הקרקע שלנו, פרק חמישי - ניר מאיר

עלים 27.05.2001
הסדרה מוקדשת לזכרו של אפרים קמרון
 

פרק חמישי: הרעב לקרקע
בשבוע הבא ב- 4 ליוני 2001, יערך בבית המשפט השלום, ברמלה, סיבוב נוסף בסאגה הבלתי נגמרת - משפטי חלקות המריבה.
זוהי פרשה מורכבת, המתגלגלת בבתי המשפט מאז 1992, וסופה עדיין רחוק (כנראה).
באופן עקרוני ניתן לסכם ולומר כך:
מדינת ישראל ורשות הפיתוח, תובעות את קבוצת שילר, על השגת גבול ופלישה לקרקעות לא לה, באזור קרית משה.
בעמודים הבאים בכוונתי לסקור בקצרה את הרקע למחלוקת בנושא - חלוקת המריבה.
 
רקע:
בשנת 1948, לאחר בריחת ערביי זרנוגא, השתלטו יהודים על הקרקעות הנטושות, חלקם בתאום עם מוסדות המדינה הצעירה, וחלקם כפולשים.
ב- 1949 ניגשו אנשי הקקל באזורנו לתכנן את חלוקת הקרקעות שרכשו ממדינת ישראל במסגרת עיסקות המיליון הראשון והמיליון השני אשר הוזכרו בסדרה זו.
במסמך הנמצא בידינו, דורשים אנשי הקקל מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים לפנות את הפולשים מן השטחים הצמודים לכפר הנטוש זרנוגא, בכדי שאפשר יהיה להחכיר את הקרקע. (מתכתובת פנימית הנמצאת בידינו, ועל פי סיור רגלי משותף לאנשי הקבוצה עם אנשי הקקל ברור לחלוטין כי הכוונה היתה להכליל את הקרקע במשבצת המיועדת לקב. שילר). כאשר נכשלו מאמצי הפינוי החליטה הקקל לאפשר לפולשים הקמת משקי עזר.
כתוצאה מהתפתחות זו שונו גבולות המשבצת אשר הובטחה לקבוצת שילר וניתנה הבטחה בכתב כי שטחי המשבצת יושלמו.
בידי קבוצת שילר היו עתה (1951) 3100 דונם. עפ תכנון של 110 בתי אב שזכו לנחלות בנות 28 דונם כל אחת. היה זה גידול משמעותי של כ- 300% בהיקף הקרקעות שהועמדו לרשות קבוצתנו, ובימים הרחוקים ההם - ראשית שנות ה- 50, לא התעוררו לא רצון ולא צורך להתעמת עם המערכת הביורוקרטית שקיבלה את ההחלטות האלה. חברינו, יחד עם כל אנשי ההתיישבות העובדת, עסקו באותן שנים בהשתלטות על הקרקעות שחכרו, השבחתן בהדרגה, והפיכתן לגורמי יצור רווחיים אשר יפרנסו בשלושת העשורים הקרובים, בכבוד, את כל חברי הקבוצה.
שלושה עשורים של חקלאות מפוארת:
א.     שנות החמישים היו בעיקרן תקופת ההשקעות. בשנים אלה שופצו הבארות, רושתו השטחים, ניטעו הפרדסים והמטעים, נסללו דרכים והונחו היסודות של קבוצת שילר כמשק חקלאי אינטנסיבי. הפרנסה השוטפת באה באותן השנים מן המשק הותיק: הלול, הרפת, המכוורת, גן הירק, הפרדס הוותיק בבית ופרדסים ערביים אשר סופחו לשטחינו. וכן מעיבוד השטחים בנגב ומגידולים שנכנסו לניבה מהירה: הבננות, הירקות שגודלו בשטח וגידולי שדה אחרים.
