חקלאות של פעם - יוסי שטייניג

המשק החקלאי בקבוצה היה קטן ולא מפותח. השיטות החקלאיות היו די פרימיטיביות והיבולים דלים.
 
תפוחי אדמה
מרכז ענף תפוחי האדמה היה איצ`לה דקס. איסוף תפוחי האדמה היה אירוע שריכז הרבה מבוגרים ובני נוער. את תפוחי האדמה שלפו מהקרקע בעזרת צמד סוסים ומחרשה. העגלון יעקב פלנר שכל מילה שניה שלו היתה קללה לסוסים באידיש כגון: "לוז דשלעג זול די טרפען" היתה אחת הברכות החביבות עליו.
כאשר נחרש התלם ותפוחי האדמה הופיעו על פני הקרקע, עטו עליהם כל האוספים עם דליים ופחים. אח"כ נשפכו תפוחי האדמה לשקים. השקים הועברו לחצר, שם במכונת מיון מכנית מוינו תפוחי האדמה. רק בשלב מאוחר יותר הגיעה מין מכונה, קומביין פרימיטיבי תוצרת דנמרק להוצאת תפוחי האדמה מהקרקע.
חלק מתפוחי האדמה נמכרו לערבי בשם סייד.
 
בוטנים
בשנות ה - 50 החלו לגדל בוטנים בקבוצה. השיחים נעקרו ויובשו ואיזה קומביין אסף את הבוטנים. אבל אחר כך היו הילדים עובדים בליקוט הבוטנים שנפלו על הארץ.
מרכז עבודת הילדים היה חיים קרשפין, שהיתה לו גישה מאד יפה לעבודה עם ילדים, אפילו שירים נכתבו בזמנו על התקופה: היו זמנים בשדה בוטנים ישבנו, היו זמנים ישבנו וזללנו.
הגידול הזה לא זכה להצלחה וננטש לאחר כמה שנים.
 
הבננות
הבננות היו ענף מרכזי בקבוצה ותרם לעיקר ההכנסות של המשק בראשית שנות ה - 50. את הענף פיתח בשנות ה - 40 אברהם שטייניג. הוא סיפר שפעם אחת נסע ליריחו להביא שתילי בננות. כשנטעו את השתילים הגיעו המומחים, לכטר ומאייר, וקבעו שהוא רכש שתילים זכרים!
בשנות ה - 50 ניהל את הענף אדי גטריידה וההצלחה היתה גדולה. לקבוצת שילר הגיעו משתלמים מקיבוצים אחרים ללמוד גידול בננות.
 
באביב נערכה מדי שנה נטיעה של חלקות בננות חדשות. עונת הנטיעה היתה עונה של ריכוז כוח אדם רב ומהומה גדולה במשק.
צוות הבננות ערך ניסוי ושתל ליד המוסך הישן שדה קטן של אננס. מה לעשות שהאננס שגידלו בקבוצת שילר היה בגודל של תפוחי עץ.
בשנה מסויימת ניסו לייצא בננות. זה היה מבצע גדול. את אשכולות הבננות עטפו בנייר וריפדו בקש. זו היתה מהומה רבה על לא דבר - הניסוי לא הצליח ונפסק.
 
מטעים
שמואל קרמיש היה איש המטעים של קבוצת שילר. המטעים כללו כרם קטן ליד בית התרבות, מטע נשירים קטן של שזיפים ותפוחים ומטע מעורב ניסיוני באזור הנגרייה, שהיה בו מכל טוב: מנגו, אפרסמון, אנונה, אבוקדו, חבושים וגויבות. על הגויבות האלה הגן שמואל בחירוף נפש כנגד גדודי הילדים שניסו לפלח את הגויבות.
ממטע קטן זה התפתח ענף האבוקדו. בתחילה מטע קטן של מספר דונמים ליד פרדס 40, שהיה יעד רומנטי לאלה שכבר מיצו את שדירת הנשיקות הסמוכה, ואח"כ מטעים גדולים יותר בשטח.
 
הלול
הלול היה ענף מרכזי בקבוצה. הלולים היו בעיקרם לולים מהטיפוס של פעם, שהתרנגולות הסתובבו חופשי והטילו ביצים בתאים של עץ. כשהוקם לול הסוללות הראשון, זה היה חידוש גדול.
במרכז העניינים - המדגרה, בניהולו של הנס דנקוורט. בלול עבדו מספר חברים והזכור לטוב מביניהם, יואל פלש. דמותו של יואל סוחב דליי ביצים או עופות גוססים לכיוון המטבח זכורה היטב.
באותן שנים אמרו שהחבר זוכה לאכול עוף או כשהחבר חולה או כשהעוף גוסס. ואכן כך זה היה.
 
הפלחה
ענף הפלחה נחשב לאליטה של אותן שנים. נתן מיר השריף עם טנדר שברולט ירוק, פלחה בנגב, מרחבים, תלמים באורך 4 ק"מ - ממש המערב הפרוע. תמיד דיברו על הפלחים שעושים חיים: סטייקים, נשים ומה לא. בסך הכל זו היתה עבודה קשה בחום ובאבק, רחוק מהבית. ואכן, כעבור כמה שנים, נשרו רוב החברים ונתן נשאר עם צוות ערבים שכירים שעשו את המלאכה.
 
הפרדס הזקן
כאשר ניטעו הפרדסים החדשים בשטח, נשארו הפרדסים הוותיקים ליד החצר בחזקת ענף נפרד, הפרדס הזקן. בענף זה עבדו חברים ותיקים: חיים בלומנטל המכונה גורדון, שלמה גוטסמן, צבי קרמיש ושייק שפירא.
הפרדסים הזקנים: החלקות 40, 18, 15 והפרדס הערבי, היו כבר בסוף ימיהם, והיבולים בהתאם.
השטח הבנוי המתפתח נגס כל פעם בחלקה אחרת ואט אט התחסלו הפרדסים וגם הפרדסנים הותיקים נמוגו. בשטח התפתח פרדס גדול, מגוון ומודרני, אותו ניהלו בן יצחק וחזי רבד, כשהפועל הראשי - אני בכבודי ובעצמי.
 
בית החרושת למיץ
בתקופת מלחמת העולם השניה נפסק ייצוא ההדרים וחיפשו מה לעשות עם הפרי. בקבוצת שילר הקימו מפעל לסחיטת מיץ וייצור סקווש - מיץ ממותק.
לבית החרושת לא היה שם מסחרי. קראו לו פשוט בית החרושת. עובדים עמדו וסחטו תפוזים בידיים במין מכונה פרימיטיבית. הכל היה פשוט ולא מתוחכם. מנהל העסק היה ישראל שטוסר.
את המיץ בבקבוקים ובקופסאות שלחו לכל רחבי הארץ עם מכונית עמוסה מיץ תוצרת קבוצת שילר, איתה הגעתי בפעם הראשונה לירושלים, מיד לאחר המצור.
בית החרושת התחסל בראשית שנות ה - 50. מעניין אם נשארו באיזה ארכיון האטיקטים של המוצרים השונים.