זיכרונות ילדות - מוטי קרמיש

 

בקיבוץ של אמצע שנות החמישים היו מסגרות קשיחות של חינוך והתנהגות שלא כולם תאמו את נפשה הנון קונפורמיסטית של אימא, שניסתה לעטוף את כולנו באהבה ורוך. אסור היה לדבר שפה אחרת מעברית ובאופן פורמלי כך הקפידו ההורים, אבל אימא לא ויתרה על שירי ילדותה וכולנו גדלנו על הופה הופה רייטה ו- אלא מיינה גינסיין. גם הריחות והזכרונות של וינה עיר ילדותה, עברו אלינו דרך סיפורי ילדותה והמאכלים שהכינה, כמו השטרודל המפורסם שלה כופתאות המשמש וכו`.
 
הלינה היתה כמובן משותפת, אבל כשבן נעמד על ארבע ובכה אימא בואי, היתה אימא שולחת את אבא באישון לילה עם שמיכה צבאית דוקרנית שחיש מהר הפכה לחבילת כביסה, וכך הייתי מגיע לא פעם לישון בפינה החמימה של בית הורי על הכורסא שהפכה למיטת יחיד. גם כשכבר גדלתי היתה אימא מנסה בכל כוחה להקל על תינוקה, ואני זוכר את המבוכה שהיתה גורמת בקופת חולים כשהיתה מפלסת דרך כשידי בזרועה מודיעה: ילד בלי תור ! ואני, הילד שקומתי כבר כראש מעל ראשה מביט בבושה.
 
ארוחת הארבע היתה מוסד מקודש, בו כל המשפחה ונספחיה שכללו תמיד ילדים שאמצנו, מתנדבים שעבדו יחד עם אימא, וסתם חברים שקפצו לבקר. תמיד היתה אוירה נעימה וצחוקים מלווים בקפה משובח שדאג דוד אוסי לשלוח יחד עם חבילות הבגדים החודשיות (לדעתנו אוסי סבר שאנו חיים במדבר באוהלים וחבילותיו היו דומות בתכולתם לחבילות אונרא).
בערבי שבת כשלא היו אורחים, היו מגיעים חוג הקלפנים הקבוע: חנה ואריה, פלה וישראל ולפעמים גם נוספים ומשחק הרֶמִי היה נמשך עד לשעות הלילה הקטנות. גם הוא תמיד מלווה בצחוקים ודיבורים עד אין סוף.
אותי היו שולחים במוצאי שבת אל ביתו של יואל פלש, שם התנהלה הספריה הגרמנית. תחת עץ צאלון גדול, סביב שולחן מתקפל קטן עם מנורת רפיה ישנה, ישבו יואל ורות וניהלו את הספריה כשהצללים סביב יצרו תחושה דמונית, כך שדי בפחד מהול בשמחה הייתי חוטף את הספר או החוברת שמסר לידי (כמובן אחרי רישום מדויק במחברתו), מחייך חיוך מפחיד ואומר - אח-זו, הייתי נמלט בריצה הביתה ונושם לרווחה ששוב עברה משימה זו בשלום.
 
להיות ילד של אימא, אפילו לא ממש אלא רק ילד בקבוצה שבה טיפלה זה אמר תמיד עולם ומלואו - אוכל טוב, שכן תמיד דאגה שלילדים שלה יהיה  האוכל הכי טוב שרק נמצא במטבח ושלא יגמר עד שיגיעו מבית הספר. דאגה אין-סופית לכל הפרטים - כביסה, מגורים, תאומים עם מורים והורים, כל ילד ידע שתחת כנפיה של אימא יזכה להגנה וחום מירבי, אפילו שדובר במקרים מביכים. בתבונה ובאהבה ניתבה תמיד את כל הבעיות. כל ילד זכה לתשומת לב משלו תוך הכרות קרובה לכל בעיותיו. (לא פעם אפילו ללא צורך בהתערבות של רשויות). הטיולים, הנסיעות לים בחופשים ובשבתות, המחנות תמיד היו מאורגנים להפליא - שלא יחסר.
כשאימא נסעה, תמיד היו פיות הילדים מלאים או בשירה אדירה, או בכל טוב מטבח שושנה.
גם בערבים ובלילות אחרי שנגמרה העבודה, לא היתה אמא שקטה לפני שעשתה סיבוב בבתי הילדים לראות שכל הילדים שלה מסודרים. אין פלא שכה קצרה רוחם של הילדים בהם טיפלה לצאת מבתי ההורים ולחזור ללינה המשותפת עוד לפני החלטת המזכירות.
 
