אוקטובר 2003
כמעט 10 שנים חלפו מאז הלך אבא לעולמו. בצנעה ובשקט, כמעט כפי שחי, כ- 60 שנה בקיבוצו.
אני מבקש להעלות מעט קוים לדמותו ופועלו, לא רק בשם אהבתי וגעגועי הרבים אליו, אלא גם כדמות אופיינית לבני דורו, שלצערי הולכים ואוזלים מאתנו.
אבא נולד בשנת 1910 בעיירה קטנה בשם זלודניקי במחוז פודהויצה שבגליציה המזרחית.
בן למשפחה ענפה וגדולה (שרובה נשמדה בשואה), יהודית-דתית ומסורתית.
את נעוריו בילה בעיר טרנופול, שם סיים גימנסיה ונחשף לחיידק הציוני.
בשנת 1930 נסע לפראג ללמוד רוקחות באוניברסיטה הגרמנית, אבל כעבור שנה החליט לעזוב ולהצטרף לחבריו בתנועה ולהכין עצמו לעליה לארץ. בקיבוץ בפולין למד את יסודותיה של העבודה החקלאית.
בשנת 1935, במרס, עלה לארץ בעליה לגאלית, נשוי פיקטיבית לחלוצה שלא הכיר ועם חבריו עלה לגדרה לנסות ולהקים קיבוץ חדש. כשנסיון זה נכשל, התגלגל לקבוצת שילר, שם חי אחיו שמואל, שעלה מס` שנים לפניו.
אבא היה איש ישר, צנוע ושקט, אבל בעל כושר גופני מצוין ונאמנות בלתי מותנית לערכים בהם האמין. מיד עם עלייתו פרץ המרד הערבי הגדול (המאורעות) ואבא התגייס בין ראשוני צעירי היישוב להגנת היישובים, בתחילה כנוטר ואח"כ כאיש פלוגות השדה (פו"ש), שאותן הקים יצחק שדה, מתוך מחשבה שאין עוד להסתפק בהגנת הישובים מבפנים, אלא יש צורך לצאת מהגדרות ולפעול אקטיבית להגנת הישובים. במסגרת זו עשה אבא קורס מ"כים ופעל לליווי ושמירה באזור יבנה, באר-טוביה והדרום.
(הערה: שירה לא היתה אף פעם כישרון בולט של אבא. אמא ידעה ואהבה מאד לשיר בכל הזדמנות ואבא היה מצטרף רק בזמזום חרישי. רק שני שירים שמעתי אותו שר - התקווה כמובן וזמר הפלוגות. גם אותם בדקלום בקול בס שהביך אותי כילד - כמה הייתי נותן לו יכולתי לשמוע אותם שוב !).
בשנת 1939, עם תום המאורעות, הוחלט על ביצוע קורסי קצינים של ההגנה, כהכנה לצבא המדינה שבדרך.
מבין טובי הנערים נבחר גם אבא להשתתף בקורס. הקורס נערך במסווה של אימוני ספורט ביבנאל והשתתפו בו 2 מחלקות - אחת של נוטרים, להם היה רשיון מנדטורי לשאת נשק, והשניה בלתי לגאלית - שבה היה אבא. על אף מאמצי ההסוואה, נודע על הלשנה ובעקבותיה הוחלט להסיג את משתתפי הקורס למרכז אימוני ההגנה בג`וערה (ליד קיבוץ משמר העמק).
יגאל אלון פיקד על הנוטרים והוליכם ללא קשיים. משה כרמל (זליצקי) ורפאל לב (המדריך הראשי ממפקדי השוצבונד בוינה) הוליכו את החניכים האחרים. בדרך התגלו ע"י הבריטים והחליטו שלא להפעיל נשקם נגד הבריטים, בהתאם למדיניות ההגנה ועל כך נאסרו. זהו סיפור מ"ג אסירי ההגנה.
שנתיים ישב אבא בכלא עכו יחד עם 42 מחבריו, ביניהם משה דיין, משה כרמל ואחרים. במסגרת המאסר המשיכה ההדרכה ועם השחרור מהכלא תיפקדו כל חברי הקבוצה כקצינים לכל דבר.
מתוך הסיפורים ששמעתי מאבא על הכלא אספר שניים:
בחדר הצר והטחוב שבו הצטופפו 43 הבחורים על מזרוני סמרטוטים מסריחים (שנקראו בורש) היה צורך בסדר שכן איש לא רצה ללון על יד הפח שבו היו עושים את הצרכים וגם לא ליד דלת הברזל של התא, שכן בבוקר כשהיה פותח אותה הסוהר, הוא היה המועמד הראשון לבעיטה.. כך שהיתה תורנות בין כל השוכבים. כל מי שניגש בלילה אל הדלי להשתין, היה מתקבל בקריאות הרמות על הדופן על הדופן שקראו שכניו של הדלי.
