"מכון יפתח" - מהספר תע"ש במחתרת

 
מכון יפתח - מכון תע"ש של ההגנה.

תעשיית הנשק של ההגנה בטרם מדינה
 
מתוך: ספר תע"ש במחתרת
עורך: אריה חשביה - הוצאת משרד הביטחון
 
מכון יפתח פעל בשנים 1938 - 1942 בגן שלמה (בשפת היום יום, קבוצת שילר).
ייצור: יציקות שונות של חלקי אמלח (אמצעי לחימה) בתבניות (לשימוש רב-פעמי) ובמכונה ליציקת לחץ.
מנהלים: ישראל ישפה, יוסף פדר.
 
עוד לפני שהושלמה הקמתו של בית היציקה - מכון גבעון בקבוצת שילר - ליציקת מתכות קשות, החל לפעול שם בסוף שנת 1938, בבית הבאר הראשונה (הישנה), המפעל ליציקת מתכות רכות (או צבעוניות): עופרת, ארד, פליז, אלומיניום וזמק. המכון כונה יפתח. במכון זה יצקו רכיבים לרימוני יד ומאוחר יותר גם מרעומים לפצצות מרגמה 3 אינטש ו- 2 אינטש.
מאחר ולא היה קו חשמל אל בית הבאר, הובא למקום מחולל זרם (גנרטור) מונע עי מנוע דיזל, שאמור היה לספק את החשמל למכון, אבל עד מהירה התברר שההספק אינו עונה על  הדרישה. מהנדס ששמו שילוני נאלץ למתוח קו מתח חשמלי מהשנאי (טרנספורמטור) שליד חלקה א` בפרדס, שעבר דרך אזור הלולים, עד לבאר הישנה. קו זה פתר את הספקת החשמל למכון יפתח וגם למכון גבעון שהוקם בשלב מאוחר יותר. כאשר סופק החשמל למכון יפתח הוחל בו הייצור. אולם עד מהירה נוכחו לדעת שהעשן שהיתמר מארובת סיר ההתכה (הטיגל) עלול להסגיר את הנעשה במקום. בעיה זו נפתרה עי אריה, מהנדס חשמל ממנגנון ההגנה, שבנה תנור המופעל עי חשמל, והעשן פסק.
בצוות העובדים הראשון של המכון היו שתי עובדות שהובאו מחוץ לקבוצת שילר, כדי ללמד את חברי הקבוצה את תורת הכנת התבניות והיציקה. לאחר שחברי הקבוצה למדו את השיטה, היה כל צוות עובדי המכון מאנשי קבוצת שילר.
במהלך שנת 1939 הורכבה באחד מחדרי בית הבאר מכונה חדשה ליציקת מתכות רכות בתבניות שהורכבו עליה. שיטת היציקה נקראה יציקת לחץ, בשל דחיסה בלחץ של מתכת מותכת, נוזלית החודרת לכל פינות התבנית, מתקררת בתוכה תוך זמן קצר ונפלטת החוצה כחלק מוכן. היתה זו המכונה שישראל ישפה הזמין בצ`כוסלובקיה בעת ביקורו שם בשנת 1939, אולם בשל המצב הבלתי יציב באירופה, התבקשו הצ`כים לשלוח את המכונה לארץ ישראל עוד לפני שהושלמו כל התוספות הנלוות למכונה, כגון התבניות. השלמת התוספות נעשתה במכוני התעש עוד לפני הצבת המכונה בבית הבאר במכון יפתח. הצבת מכונה זו במכון והפעלתה היוו צעד גדול קדימה בייצור מוצרים מסובכים בדיוק מירבי, כאשר כל חלק זהה לחברו. הדבר היה כדאי במיוחד בסדרות גדולות של מוצרים, בשל מחירן הגבוה של התבניות. לעיתים, כשצריך היה לייצר סידרה קטנה, המשיכו לייצר את החלקים  בשיטה הישנה, בתבניות זולות חד פעמיות ולעיתים בתבניות לשימוש רב-פעמי, כפי שנהגו במכון יפתח, יותר משנה, לפני שהחלה המכונה החדשה לפעול.
בין החלקים שיוצרו בשיטה הישנה היו חלקים מארד לאקדחי זיקוקין שיוצרו בתעש, בסדרה קטנה. כאן יוצרו גם חלקים מפליז למכשירי הכיוון של המרגמות, בין מנגנוני ההדלקה לרימונים מאלומיניום ועוד מוצרים שניתן היה לצקת אותם. ראוי לציין שכל חלק שתחילת ייצורו בוצע ביציקה, גם בשיטה הישנה ולא בעיבוד שבבי מחומר גלם מלא, חסך הרבה חומר גלם ושעות עבודה והוזיל את מחירו של המוצר. אספקת חומר הגלם נתקלה באותם ימים בקשיים רבים והטיפול בהשגת החומר היה, גם במכון זה, באחריותם של אנשי ההגנה ואנשי הרכש של התעש.
