הקרקע שלנו, פרק שלישי- ניר מאיר

עלים 09.03.2001
הסדרה מוקדשת לזכרו של אפרים קמרון
 

פרק שלישי: ניגודי אינטרסים
אני מבקש לפתוח את הפרק הזה באמירה חריפה:
למן ימיה הראשונים של הקקל ועד סמוך מאד לימינו אלה, התקיימה מערכת יחסים לא הוגנת ולא שקופה בין הקקל למתיישבים החקלאיים.
בימיה הראשונים, עם קום המדינה, נאלצה הקקל לנהוג כך כתוצאה מחסרון כיס, (תמיד היתה יותר מוטיבציה ציונית מאשר כסף נזיל) בימים ההם העדיפה הקקל להעזר גם בכספם של המתיישבים.
לאחרונה אותרו לא מעט עדויות כתובות שבהם מסבירים אנשי דירקטוריון הקקל כי : אמנם קקל מחכירה קרקע לגופים מאורגנים לפי תור וותק של הגוף בארץ, אך מכיוון שהאדמות הפנויות שבידיה מועטות מאוד והארגונים המחכים להתיישבותם מרובים, אם הגוף המאורגן מוכן להמציא לקקל את האמצעים הכספיים הדרושים לרכישת קרקע לשם התיישבותו ובמידה שגוף כזה נושא בעצמו בהוצאות התיישבותו, נוהגים בו מנהג יוצא מן הכלל מחוץ לתור ! מסתבר שהדוגמאות אותן הבאנו (בפרקים הקודמים) מסיפור עלייתן לקרקע של קבוצת שילר וגבעת ברנר, לא היה כלל יוצא דופן.
זאת היתה השיטה:
וגם נימוק נאה נמצא בכדי להגן על השיטה:
ההנחה המוצהרת היתה כי משק שהמתיישב בו לא משקיע מכספיו, סיכויי הצלחתו פחותים ואין לו בסיס לאשראי. לכן, לא נכון לספק את כל המימון ממקורות ציבוריים.
ניתן היה להתייחס לכל הפרשה הזאת בסלחנות הנובעת מאחדות המטרה ומן ההכרח שלא יגונה להגביר את ההתיישבות בארץ, אולם ישנה תופעה מטרידה אחת, השופכת על הפרשה אור אחר. מסתבר שלכל אורך התקופה, בכל המקרים ללא יוצא מן הכלל, לא נרשמה השקעתם הכספית של המתיישבים. וכך, למרות שהמוסדות המיישבים לא היססו לדבר ולכתוב על השתתפות ברכישת הקרקע היתה ההשתתפות המשפטית של כספים אלה בחוזים, תמיד בלשון תרומה או הלוואה. למתיישבים זה לא שינה הרבה - מבחינתם, הם קיבלו קרקע ועלו להתיישבות. (אידיאולוגית מהלך כזה אף נחשב לביצור עקרון בעלות הלאום בקרקע), אך לזכויותיהם, אבוי, היתה בכך מכה אנושה.
כך החלה להיווצר הא-נומליה שאת פירותיה הבאושים אנחנו אוכלים היום. כאשר המתיישבים ויורשיהם, המכירים את המיתולוגיה המקומית בטוחים כי יש להם (לנו) זכויות בקרקע, בעוד מן הבחינה המשפטית הטהורה, אינם (איננו) אלא ברי רשות.
אם בימים שבטרם מדינה היתה, לפחות לכאורה, זהות אינטרסים בין כל הגורמים היהודיים בארץ (המתיישבים, הקקל, הסוכנות היהודית וכיוב), הרי שעם הקמת המדינה הלכו והעמיקו (בסתר) ניגודי האינטרסים שבין הגורמים היהודיים השונים.
המדינה, כפי שנכתב במאמר הקודם, ראתה בקרקע את רכושה הבלעדי. (מעניין אולי לציין כי בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל שימשו קרקעות המדינה ככיסוי לכסף הישראלי - הלי, שהרי זהב לא ממש היה...). ושקדה לבצר את ריבונותה בקרקעות האלה.
הקקל שימשה כמכשיר לניהול המקרקעין. תפקידה היה לחלק את זכויות השימוש בקרקע, תוך שמירת בעלות המדינה עליהן, וזאת תמורת תקבולים כלכליים נאים ביותר. והמתיישבים, הם אמורים היו בשם המדינה, ובסיוע הקקל להתנחל בקרקע, למצוא בה את פרנסתם, לבנות ולהיבנות (למרות שאיש לא אמר זאת בגלוי) להסתפק בכך.
כפי שכבר כתבתי במאמר הקודם, הרי גם לאחר קום המדינה, ניצלה הקקל כל הזדמנות לגייס כספים מן המתיישבים תוך שמירה על העיקרון כי השקעות אלה לא יחשבו כהשקעה, אלא יוכרו כהלוואה מקדמה או כל כינוי אחר, ובלבד שלא יקנה שום זכות לטווח ארוך, למתיישבים ויורשיהם...
אולם, כאמור, לא היה בכך די, וב- 1953 החלו עורכי הדין של הקקל במאמץ מתואם  בכדי להקטין או לבטל זכויות שכבר היו בידי המתיישבים.
עוד בן-שמש (שהשתתף כזכור גם במסירת הזכויות במשבצת למתיישבי קבוצת שילר), היה זה שניסח את התורה החדשה אותה עמדה הקקל לאמץ. וכך אמר בדיון פנימי בקקל:
ככל שאני מוסיף לחשוב בשאלה ובדרכים להגדלת שליטתנו על קרקעותינו, יותר ויותר מתחזקת בי הדיעה כי שליטה זו אפשר להשיג רק עי החלשת הזכויות שחוזה החכירה מעניק לחוכרים. הזכויות הנרחבות שהענקנו בעבר, התאימו לאותה תקופה, שהיה צורך לעוד חוכרים לעלות ולפתח את קרקעותינו. כעת איננו זקוקים יותר לכך.
השוואת זכויות חכירה וקניין לא רק שמפחיתה את ערך זכויותינו עד למינימום שבמינימום, אלא מביאה לידי המחשבה האפיקורסית למה לא לתת קושאן? ...אחד מיסודות שלטוננו על האריסים היא זכותנו להסכים או לא להסכים להעברת זכויות...
וכאן מנתח עורך הדין הנכבד את סעיפי חוזה החכירה בין הקקל למתיישבים ומגיע למסקנה המדאיגה במבחינתו: ...אינני רואה זכויות ממשיות המקנות לנו זכות שליטה על הנכסים המוחכרים, שמרגע שנחתם חוזה החכירה, הרי הם אבודים ואנו נהפכים מבעלים לגובים של דמי חכירה ותו לא.
בפשטות נאמר כאן כי הקקל זיהתה  את חולשת אחיזתה והחליטה לפעול. בכדי לבצר את מעמדה הרעוע  של הקקל בקרקעות החלו אנשיה בסדרת פעולות שתכליתן הפחתת זכויות המתיישבים בקרקע.
וכך מסכם עוד שרגא בירן את התנהגות הקקל ואנשיה בתקופה האמורה: מעתה ואילך ננעלים החוזים והתיעוד החוזי, הקינייני וההיסטורי נטמן בכספות חתומות באופן שאין יישוב המסוגל להגיע אליהם עד לרגע זה (שנת 2001)...
... משמעות מדיניות הקקל היתה להעלים את כל מסמכי הקיניין, ההשתתפות ברכישה ובהוצאות הפיתוח, לגנוב את הקיניין הקרקעי מידי ההתיישבות העובדת על ידי העלמת האמת הכלכלית והמשפטית סילופה ושיכתובה...
 