ב.     שנות השישים היו שנות הברכה. המטעים נכנסו בהדרגה לניבה מלאה, ניבנו סככת האריזה ובית הקרור אשר איפשר להגדיל את ההכנסה מן הפירות. בתהליך של ניסוי וטעיה נבחרו הגידולים הכלכליים יותר והחל שינטוע בשיטחי המטע, הפרדס והאבוקדו. משטר המחירים בארץ והמדיניות הכלכלית שהכתיבה הממשלה אפשרו למישקנו קיום בכבוד מפרי אדמתינו. (היום אולי קשה להאמין - אבל גם הקמת שילטקס והפעלתו ההפסדית בשנותיו הראשונות, התאפשרה אך ורק על יסוד ההצלחה הכלכלית של ענפי החקלאות המפוארות שלנו באותן שנים). נראה כי שתי התפתחויות מסמנות את המעבר מתקופה זו לזו שאחריה: 1. בתחילת שנות השבעים ניטעה חלקת המטע הגדולה תפוחים ה` על שטח    
        של  140 דונם.      2. בשמי החקלאות הישראלית הופיע כוכב חדש - גידול הכותנה המתועש.
ג.      עם גמר הנטיעה של תפוחים ה` ב- 1971 נכנסה החקלאות שלנו לעידן השלישי: עידן זה עמד בסימן שחיקה הדרגתית ברווחיות החקלאות וחוסר יכולתו של המשק החקלאי לשמר את תרומתו הגבוהה לכלכלת קבוצתינו. שוב לא היה בכוחה של החקלאות לאפשר לנו עליה רצופה ברמת החיים, כמקובל בארץ באותן שנים. הפתרון הכלכלי הושג בסופו של דבר כתוצאה מצרוף שני גורמים: 1. רווחיותו המתפתחת של שילטקס 2. ניסיונות בלתי פוסקים להרחבת אמצעי הייצור החקלאיים שבידינו. ועניין זה, הניסיונות להרחבת אמצעי הייצור החקלאיים, הוא עיקר עיניינו של פרק זה.
הרעב לקרקע:
לאמיתו של דבר, כבר באמצע שנות השישים, הסתבר כי יכולתנו החקלאית איננה מצליחה לבוא לידי ביטוי מלא במשבצת הקרקע המוגבלת שלנו. המהלך הראשון, עוד בשנות השישים, היה השותפות הזמנית בעיבוד מטעיו של הקיבוץ השכן - גבעת ברנר.
לאחר ארבע שנות השותפות הזו, משהסתבר כי לא תימשך, ניטעה תפוחים ה`. אלא שנטיעה זו, בתוספת הרחבת נטיעות בפרדס ובאבוקדו, צימצמו שוב ושוב את יתרת הקרקע שעמדה לרשות ענף הגדש.
ענף הגדש במשקינו עמד תמיד בצילם של אחיו הגדולים – ענפי המטע שלנו, ושטחי הפלחה בנגב. והנה, עם תחילת שנות השבעים, עת נפתח עידן הכותנה המתועשת, נוצרה הזדמנות לשדרג את הענף וליהנות מרווחיות שלא נחשבה אפשרית עד אז. דווקא אז צומצם עוד יותר השטח שעמד לרשותו כתוצאה מגל הנטיעות שתואר לעיל. נוצר איפה צורך דחוף להרחיב את שטחי הקרקע ואת מכסות המים שעמדו לרשותנו.
במהלך שנות השבעים והשמונים נעשו שורת ניסיונות ומהלכים שנועדו בדיוק לתכלית זו. השלב הראשון היה תיקון מכסת הקרקע שלנו שעמדה אז על 3100 דונם. נקבע מפתח חדש - 120 נחלות בנות 30 דונם, מה שהגדיל את המשבצת המתוכננת שלנו ל- 3600 דונמים.
