעבודה ציבורית (מורים מנצר על ידי האיחוד) בלי כל ידיעה מצדנו. ועוד צרות כהנה וכהנה. (לדוגמא: חוסר הסדר ההערה, אשר גזל מאתנו מורה למשך למעלה מחודש). וכתוצאה: הופיעו בבית הספר הסימנים הראשונים של התפקקות המסגרת: השיעורים החופשיים. אמנם לא רבים - אבל הופיעו. וכאן מספיקה הפרצה הראשונה, ולו גם הקטנה ביותר...
והמסקנה? יש להכין דור חדש של מחנכים צעירים, אשר יקבלו על עצמם ברצון ובלהט את התפקיד של חינוך הדור הגדל בקבוצה ואשר יראו בזאת את עיקר ייעודו.
