עזיבת ק. ענבים והתמקמות ברחובות - גיא מיר

 
כפי שכבר ציינתי, במשך כל זמן שהיית הקבוצה בקרית ענבים קויימו דיונים על עתידם.
המטרה היתה ברורה עוד מזמן הדיונים בחול: הקמת כפר שיתופי - עצמאי, קבוצה. השאלה היתה איך מגיעים לזה?
אחרי ברור האפשרויות במוסדות ההסתדרות הציונית, הקרנות הלאומיים, הסתדרות העובדים הכללית, התיעצות במרכז החקלאי עם הרצפלד, שקולניק אשכול ואחרים, שנעשו עי בא כוח הקבוצה הדר א. זוסמן, התברר שישנן שתי אפשרויות:
1.       לחכות בתור להתיישבות ולקבלת תקציב התיישבות מלא. אפשרות זו ירדה מהר מאד מהפרק, מכיוון שבאותה תקופה, עקב המצב הכלכלי הקשה של הקקל וקרן היסוד, הוחלט בקונגרסים הציונים לבסס תחילה את היישובים הקיימים בעיקר בעמק יזרעאל, ולהקפיא כמעט לחלוטין את ההתיישבות החדשה, וזה התבטא בכך שמתוך 106 אלף לי אי של התקציב להתיישבות באי, רק 8000 לי אי הוקדשו על פי החלטת הקונגרס בבאזל בשנת 1927, להתיישבות חדשה. אילו היו חברי קבוצת שילר בוחרים באפשרות זו, היה עליהם לחכות שנים אחדות לקבלת תקציב ואדמות, ומכיוון שהם היו כבר בתחילת שנות השלושים לחייהם ובעלי משפחות, לא היו מוכנים לחכות.
2.       האפשרות השניה היתה להשתמש בכספים הפרטיים של כל חברי הקבוצה שהביאו עמם מחול, לרכישת חלקת אדמה, קטנה ככל שתהיה וככל שירשו האמצעים גם כבסיס ראשון להתיישבות, ולהתדפק על דלתות המוסדות בבקשה לתקציב התיישבותי. רוב חברי הקבוצה יעבדו בעבודות חוץ, אצל בעלי משקים בסביבתם הקרובה, יתפרנסו מזה ואולי אף יחסכו מכך סכומים מסוימים לפיתוח המשק. מכאן נבעו כמה מסקנות: א. התיישבות כזו קשורה בהכרח באזור גיאוגרפי מסוים: אזור החוף, בו היו מצויים יישובים ותיקים, משקים מגוונים ואפשרויות נוספות לעבודות חוץ. ב. כיון שבאזור זה אין מחסור במים, יש אפשרות של עיבוד אינטנסיבי של הקרקע. מכאן שאפשר להקצות לכל יחידה התיישבותית מיכסת קרקע קטנה בהרבה (15 דונם במקום 150 ליחידה משקית באזורים חרבים).
3.       גם תהליך ההתיישבות (ההשקעות והפיתוח) יכול היה להיות הרבה יותר איטי, מודולרי, כלומר בתקציב התיישבותי קטן יחסית אפשר היה להקים יישובים חקלאיים רבים יותר ועל ידי זה להקים מקומות קליטה רבים יותר לעולים, אם וכאשר יבואו. עובר, עדין בלתי מגובש דיו של רעיון כזה, התחיל להתברר באסיפות חברי קבוצת שילר במשך כל שנת 1926. הוכחנו יכולת טובה בעבודה בקרית ענבים, אנו זוכים להערכה כפועלים טובים, נוכל להצליח בכל עבודה אחרת, בכל מקום נעשה לנו שם כעובדים חרוצים ומסורים ולא נסבול מחוסר עבודה. לקקל אין כסף לרכוש קרקע עבורנו באזור החוף - אולי נציע לה שנקנה את הקרקע בכספינו ובמשך השנים הקקל תחזיר לנו את הכסף. נשלב עיבוד אדמתנו עם עבודת חוץ, וכך גם נתפרנס וגם נתרום לבנית הארץ. כך נולד הרעיון לדגם מהפכני וחדש של התיישבות. רעיון זה התגבש תוך כדי מומ של זוסמן עם מוסדות התנועה הציונית, בענין ההתיישבות של חברי קבוצת שילר, כפי שעולה מיומנו. כל אחד מראשי התנועה והיישוב תרם