הקרקע שלנו, פרק ראשון - ניר מאיר

עלים 2000
 
פרק זה ואיתו הסידרה כולה, מוקדש לזיכרו של חברנו אפרים קמרון זל. אפרים, שידע את ערכה של ההיסטוריה (הקיבוצית שלנו), ידע לעת פרישה, לאסוף אותה, והצליח לשמר חלקים משמעותיים ממנה. אפרים ידע איך להנחיל את ההיסטוריה הזאת, לפחות לי, כנציג הדורות הבאים. נראה כי לפיסות ההיסטוריה, האגורות בארכיון שהקים, תהיה חשיבות מכרעת במאבקנו הצודק על זכויותיה של קבוצת שילר בקרקעותיה.
 

פרק ראשון: איך הכל התחיל - בארץ וגם אצלנו...
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הסתובבה ביהדות אירופה הבדיחה הבאה:
שאלה - מהי ציונות ?
תשובה - יהודי א` משנורר כסף מיהודי ב` כדי לשלוח את יהודי ג` לפלסטינה !
הבדיחה הזאת שוב אינה מצחיקה, בעיקר בגלל גורלם המר של יהודי א` ויהודי ב`, אבל בחרתי לפתוח בה כדי לנסות ולהסביר את עולם המושגים, בו חיינו כולנו עד סוף שנות השמונים. עולם שאף שחלפו רק עשר שנים מאז השתנה, נראה לנו היום, לא פעם, זר ומוזר, משונה ואפילו מגוחך.
סיפורה של הציונות, סיפור שיבת העם היהודי לארצו והקמתו של ראש הגשר שאיפשר את הקמת המדינה, לא היה אפשרי, כנראה, ללא הקרן הקיימת לישראל.
הקמת הקרן, (המצאה יהודית טיפוסית) בבעלותו של העם היהודי, עליה הוחלט בקונגרס הציוני החמישי (1901), היא שאיפשרה לאסוף את כספם של יהודי העולם, (יהודי ב`) ולקנות במחיר מצחיק (10 לימ` לדונם) עוד ועוד קרקעות בפלסטינה-אי. זה היה מאמץ לאומי אמיתי, ותוצאותיו ללא ספק, מרשימות ביותר.
החלוצים - (יהודי ג`) ובעיקר החלוצים הסוציאליסטים, נידבו את עצמם להיות חוד החנית של המהפכה היהודית, ולכן באמת דרשו מעצמם יותר...
רק כך אפשר להסביר שתי פרשיות מוזרות למדי שהתרחשו בסביבתנו הקרובה.
פרשה א`: רכישת קרקעות קבוצת שילר.
כידוע, לכל מי שגדל כאן, ראשוני קבוצתנו רכשו את 350 הדונמים הראשונים של הקבוצה (רובו של שטח המחנה של היום) מכספם. מה שידוע פחות הוא המשכה של הפרשה. ובכן מעשה שהיה כך היה:
במאי 1927 רכש משה סמילנסקי 200 דונם מעבד אל רחמן תושב זרנוגא, ו- 150 דונם ממר לווינסון, תושב רחובות, לצורך הקמתה של קבוצת שילר. מכיוון שלקקל לא היה באותה שנה גרוש על התחת, הלוו החלוצים את כל כספם (500 לישט) לקקל לצורך רכישת קרקע זו. אלא, שכדי להקים קיבוץ בפלסטינה של אז, נדרשו ראשוננו לכסף לצורך התארגנות, כדי לקנות אוהלים, כדי לחפור באר וכו`.
מאין לוקחים כסף ?
פנו ראשוננו לקקל כדי שתחזיר להם את ההלוואה...
אבל לקקל לא היה כסף.
מה עושים ?
 נזכרו ראשוננו בבדיחה מלמעלה ושלחו את אבי יונה הלא הוא דר` בוכשטאב לגליציה המזרחית, לפולין ולאוסטריה בכדי לגייס תרומות.
מסמכים מאותה תקופה מגלים שמסע ההתרמה היה מוצלח ביותר. הכסף הרב שאסף אבי יונה הועבר לאחר כבוד לידי דירקטוריון הקקל. חלקו  של הכסף הזה שימש לפירעון חובה של הקקל לחלוצי קבוצת שילר.
אז, לאחר שגויס הכסף לפרעון ההלוואה, חתמו ראשוני קבוצתנו על חוזה חכירה עם הקקל. כלומר, החלו לשלם מדי שנה בשנה סכומי כסף עבור הקרקע שרכשו למעשה מכספם ומכספים שגייסו. הוא אשר אמרתי - החלוצים הסוציאליסטים דרשו מעצמם יותר.
הנה שימשו גם כיהודי א` - אבי יונה.
