אוקטובר 2003
מי שגדל בקבוצת שילר ידע שזהו שם המוסד שנודע בתחילתו כמחסן האספקה, והתפתח עם השנים לכלבו. אבל לא על המוסד אני רוצה לספר, אלא זיכרון ילדות הקשור למקום ולאיש שבשמו קרוי המקום.
מוטל היה איש גבה קומה ויפה-תואר, בלורית לבנה, שסורקה בקפידה לאחור וזוג עיניים כחולות, עמוקות ויפות.
איש נוח לבריות שדיבורו מתמשך בסגנון גלותי (כפי שפעם הוצג בפורים כממליץ על סו-כר סו-גת, גם לבן וגם דק, חברים אומרים שגם יותר מתוק).
במחסן האספקה שאותו ניהל מוטל, מעבר למדף, היו סדורות קופסאות משחת נעליים, שרוכים, משחות שיניים שנהב ושאר מוצרי סידקית לחלוקה בין החברים. בכתב יד קטן ומסודר היה רושם במחברת את הסחורה שקיבל כל חבר בתורו לפי ההקצבה המקובלת.
בעונות מסוימות חילקו פחיות דבש שניתן היה לקנות גם בכסף (או בתקציב) במחיר מוזל, כך שגם הקרובים מחוץ לקיבוץ יוכלו ליהנות.
גם כשמחסן האספקה נמלא אנשים רבים ומהומה, מוטל לא איבד את שלוותו וגם דיבורו לא הפך מהיר יותר. חוש הומור ממזרי אפיין אותו, וגם כאשר הרפתנים ניסו להרים פח דבש בשיטת בריקדה קדמית של רפתנים חוסמת, ורפתן אחורי זריז מזנב את הפח אל הטרקטור, סיים מוטל בנחת לרשום את כל הזמנתם ושאל: לרשום גם את הדבש??!
מוצר מיוחד ונדיר היה חבוי בין מדפי מוטל, וידוע רק בין בעלי הסוד. זהו הקונדום או בכינויו דאז שוקולד קטן. כדי לקבל מוצר זה היית צריך לנקוש על הדלפק ולבקש שוקולד קטן.
בן 15 הייתי ופלומת שפם כבר הופיעה מעל שפתי. המתנדבות שהחלו להגיע לקיבוץ אחרי מלחמת ששת הימים , סובבו גם את ראשי כשאר בני גילי.
כך שבאחד הימים, כשבלונדינית כלשהי נענתה לחיזורי, החלטתי להצטייד בקונדום, לכל צרה שלא תהיה.
חיכיתי בסבלנות שמחסן האספקה יתרוקן מכל החברים, נשארנו מוטל ואני. הוא, מן הסתם היה עסוק בסיום רישום של ההזמנות בפנקסו, ואני ניגשתי בזהירות לדלפק ובלב דופק נקשתי על הדלפק ואמרתי כמעט בלחש: "תן לי בבקשה שוקולד קטן".
מוטל הרים את עיניו הכחולות והעמוקות מעל המשקפיים העבים ותקע בי את עיניו ובשאגה אמר: "א-בא יודע??"
נמלטתי מהמחסן כל עוד רוחי בי, וחודשים רבים נמנעתי מלהיתקל בו.
