מתוך ספרה: פתחון פה, תבשילים עם נשמה
הוצאת תשל"ח
תשאלו מנין לי עזות המצח לכתוב הרהורים משלי על אוכל? אני שבאתי ארצה כילדה, גדלתי ונשארתי לחיות בקיבוץ, וגיחותיי לארצות נכר לא היו רבות, ולעומת זאת עם מעט כסף בכיס?
ובכן, גם לי קשה להסביר זאת. כנראה שפשוט נולדים עם זה. נחוצים לשם כך קיבה בריאה, תיאבון בריא לא פחות, דימיון, ידידם טובים ששמחים להזמין מישהו בעל תכונות כנ"ל לארוחה טובה בבית או בחוץ, כמה ספרי בישול טובים, שהסיפורים סביב המתכונים שבהם יפים לא פחות מהמתכונים עצמם, אומץ לב - לטעום הכל ולנסות לבשל כל דבר מבלי לחשוש להחליף תבלין שאינו ברשותך באחר שיש לך, והעיקר - ציבור אוהד.
ציבור כמו זה שיש לי בקבוצתי - קבוצת שילר, שהסתכן וטעם ואפילו לא מת מהמאכלים שניסיתי על חשבונו במשך עשר שנים, שבהן בישלתי ל- 380 איש, שבאו מארצות מוצא שונות, בני גילים שונים וכתוצאה מזה - בעלי טעמים שונים.
את תוצאות חדוות היצירה הראשונה שלי טעמו שומרי הלילה ששמרו בחברתי, שהאמצעים היו דלים וגם הידע. אך הדמיון עשה את שלו, ולעיתים לא. ואולי כאן המקום להתנצל על כך.
מאז עברו שנים, חברת השפע השפיעה גם עלינו, ועוד איך! דוכני ההגשה העצמית מלאים כל טוב, הכלים השתכללו, מצרכים לא חסרים וכבר קשה להפתיע.
ארוחות הארבע של שבת בחדרי המשפחות הפכו לשם דבר. מתחילים לאגור מצרכים כבר מראשית השבוע (הרי לשם כך יש מקררים), וגם מוחה של אם המשפחה עמל להמציא משהו חדש וחביב לשמח בו את הבנים והנכדים ואת האורחים של שבת.
כאן פורצות כל התשוקות המדוכאות של האישה המשוחררת פחות או יותר, ואם השבט חוגגת בראותה את צאצאיה נאספים כשתילי זיתים סביב פינת האוכל החדשה שלה, חסרי סבלנות ורעבי הפתעות.