המדינה ומוסדותיה הכירו איפה בעובדה כי אנו זכאים לתוספת קרקע של 500 דונם. אבל איפה נמצא תוספת כזאת? התשובה באה כמעט במקרה, כאשר בבוקר בהיר אחד הוקמה גדר מצפון לדרך היציאה לשטח. על הגדר ניתלו שלטים גדולים המכריזים כי מעבר אליה נמצאים שטחים בבעלותו של משרד השיכון.
התגובה היתה מהירה:
א.      הגדר נעקרה ממקומה מיד (ביד נעלמה)
ב.       בדיקה במנהל אישרה כי אכן ישנה הסכמה בין המנהל לבין משרד השיכון, על ייעוד שטחים אלה לבניה עתידית עי משרד השיכון.
בתהליך ארוך ומייגע הוסכם לבסוף כי קבוצת שילר תעבד בינתיים את השטח הזה, ואז, תוך הידברות עם המנהל, אותרו שטחים נוספים בקרבת מקום. אותם השטחים בדיוק אותם הזכרתי בתחילת המאמר, ואשר ניגזלו ממשבצת הקרקע שלנו, ב- 1950, בכדי לשמש משקי עזר למתיישבי הכפר. ובכן, מסתבר כי מתיישבי הכפר זנחו בהדרגה את הקרקעות והן עובדו בידי בדואים, או לא עובדו כלל. בתהליך שסוכם מראש עם מנהל מקרקעי ישראל, עלו הגדשניקים שלנו לעבד את החלקות הנטושות הללו, במקרה שהופיע בעל הזכויות בקרקע ותבע את זכויותיו, הגיעו איתו אנשינו להסכמה על הפיצוי, תמורתו יוותר על זכויות אלה. (פורמלית, הסכם כזה היה בעייתי, כיוון שכל הקרקע היתה לכאורה רכוש המנהל, אך בפועל, לא הצליחו אנשי המנהל להשתלט על הקרקע ולפיכך נזקקו לשרותינו הטובים). שטח נוסף, מצפון למשבצת שלנו תוכנן עי  ראש העיר רחובות המנוח, מר שמואל רכטמן זל, להסתפח לעירו, ורק במאבק נחוש, מלווה ביידוי אבנים וגילוי אלימות נוספים, הצליחו חברינו לבסוף, לכבוש אותו, ושוב תוך הסכמתו המלאה של מנהל מקרקעי ישראל.
בהמשך הגישה קבוצת שילר בקשה רישמית לצרף את השטחים הללו למשבצת, אולם המינהל, בגילוי ערמה אופייני, איפשר לצרף למשבצתינו רק את החלקות הנמצאות בתחומי המועצה האזורית ברנר. אנשי המינהל טענו (טענה שהתבררה לאחרונה כשקרית) כי אין בסמכותם לצרף למשבצתינו קרקעות מתחומה המוניציפלית של רחובות. שטחים אלה יהפכו תוך 18 שנים לחלקות המריבה.
עוד פרשה אחת, שלא סופרה מעולם, התחוללה באותן השנים. לקראת עזיבתנו את השטחים בנגב, איתרו חברינו חווה בת 1200 דונם, באזור חלץ שעמדה למכירה. חוות ברטל שכמחצית משטחה היו פרדסים, והיתה משופעת גם בזכויות מים, יכולה היתה להיות פיתרון אידיאלי למצוקת גורמי הייצור החקלאיים שלנו. ואמנם נערך מומ כדת וכדין והעיסקה הצפויה אף זכתה לאישורם של כל הגורמים בקבוצתינו, ואז, יום לפני  סגירת העיסקה ותשלום הכסף, עלו אנשי המינהל על העיניין, פוצצו את העיסקה, ורכשו לבסוף את החלקה עבור מושבי פרוזדור ירושלים.
