07.09.2002
היום שבת, מוצאי ראש השנה בו הבאנו את אמא לבית החולים קפלן, וידענו שהחלה הספירה לאחור.
השיתוק אחז בצד שמאל שלה, וממצאי ה C.T הראו בברור גוש גידולי סרטני במרכז מוחה.
מכאן הועברה באותו יום לבית החולים תל-השומר למאבק קצר של חודש בטרם נפטרה.
קשה להבין את התהליך שבו הוריך, שילדו אותך, גידלו אותך, והיו שנים רבות חשובות כל עולמך, הולכים ונמוגים והכל נשאב ומצטמצם לזיכרונות, לתמונות ולרגשות שגם בבהירותם, אתה הולך ונאבק עד שיעלמו איתך בבוא היום. קראתי היום בעיתון משפט שכתב יורם קניוק על בני דורו - דור תש"ח, על האופי המחורבן שנשתרש בהם להסתיר מידע, ונזכרתי באבא שלי.
כשנולדתי היה אבא כבר בן 45, ועד שעמדתי על דעתי, כבר חצה את גבול החמישים. מעולם לא כתבתי או תעדתי דברים שאמר, עד שנמוג לשכחת הזקנה ונפטר.
איש קטן קומה ורזה - רציני, מסודר ואחראי, שומר סוד כפייתי, כאילו כל חייו מוכן ששוב יקראו לו כמו פעם, ויוכל לשוב לעמוד לשרות. בגיל 24 עלה לארץ, אחר שהפסיק את לימודי הרוקחות באוניברסיטת פראג, והצטרף יחד עם חבריו לשנת הכנה חקלאית בפולניה, לקראת עליה לארץ. כשהגיע, מיד הצטרף למרכז העשייה ומעולם לא הסתכל אחורה ולא התגעגע לעולם הישן. הוא לא רצה לנסוע למקורותיו, ומחק באחת את הגולה. כתבתי כבר על פעילותו בהגנה, פוש בכלא עכו, פלמ"ח ומלחמת השחרור - אבל רוצה להעלות מספר סיפורים קטנים שאני זוכר שסיפר:
הסיפור הראשון הוא מימי תקופת המאורעות (המרד הערבי הגדול 1936-1934). קבוצת שילר היתה אז קיבוץ קטן מוקף פרדסים וחול - מרוחק ומנותק, כמו רוב הישובים היהודים של אז.
במזרח היה כפר ערבי עוין - זרנוגה, והמתיישבים שעבדו קשה בחקלאות, נאלצו גם לשמור על חייהם ורכושם הדל בלילות.
השומר קיבל לידיו כד קטן של מרק-פירות (ארוחת הלילה) וסטן משומן, ויצא לשמור ליד הבאר בפרדס. (ישראל ול היה מספר שבסביבות השעה 24:00 היה נוהג לחסל את המרק בלגימה אחת, הולך ויורה באויר בקצה אחד של הפרדס, אחר כך בקצה השני, כדי שהערבים ידעו שיש שומר, ואז היה נרדם בשלווה עד הבוקר ליד הבאר).
בלילה שחור שכזה, ללא אור ירח, יצא אבא שלי לשמירה. אחרי חצות שמע פתאם רחש של ריצה של מספר אנשים המתקרבים אל הבאר. הרחש לווה ברמיסה של העלים היבשים שעוד העצימו את הרושם.
אבא דרך את הסטן וקרא לעצור, אך ללא תגובה. אחרי מספר שניות פתח באש לכיוון התנועה, שמע קול נפילה ואחריו קולות של נסיגה והעלמות.
עם אור ראשון יצא לבדוק ומצא סימני דם מאזור הירי. אבא חזר לקיבוץ, דווח למאז (הנס דנקורט) על האירוע, והלך לעבודתו.
אחרי מספר שעות הגיע בריצה לקיבוץ לוינסון הזקן שבבעלותו היתה משבצת גדולה של פרדסים ממערב לקיבוץ - וסיפר שחמורו הגיע ירוי אל פתח בית האריזה, נשכב ומת...
הסיפור השני הוא מימי מלחמת השחרור. אבא נישא בשנת 1945 כשהוא בן 35 - גיל יחסית מופלג לזמנים ההם, ופעם בחצי חיוך אמר שלא חשב שיחיה שנים כה רבות, אבל כשהבין שזה גורלו ומצא אהבתו, התחתן. פנינה הבת הבכורה נולדה בשלהי 1947, כשכבר היה ברור שהמלחמה בפתח, וכך מספר חודשים אחר כך פרצה המלחמה ואבא מיהר להתגייס. בתחילה יועד להצטרף לבית הערבה יחד עם ישראל ול, אבל המטוס הקל התאחר ובית הערבה נפלה. ישראל הצטרף לחטיבת יפתח ועלה להילחם באזור צפת. אבא קיבל מחלקה מגדוד 52 של גבעתי וירד להילחם בנגב. אחד הקרבות בהם השתתף היה הקרב לכיבוש משטרת עירק-סואידן. אבא סיפר שבזמן שהתקרבה מחלקתו לתפוס עמדה לקראת הכיבוש, (נדמה לי שכ-7 פעמים ניסו לכבוש את המשטרה, שעמדה על צומת דרכים חשוב, עד שלבסוף נפלה בידי חיילי גבעתי) קרה המקרה:
צורת ההתקדמות של המחלקה אז היה כלהלן - בראש הלכו שני גששים שניווטו את הכוח, אחריהם במרחק עין, הלך מפקד המחלקה ובטווח עין ממנו הלך הכוח. מהמשטרה שכאמור היתה במקום שולט, טיווחו את התותחים המצריים על הכוח התוקף, כך שההתקדמות לא היתה קלה. והנה פתאם נפלו שני פגזים לצידו של אבא שהיה מפקד המחלקה. למזלו הרב הוא פשוט הועף באויר ונפל חזרה על רגליו, כך שלפליאת החיילים שתפסו מחסה, יצא שלם ובריא מתוך ענן העשן והמשיך להוביל את חייליו אל עבר המצודה, כשכולם פורצים בצחוק של שחרור.