את חלקו לגיבוש הרעיון; אושיסקין, גראנובסקי, י. וויץ, אטינגר, אשכול, הרצפלד ואחרים. וכך - אם מותר לי להניח השערה - היתה זו קבוצת שילר ששימשה דגם מזרז ליצירת התיישבות חדשה וזולה יותר, אשר מצאה אחכ את גיבושה בצורת התיישבות האלף. אחרי ההחלטה על עזיבת קרית ענבים התחילו חברי קבוצת שילר בטיפול ברכישת קרקע. זוסמן פתח במחזור נוסף של גישושים במוסדות לשם רכישת קרקע. אבל עוד קודם צריך היה  לפתור בעיה עקרונית אחרת: הצורך בהכרה בגוף מתאים להתיישבות. זה היה מבצע כמעט בלתי אפשרי כי נוסף על הצרה הכללית של חוסר כסף והפסקת כל התיישבות חדשה בארץ, לא עברה הקבוצה כל הכשרה בחול ולא הכשרה חקלאית אמיתית בקרית ענבים. לכן לא תוכל להקים ולקיים משק משלה. עוד טענה נגדה היא כי יש גופים אשר תורם להתיישבות קדם לקבוצת שילר, ואין במוסדות המיישבים אמון שאינטליגנטים יתמידו ויצליחו להקים קיבוץ בתנאים הקשים של אז. לאחר הסברה נוספת במוסדות המיישבים והתערבותו של יהודה לביאטוב, אנשי הקקל רמזו לבא כוח הקבוצה, שאם ישיגו כסף, הקרן תרכוש  בשבילם קרקע. מכאן היתה הדרך קצרה לרעיון של עריכת מגבית - הלוואה בגליציה לצורך הרכישה (על כך בפרק הבא) ובד בבד חיפוש קרקע. נקודות המוצא בחיפושיהם אחר קרקע היו: א. שהאדמה תהיה בקרבת מקום ישוב שבו ניתן יהיה למצוא עבודה ללא קושי. ב. שהאדמה תהיה במקום ובהרכב שיאפשר הקמת משק מעורב. הם חיפשו אדמות באזור החוף, בסביבות נס ציונה, בסביבות הרצליה, ברמתיים ובשטח הגובל עם הירקון. לבסוף נזדמן השטח של 350 דונם בסביבת רחובות. השטח הזה התאים לכל דרישותיהם. היה זה שטח מרוכז במקום אחד, קרוב לשוק גדול של עבודה צדדית ומתאים לסידור משק אינטנסיבי, לכן יש לקנותו. זוסמן נציגם, פנה לקקל בהצעה רשמית שקבוצת שילר תיתן לקקל הלואה של 500 לי אי שבעזרתה תרכוש את האדמה בשביל הקבוצה. הקקל הסכימה להצעה ונתנה למשה סמילנסקי, שהיה נציג הקרן בדרום, יפוי כוח לקנות בשביל קבוצת שילר אדמה עי הכפר זרנוגה שעי רחובות. הודות למסירותו של משה סמילנסקי שהיה לו יחס מיוחד לחברי קבוצת שילר, יצאה הקניה אל הפועל באפריל 1927. 238 דונם ניקנו מערבי בשם עבד אל רחמן בק שהיה בעל רוב האדמות בנס ציונה והסביבה, ו- 115 דונם ניקנו מהשכנים, האחים לוינסון. מחיר הקרקע היה יקר מאד לפי המושגים של אז, 10 לי לדונם.
בקיץ 1927, תוך כדי מומ עם המוסדות ותיכנון עתידם המשקי והחברתי, עזבו חברי קבוצת שילר את קרית ענבים, הגיעו לרחובות ונטו אוהליהם באזור הגן הציבורי של היום. החברים עבדו במושבה בחקלאות, בבניה ובחפירת בארות, והרוויחו כסף. בינתיים הכירו אותם רבים מאנשי רחובות והתרשמו לטובה מהם כפועלים מסורים לעבודה ומרעיונם להתיישבות.
עם התקרב החורף ומועד הגשמים, החליטו חברי הקבוצה שעליהם לעלות על האדמה שלהם לפני ירידת הגשמים.
בהושענה רבה תרפח, הם עלו להתיישבות בקבוצת שילר, ללא אישור ההסתדרות הציונית. בו ביום בנו שני צריפים עם גג של פח, ובאותו לילה ירד היורה, נשבה רוח עזה והגגות עפו.