                  גם כיהודי ב` - בהלוואה לקקל ובשלמם את דמי החכירה.
                 וגם כיהודי ג` - בישבם את גבולה של רחובות עם הכפר הידידותי זרנוגא.
זאת ועוד:
עד שנת 1947 (עת מלאו לקבוצה 20 שנה), רכשה עבורנו הקקל קרקעות נוספות. אולם בכל עיסקת קניה כזאת שימשו חברי הקבוצה:
כיזמים - אשר איתרו את הקרקע וניהלו את המומ לרכישתה.
כשתדלנים - אשר התחננו למימון הרכישה אצל המוסדות.
כמממנים חלקיים (לרוב כ- 20% מערך הקניה מומן עי ראשוננו).
כחוכרים - עבור כל שנת ישיבה על הקרקע שילמו חברי הקבוצה לקקחל דמי חכירה בלתי מבוטלים.
בסיפרו של עוד שרגא בירן - בדמעה יקצורו שראה אור הימים אלה, מוקדשים שלושה עמודים לתאור רכישות הקרקע השונות שביצעו חברי קבוצת שילר החל ב- 1927 ועד 1948. מן התאורים עולה בברור התמונה שנמסרה בעמודים אלה. אולם, מן הספר עולה באופן מובהק העובדה כי לא היינו היחידים. זאת היתה השיטה, ואלה הפרטים היבשים אשר אינם מענינים את ועדות המומחים השונות הדנות מעת לעת בשאלת זכויות החקלאים בקרקע. הועדות אולי אינן טורחות, אך בבוא העת נעמוד אנחנו, המתיישבים ויורשיהם בפני בתי המשפט בישראל ונדע להוכיח מה רב חלקנו הפרטי ברכוש הלאום.
בכדי להדגים עד כמה שגרתי היה סיפור כזה באותם ימים, אביא כאן בכמה משפטים את סיפור הקמתה של גבעת ברנר.
ובכן, מעשה שהיה כך היה:
ב- 1928 היתה כזכור קופתה של הקקל ריקה. באותה השנה ביקשו ראשוני גבעת ברנר להקים להם יישוב בסביבתנו. המרכז החקלאי בדק וקבע כי אין ליישב יהודים בקרבת הכפר העוין מרר. אנצו סירני לא התרשם יתר על המידה. הוא גייס כספים באיטליה וקנה 1000 דונם מצפון למרר. ורק אז, אחרי שראשוני גבעת ברנר קנו את הקרקע ועלו להתיישבות, הגיע אנצו סירני לישיבת דירקטוריון קקל, מסר לאדונים המכובדים את שטר הבעלות על הקרקע שרכש, ומאותו רגע החלה גבעת ברנר לשלם לקקל דמי חכירה.
יעל בונה רכזת הקרקעות של גבעת ברנר היא נכדתו של אנצו סירני.
מי שיודע כמה קש מאכילים אותה ואת חברי קיבוצה פקידי מנהל מקרקעי ישראל, אשר ירשו את הזכויות שסבה נתן במתנה לעם היהודי, אינו יכול שלא להתקומם נגד העוול ההיסטורי המשווע. בעולם המושגים של החברה הישראלית בשנת 2000, מעשים כגון אלה עליהם כתבתי, הם בבחינת לא יעלה על הדעת.
בזמנים שבהם בנו של עסקן זוטר בליכוד, מקורבו של שר השיכון דוד אפל, עושים מיליונים, בזכות הצלחתו לפנות את מעברת באר יעקב והחברה הישראלית כולה, מכירה בזכות הקניין שלו, אין היא מכירה בזכויות קניניות של ממש אותן מסרנו אנחנו, מתוך אידיאליזם צרוף, לעם.
אם תרצו - זהו כל הסיפור כולו.
סיפור בגידתה של מדינת ישראל באנשים שקנו את אדמתה, הגירו עליה את זיעתם, שפכו עליה את דמם, ועתה הם עומדים כעניים בפתח בפני אדוני הארץ החדשים:
עורכי דין, פקידי אוצר, אנשי מנהל מקרקעי ישראל והיועץ המשפטי לממשלה, ומנסים להצדיק את זכויותיהם בפני טרמפיסטים - נוסח אנשי הקשת המזרחית, שבטוחים שהאדמה, אותה הגדרנו פעם, בלהט אידאולוגית, כרכוש העם היהודי, שייכת להם ממש כמו לרוכשיה.
זהו הסיפור של מאבק החקלאים על עיגון זכויותיהם בקרקע, מאבק המגיע לכותרות והכרעה בימים אלה.
בפרק הבא: איך נבנתה מדינת ישראל ומה השתבש אחר כך.