מי הציל את המורה - פנינה טננבאום

סיפור מפי פנינה טננבאום
 
זה קרה כשהייתי מורה בבית הספר בגבעת ברנר. שילר היו שותפים אז בבית הספר. מדי בוקר היינו הולכים ברגל עם הילדים, דרך הפרדס של לוינסון. היינו מטפסים על הגבעות, עד שהגענו לגבעת ברנר.

יום אחד, חלה המלווה שלי. עם גמר הישיבה השבועית נעלמו כולם, ואני החלטתי ללכת הביתה לבד, בלי לחשוב על העניין. התחלתי ללכת. הגעתי לגבעות וחושך החל לרדת. לא היה איש בסביבה, ולמען האמת, די פחדתי.
לפתע, הגיע מאי שם נער בדואי צעיר. הוא רץ לקראתי, ונתן לי נשיקה על הלחי. צעקתי, הוא נבהל וברח. מהפרדס הסמוך יצא בדואי אחר והתנדב ללוות אותי הביתה. מובן שבשלב זה פחדתי גם ממנו, אבל לא היתה לי ברירה. הוא ליווה אותי עד לקיבוץ, וכשהגעתי בשלום הודיתי לו.
בין הגבעות היתה מחצבה בה עבדו גם ערבים. הנס העמיד אותם בשורה ואני הייתי צריכה לזהות את הפושע. לא הצלחתי. הוא אמר להם ללבוש חולצות וכובעים ומיד זיהיתי אותו. הכניסו אותו לג`יפ והביאו אותו לבית הכלא ברחובות, בהמתנה למשפט.
בשבת הגיעה חמולה שלמה מן הכפר עקיר, וחיפשו את סוור. בראשם צעד המוכתר. הסתבר שהמתקיף היה בנו. הם באו לעשות סולחה. המוכתר הכיר את סוור מהמחצבה, והיה בקשרים טובים אתו. לא פעם היה שולח אלינו הביתה סלים עם תאנים ותמרים.. קיבלנו אותם יפה, עם קפה ועוגות, והם אפילו נתנו לאילן, שהיה ילד קטן, 20 אגורות.
סיכמנו שלא נתבע את הנער, וכך יוקל העונש לשישה שבועות בלבד. ביום המשפט נשאלתי ע"י השופט שיטרית (מי שהיה אחר כך שר המשפטים בממשלה) אם אני מעונינת במשפט, או מוכנה להתפשר. אני מצידי הייתי בעד פשרה.
השופט דיבר עם הורי הבחור, ובאמת יצא פסק דין - 6 שבועות בלבד.
קרובי המשפחה ובני הכפר הגיעו לבית המשפט, יצאו אחרי, ומרוב שמחה והכרת תודה נישקו את ידי.
ובזאת נסתיימה הפרשה.