כך נוהלו העניינים והביאו לידי כך שעד היום אין משבצת הקרקע שלנו מלאה. המשבצת שלנו כוללת היום 3300 דונמים מתוך 3600 להם אנו זכאים. לאורך כל השנים, מאז שנות השבעים, התייחס המינהל לכל הקרקעות הזמניות (הקרקעות בתחום המוניציפלי של רחובות), שעיבדנו, כאילו היו משבצת. הראיה, המינהל קיבל את טענותיו ולאורך כל השנים הללו לא חייב אותנו בתוספת דמי חכירה על הקרקעות הללו.
במקביל ובהמשך אותרו ונרכשו 3 גושי קרקע נוספים:
פרדס ופקאן - כ- 250 דונם
חלקת השיבר - כ- 26 דונם
פרדס וויס - כ- 14 דונם.
כל אחת מן החלקות נרכשה על ידינו כולל זכויות המים שבה. שתי האחרונות הן חלקות קטנות והן בבעלותינו המלאה. כלומר - קרקע פרטית.
בכדי לא לשחרר את המדינה ומוסדותיה מן הצורך להשלים את משבצת הקרקע שלנו, לא נרשמו שלושת גושי הקרקע ד`לעיל במסגרת המשבצת, אלא בחברת נחלה שלמה שהוקמה לצורך כך ונמצאת בבעלותנו המלאה.
חלקות המריבה:
בשנת 1989 הודיעו לנו נציגי המינהל כי אין בכוונתם לחדש את ההחכרה בחלק מן החלקות, (כ- 120 דונם בקירבה מיידית לקרית משה), וכי עלינו לפנותן עם גמר החוזה התלת-שנתי שהיה אז בתוקף. בהתערבותו של דני רביב זל, חבר יגור, מנהל מחלקת המשבצות במרכז החקלאי, התאפשר לנו לחכור את הקרקעות האלה לשלוש שנים נוספות, בפעם האחרונה.
ואכן, בחלוף שלוש שנים, ב- 1992 נמסר לנו בתקיפות כי אנו נדרשים לעמוד בהתחייבותנו ולפנות לאלתר את הקרקע. שאם לא כן....
בינתיים, חלה התפתחות דרמטית לרעה במצבה של החקלאות הישראלית. כתוצאה משינוי מדיניות הממשלה כלפי המגזר החקלאי, (שינוי שבכוונתי להקדיש לו פרק מיוחד בסדרה), הלכה רווחיותה של החקלאות הישראלית ודעכה במהירות. תוך שנים ספורות הגיע רובו של המגזר הכפרי בישראל אל סף פשיטת רגל. בכדי למנוע את פשיטת הרגל הצפויה, החלה המדינה לבצע שורת הסדרים עם המגזר הכפרי, ותוך כדי הסדרים אלה, צצה ועלתה שאלת ערכו של הנדלן הכפרי. בתוך הדיון ד`לעיל הוחלטה, במאי 1992 החלטה 533 של מינהל מקרקעי ישראל, במסגרתה בוצעה עיסקת רמת-רחל.
החלטה 533 זעזעה כזכור את כל עולם המושגים הקודם, באשר למעמדם של החקלאים בקרקעותיהם.
וכך, בצרוף נסיבות אקראי נפגשו התאריכים
במציאות החדשה שוב לא היה מקום לקיפול הזנב ועזיבת הקרקע כפי שדרשו מאיתנו נציגי מינהל מקרקעי ישראל.
שנים של יחס בעייתי  מצד המינהל ואנשיו, הביאו אותנו להחלטה כי לא יפנו אותנו כל כך מהר...
זעמנו אף גבר כאשר התבהר לנו כי בעיסקה הצפויה בקרקע שנפנה, מתחולל תהליך מוזר, שנראה לכאורה כמו שחיתות של בעלי תפקיד במינהל.
הודענו איפה לנציגי המינהל כי לא עולה על דעתנו לנטוש את הקרקע נשואת ההתכתבויות, ואנו אף דורשים במפגיע לצרפה לאלתר למשבצת הקרקע החסרה שלנו...
בתחילת 1993 הוגשה נגדנו התביעה הראשונה...