הסיפור השני נוגע לליל המאסר הראשון, בו כולם היו שרויים עדין בסערת הרגשות ובחשש גדול. הם הובלו לכלא ולחקירות. ראשון הוכנס צבי ברנר, חבר קיבוץ אפיקים (איש רב מעללים, שומרו האישי של אורט ווינגייט בפלוגות הלילה ועוד) והאנגלים הפליאו בו את מכותיהם, כשכל שאר חברי הקבוצה שומעים את זעקותיו מהחדר הסמוך). שני הוכנס מושה דיין, אמיץ ומקורי כדרכו, ישב זקוף וכשניגש האנגלי אליו והרים את מקלו, אמר לו משה באנגלית רהוטה - כעת אני בידך, אבל אם תפגע בי, אדאג שחברי מחוץ לכלא יטפלו בך. ובזאת תמו החקירות לאותו הערב.
שנים רבות אחר כך כשהיה משה דיין שר החקלאות, בא לביקור בקיבוץ והתארח בביתנו. בגאווה רבה לחצתי את ידו והפכתי לגיבור היום אצל הילדים. כשנאם בחדר האוכל הישן, הצטופפנו כל הילדים ליד החלונות לראות את הגיבור הנערץ.
בתחילת 1941 משתחררים המ"ג ואבא חוזר לקיבוץ, משתלב מיד בעבודה, וכנהג מוביל תחת חבילות קש את תבניות הביצים, את התוצרת שצמחה במעמקי בית החרושת לפצצות שהיה בקיבוץ.
ב- 1945 נשא את נעמי (גרטל גרסל) מנוער ג` לאישה, וכיובל שנים אהבו, הקימו משפחה וחיו בקיבוץ.
עם פרוץ מלחמת השחרור מיהר אבא להתגייס לצה"ל, אף שהיה כמעט בן 40 - קיבל דרגת סגן ומחלקת חיילים ובמסגרת גדוד הבוקעים (גדוד 52) של חטיבת גבעתי, לחם במלחמת השחרור.
כמעט שנה היה מגויס ונטל חלק במרים שבקרבות הנגב - חוליקאת, עיראק סואידן, נגבה, כיס פאלוג`ה ועוד. מעט סיפורים היה ניתן לחלץ ממנו על תקופה זו, שכן אצל בני דורו הכל היה סודי ועל חוויות קשות ומכאיבות כדאי בכלל שלא להרחיב את הדיבור.
בקיבוץ נשאר אבא כאיש ההגנה, כראשון הקצינים. היה נקרא לא פעם לנהל את המיפקד של החברים עם תום יום הזיכרון ותחילת חגיגות העצמאות. ואני, ילד קטן, הייתי עומד נרגש למראה כל החברים העומדים דום ונוח ומעלים את הדגל לפקודת האיש הקטן והצנוע הזה שרק כרגע חזר מעמל יומו בפרדס.
כשפרצה מלחמת ששת הימים, מונה אבא למא"ז של הקיבוץ. שוב חגר את האקדח הישן על מותניו, ובחולצת החאקי שלו פיקח על חפירת התעלות העמוקות בכל הדשאים בקיבוץ ופתיחת המקלטים וסידורם לילדים.
תקופה לא פשוטה היתה התקופה שלפני המלחמה וקשה להעביר את ההרגשה לבני הנוער הגדלים היום, אבל אבא, בשלווה האופיינית לו, ידע להעביר לכולנו (במיוחד לבני משפחתו) את הביטחון שכה חסר לנו היום.
בתקופה שבין המאסר למלחמת השחרור הדריך אבא גם בקורס הראשון של הפלמ"ח ביבנאל. אבל בין בני הנוער של הפלמ"ח נראה אבא כזקן (בן 32 סה"כ) וכך כנראה הרגיש, ואחרי כ- 8-9 חודשים החליט לפרוש ולחזור לקיבוץ.
בשנותיו כחבר קיבוץ היה אבא פעיל בצנעה. היה גזבר ומזכיר וחבר בועדות שונות. רוב שנותיו היה פועל פשוט בפרדס ובשנותיו האחרונות החליף את מוטל במחסן האספקה המפורסם שהפך לכלבו. (אף שהשם מוטל נשאר, כמובן).
מעולם לא דחק או נדחק להיבלט קדימה. שנא זיוף וחוסר יושר ואהב להגיד שבמיוחד הוא שונא צדיקים.
במעשיו ופועלו הגשים את שאיפות חייו וזכה לקחת חלק בהקמת המדינה, להקים משפחה ולמות מות צדיקים בזרועות אשתו האהובה.
יהיה זכרו ברוך