בציפורני המנהל:
בשנת 1960 הוקם מנהל מקרקעי ישראל.
כתב ההאמנה שנחתם ביום 28.11.1961 הסדיר את העברת השליטה בנכסי ההתיישבות מידי הקקל לידי מנהל מקרקעי ישראל.
וכך כותב עוד שרגא בירן בספרו:
ההתיישבות העובדת מאז הווסדה, ראתה ביחסיה עם הקקל מערכת יחסי נאמנות. ואולם הקקל הפנתה עורף למדיניות זו והעבירה את השליטה בנכסי ההתיישבות לידי מנהל מקרקעי ישראל, תוך שהיא דואגת לדיווחים הנדרשים כדי לקבל את חלקה ברנטה הקרקעית, נתח כספי אשר יאפשר את המשך קיומה. באמנה אין, ולו מילה אחת על שמירת יסודות החכירה של הקקל. לאחר העברת היישובים לניהול המנהל, להבדיל מהדאגה להכנסותיה...
מאחר ובאמנה המדוברת לא הוסדרו זכויות המתיישבים אל מול המנהל, הפך פרק הזמן שחלף מאז ועד ימינו אלה, למסכת רצופה של התנהגות חד-צדדית מתנשאת ומתנכרת ההולכת ומקצינה מצד המנהל על חשבון שחיקה מתמשכת בזכויות המתיישבים. (על חלק מן ההחלטות האלה אפרט בעתיד).
ואיפה היינו אנחנו?
כזכור ארעו כל האירועים שתוארו להלן בשנות החמישים, השישים והשבעים. אלה היו השנים היפות של ההתיישבות כפי שהוצגו בפרק הקודם. חקלאי ישראל השקיעו בשנים ההן את מירב מירצם ואונם בעבודתם החקלאית, ראו ברכה בעמלם, ולא העלו כלל על דעתם לדאוג לביצור זכויותיהם בקרקע. האתוס הלאומי נשא אותם על כפיים, וכהגדרתם כמלח הארץ, בפי כל יושביה, ובעיקר עי הממסד, עיוורו את עיניהם לחשוב כי לעולם חוסן וכי הקרקע תישאר לעד ביד מי שמעבד ומשקיע בה.
יתר על כן, האידיאולוגיה התמימה של ההתיישבות העובדת (בשנים שיתר המגזרים בציבור הישראלי כבר היו עסוקים מאד בלדאוג לעצמם), הביאה למלחמות אידיאולוגיות חוזרות ונישנות בין חקלאי הקיבוצים והמושבים, חביבי הממסד, לבין האיכרות הפרטית, זו שאחיזתה הבלתי מתפשרת בקרקעותיה זיכתה אותה בכינוי הגנאי - בועזים.