גם הפגישה עם אוסי, אליס וילדיהם היתה מאד מרגשת וטעונה, אבל הקשרים אתם נשמרו בחוזקה עד יום מותה. כשחזרה אימא אחרי מספר חודשים ואיתה כ- 10 מזוודות מלאות בכל טוב אמריקה לילדי הקיבוץ (בלונים, סבונים, סוכריות M&M ועוד) קיבלתי אותה בחצר הקיבוץ וכל שיכולתי לומר לה היה אימא, אימא, למשך שעה ארוכה.
 
בבית הספר הייתי תלמיד טוב. כל מבחן שהבאתי הביתה בהצטיינות, היתה אימא מתמלאת אושר ואומרת זה יש לך מאימא, כאילו מנסה לכסות את אובדן נערותה וחוויית בית הספר שנגדעה ממנה מאז נכנס הצורר לוינה והיא בת 14. לימים נודע לי  שהיתה התנגדות במשפחה לנישואיה עם אבי שכן היתה חסרת השכלה, וכך לימודינו ותארינו של ילדיה הסבו לה עונג וגאווה רבה ומחלו את עלבון השכלתה.
בעיני היתה אימא פרופסור במדעי החיים. ידעה לראות לתוכם של אנשים, להגיע לליבותיהם, להבין לכאבם, לדעת מיהו האדם שעומד מולה  כמעט מיד. תכונה זו שציינה אותה לא מקנה שום מוסד להשכלה. לא רק אנו ילדיה באנו תמיד לשמוע את עצתה, לחוש את החום שקרן ממנה, גם רבים אחרים הבינו וחשו ובאו, והיא ברוב חכמה ואהבה חילקה את יכולתה זו לכל אוהביה.
 
לא קל היה לאימא כאשר התקרבו נעורינו אל קיצם, התבגרנו, הלכנו לצבא, התחתנו.
בעצב עמוק, אבל ללא כניעה קיבלה את התאלמנותה של מירל`ה במלחמת יום הכיפורים. מירל`ה תמיד קיבלה מקום מיוחד אצל אימא, בהיותה ילדה מרדנית וקשת עורף שהתקשתה בקבלת מסגרות הקיבוץ, אולי דווקא משום כך, שהיתה דומה בכך לתכונותיה שלה. בחום רב קיבלה אימא את המשפחות החדשות של אלו שהבאנו לבית עם נישואינו. בכל אירוע שנכחה ידעה תמיד להשתלב בקלות ולמשוך אהבה רבה לחוש ההומור והפתיחות שלה.
גם לילדים שעברו בביתנו ידעה אימא להעניק חום ותשומת לב. מכולם אימצה אליה את גרשון בוצ`וק כבן נוסף. גרשון הגיע אלינו מחברת  הנוער מכך שעבד יחד עם עודי בגידולי שדה. הוא הגיע אל ארוחות הארבע ומאז נותר בלבותינו כבן משפחה. גרשון ויולנדה הפכו את אימא כבני משפחתה הקרובה  ובנותיהם הפכו  לנכדותיה.
 
אימא ואבא חיו בזוגיות טובה. שונים מאד היו באופיים, אבל גם משלימים. אבא היה רציני ושתקן, מסודר ויסודי, אימא היתה צחקנית, דברנית, בעלת חוש הומור מפוצץ ומאד חברותית. ביחד יצרו קן משפחתי חם. מעולם לא ראינו אותם רבים. לא פעם היו מתנשקים ומסמיקים.
כל אימת שדיברו זה על זו ניתן היה לחוש בכבוד, אהבה והכרת תודה. גם ברגעים האחרונים לפני שאיבדה את הכרתה, נזכרה אימא  "באיש העדין שהיה לי שכל כך אהב אותי".
כל פעם שאימא היתה חולה או מרגישה לא טוב, היה אבא חרד - "הבטחת לי שאני אלך לפנייך" היה אומר, ואכן באהבה כך מת בבית, בזרועותיה.
קשה היתה על אימא הפרידה. קשו עליה במיוחד ימי שישי והחגים, ואף שניסינו למלא את החסר (במיוחד פנינה ומירל`ה שבאו כמעט כל סוף שבוע), לא היה ניתן כבר לכסות על החוסר.
אמנם כדרכה מצאה אימא גם בזיקנתה חברים רבים ופיתחה קשרים הדוקים גם לצעירים ולילדיהם, אבל זו כבר לא היתה אותה נעמי.
עלינו ניסתה לא להכביד עם רגשותיה שכן ידעה שכל אחד מאתנו כבר פנה לדרכו ויש לו משפחה, עבודה והתחייבויות משלו.