הישועה לרימוני היד הפולנים באה כאשר מטוס בריטי, מפציץ בעל ארבע מנועים, נפל ליד קיסריה ואנשי התעש (ראו מכון RAF) ) פירקו את חלקי האלומיניום שבו, התיכום ויצקו מהם מטילים שהועברו למכון יפתח כחומר גלם ליציקת בתי מנגנון לרימוני יד.
לימים הורכבו על מכונה זו תבניות מדויקות ליצור מרעומי ראש הקשה לפצצות מרגמה 3 אינטש, שהיו זהים גם לפצצות מרגמה 2 אינטש, בתוספת כל החלקים הנלווים לצורכי הרכבת המרעומים. יותר מאוחר יצרו גם זנבות לפצצות מרגמה 2 אינטש, שבסיסן היה צינור פלדה שעליו יצקו את שש הכנפיים.
בין החיפושים שביצעה משטרת המנדט בקבוצת שילר היה גם חיפוש אחד שנגע ישירות למכון יפתח, וגם מכון גבעון, בשל פריצה שבוצעה באחד הלילות לבית הבאר וגניבת כלים שונים מתוכו. מאחר שהיו התלבטויות אם להתלונן על הפריצה במשטרה, הופסקה כליל העבודה החשאית בקבוצה באותם ימים. על מהלך הדברים מספרים חברי קבוצת שילר: היה לנו שכן מהכפר הערבי זרנוגה, חסן היה שמו, שהתמחותו היתה גניבה מכל הבא ליד, ובמשך תקופה ארוכה גנב חסן בעיקר בגדים ממרפסות בתי החברים.
לא אחת נשמעה קריאה מאחד הבתים באישון לילה: גנבים! - אך עד שהגיעו השומרים למקום, הגנב כבר נעלם. אנשי הקבוצה ידעו את זהותו של הגנב, אך ידיהם היו כבולות ומטעמים מובנים לא רצו לפנות למשטרה. גם לא היה טעם בדבר, מאחר שלא ניתן היה להוכיח דבר, כי אותו חסן מיהר להעביר את מלקוחו לידי סוחרים בסחורות גנובות. גם כל פגיעה פיזית בו, מחשבה שהועלתה, היתה מביאה להתערבות מיותרת של המשטרה, וברור שבגלל פעילות המכונים בקבוצה, דבר מסוג זה לא היה רצוי כלל. כאשר חדלו חברי הקבוצה להשאיר בגדים במרפסות, משכה את תשומת לבו של חסן הפעילות סביב בית הבאר, שמארובתו עלה לעתים עשן, ואף קולות נפץ נשמעו מתוכו. חלקם היו אלה קולות המכה בזמן סגירת שני חצאי התבנית במכונה וחלקם מהתכת תרמילי כדורים לרובים עם פיקות שלא נוקרו, והתפוצצו.
כאשר הגיעו השוטרים לבית הבאר, שלחו את הקצין ויסברג וסמל ערבי לבדוק את פנים המבנה. באותה עונה היה אסיף תפוחי האדמה, וחלק מהיבול אוחסן בבית הבאר. הקצין ויסברג שנכנס ראשון לפני בן לווייתו הערבי, מיהר לצאת והסביר למפקדיו הבריטים שמצא שם עובדים העוסקים במיון ובאריזת תפוחי אדמה. לו היה רוצה לדקדק קצת יותר, היה מוצא גם תבניות, בחדר השני, שכל חד עין ומבין יכול היה לנחש את ייעודן, אך את זאת הוא כנראה לא רצה. מחקירת השי שנעשתה בעקבות ביקור זה, התברר שהיתה זאת הלשנה של אותו חסן למשטרה: הוא חשד שבבית הבאר נעשית שחיטה שחורה, לייצור לא חוקי של נקניקים...
סגירת מכון יפתח בסוף אותה שנה, שנת 1942, הסירה  הרבה טרדות וחששות שהתעוררו בקבוצה. הכפר השכן זרנוגה נכבש כבר בתחילת מלחמת העצמאות, ותושביו ירדו מצרימה. כנראה גם אותו חסן היה ביניהם.
מכונת יציקת הלחץ הועברה למכון סלע שהוקם בפרדסי תל-מונד והמשיכה שם בפעילותה עד העברתה לבית היציקה החדש שהוקם בקיבוץ משמרות - מכון ביצרון.
 
העובדים במכון: מעובדי מכון גבעון עבדו גם במכון יפתח.