הפרדס - יוסי שטייניג

הפרדס בקבוצת שילר היה אחד הענפים הראשיים. הפרי, בעיקר שמוטי ג`פא, יוצא לאירופה והיה המקור הראשי למטבע זר (שנקרא אז דיוויזים) של מדינת ישראל הצעירה.
 
העונה העיקרית בפרדס היתה עונת הקטיף והאריזה, עונה שריכזה כח אדם רב ונקראה העונה הבוערת.
בשנות ה - 40 עוד אפשר היה לראות את שיטת הקטיף והאריזה הישנה בפרדסי לוינסון, את התפוזים קטפו לסלים אותם נשאו על הראש פועלים ערבים לעבר אוהל האריזה, שהוקם במיוחד, ובתוכו, על הקרקע עבדו אנשי האריזה, המבררים, העוטפות והאורזים.
 
בקבוצת שילר באותה עת, הקטיף היה כבר מודרני יותר. בפרדס קטפו לתרמיל קטיף, אותו שפכו לבוקסות, את הבוקסות הובילו על קרוניות שנעו על פסים צרים, אותן משך פרד לבית האריזה. ובבית האריזה מיינו את הפרי. פרי יפה נקי ממזיקים ומפגעים הופנה לאריזה לייצוא, והשאר, בְּרָרָה שחלקה הופנתה לעיבוד למיץ או לשוק מקומי.
 
לאחר הבירור והמיון לפי גודל, עבר הפרי לאורזות, שעטפו את הפרי בנייר המכיל חומר חיטוי (והיה גם נייר טואלט למיוחסים) וארזו אותם בתיבות גדולות. את התיבות הכינו במקום מקרשים דקים, שהובאו מחו"ל, בעיקר מיגוסלביה. נגרי תיבות הלמו בפטישים וחיש קל בנו תיבה שהיתה מחולקת ל - 2 מדורים, תיבה כזו מלאה שקלה כ - 40 ק"ג. את התיבות עטפו מבחוץ בעץ גמיש, שהושרה קודם במים.
 

 
פרי רקוב שנשר על הארץ נקרא למה. היתה תקופה שהאמינו שיש לאסוף את הפרי הזה ולקוברו, למניעת ריקבון בפרדס. זו היתה העבודה הבזויה והמסריחה ביותר ואף אחד לא רצה לבצע אותה.
 
רק בתחילת שנות ה - 60 הגיעו לניסיון מיכלי קטיף גדולים של 400 ק"ג, שהתקבלו בחשדנות רבה על ידי בן יצחק.
 
ההשקייה בפרדס נעשתה ע"י צינורות אלומיניום קלים שכל פעם היה צורך להעביר אותם משורה לשורה. זו היתה עבודה מפרכת.
 
ומאז, עבר הפרדס כברת דרך ארוכה מ - 3 זנים עיקריים: תפוז, אשכולית ולימון יש היום עשרות זנים של פרי מוקדם ומאוחר, קליפים ממינים שונים. אך יחד עם זאת, איבד ענף ההדרים מזוהרו וגם במשק החקלאי הוא הפך לענף צנוע ולעיתים מפגר.