העלייה מבית סאלבינו לארץ

בנוסף לשעות הלימוד הקבועות שהתקיימו בחדרי הלימוד, חונכו הילדים חינוך אידיאולוגי בעל מגמה ברורה: עלייה ארצה והתיישבות בקיבוץ.
הקבוצה הראשונה שהתארגנה לעלייה, קיימה דיונים על עתידה, החליטה על קופה משותפת וכבר נקבע לה יעד בארץ - חניתה. בליל ראש השנה האזרחי של 1946 נתקבל בשיזופולי האות ליציאתה של קבוצה זו לדרך, אחדים מהילדים שנמנו עם הקבוצה נשארו בבית בעקבות דרישה של משה זעירי שיישארו בכדי לעזור בטיפול בקטנים בשל המחסור החמור במדריכים ומורים.

יתר הילדים קיבלו תעודות מזויפות ותחת מחסה הגיעו לספינה אנצו סירני שעגנה ברציף נמל קטן בואדו ליגורה. בספינה זו כבר חיכו כ- 900 איש, גם הם בדרכם לארץ ישראל.

ב- 17 בינואר בהתקרב הספינה לחוף תל אביב, גילה אותה מטוס סיור בריטי והיא אולצה לשוט לעבר חיפה. המעפילים הורדו ממנה והועברו למחנה המעצר עתלית שם שהו שבועיים ימים ומשם המשיכו לחניתה.

ב- 14 ביוני 1946 הודיע משה זעירי לראש הקבוצה השניה להתכונן ליציאה. קבוצה זו מנתה עשרים ושניים נערים ונערות רובם בני קבוצת אחווה.

למחרת הם נסעו   עד שהגיעו לבוליאסקו שם המתינו עוד שישה שבועות לבואה של אוניה שתיקח אותם לארץ ישראל. מאוחר יותר הועברו לקרארה שנמצאת דרומית יותר שם הצטרפו למחנה גדול של נשים, גברים וטף שחיכו לבוא ספינה. במחנה בקרארה התבלטו ילדי סלבינו במשמעת העצמית שלהם וברצונם לעסוק בפעילות רצופה. בסוף יולי נכנסה למפרץ   האוניה כתריאל יפה ועלו עליה כ- 600 איש ביניהם ילדי סלבינו. לאחר דרך ארוכה הגיעו אל מול חופי חיפה, נתפסו בידי הבריטים ולאחר מאבקים רבים עם החיילים, הועברו למשחתת הבריטית אמפייר הייבוד איתה הגיעו לקפריסין.

הקבוצה השלישית שיועדה לעלייה מנתה כחמישים ילדים, אך היא שוכנה במחנה האוהלים בקרארה בציפייה לספינה שתבוא לקחתם. לאחר שבועיים הועברו לבוליאסקו הסמוכה לגנואה - שישה שבועות חלפו וזכר לספינה לא היה. הם המשיכו דרומית יותר למטאפונטה שבמפרץ טראנטו שם שהו עוד חמישה חודשים עד שלבסוף בפברואר 1947 קרבה לחוף הספינה אלואה ששם הצופן שלה היה חיים ארלוזרוב ומפקדה הוא אריה (לובה) אליאב. הילדים ועוד רבים עלו עליה ואיתה הגיעו אל מול חופי חיפה שם נתגלו בידי משחתות בריטיות. על סיפונה נערכו קרבות עקובים מדם, עד שבסוף הועלו המעפילים על האמפייר רויאל והמשחתת הפליגה לקפריסין.

בראש השנה תשז הגיעה לבית סלבינו הוראה שעל עשרים מילדי קבוצת גורדוניה להיות מוכנים לעליה. הם הוסעו לרומא ומשם למבצר פוסטום העתיק שבקרבת פומפיי. שם נרמז להם שעלייתם תתבצע בדרך האוויר. מהמבצר המשיכו הילדים ברגל לשדה תעופה קטן אשר אליו הגיע מטוס דקוטה צבאי עם מטען של נשק.

הילדים ועוד כמה מחברי תנועות השומר הצעיר והשומר הלאומי עלו עליו ולמחרת כבר נחתו בשדה התעופה ליד צמח שם המתינו להם משאיות של קיבוצי הסביבה, וכאשר פשטו חיילים בריטיים בקיבוצים כדי לגלות בהם את העולים הבלתי ליגלאים, כבר היו אלה לבושים בגדי עבודה ויצאו לעבוד בשדות הקיבוצים אליהם הגיעו יום קודם.

הילדים אשר שהו במחנה המעצר בקפריסין החליטו על כינון אוטונומיה. הם הקימו לעצמם אוהלים מרוחקים משאר העצורים וכבר בערב השלישי לשהותם באי קיימו שיחה על ניהלי חייהם ובחרו ועדות.

בערב חנוכה תשז נתבשרה הקבוצה שהוקצו לה 18 רשיונות עליה. קבוצה זו שראתה עצמה כגרעין ליישוב קיבוצי ניצבה כעת בפני השאלה: מי יזכה באותם 18 הרשיונות? לבסוף החליטו שלא יעלו את הדרושים להדרכה, להוראה ולגיבושה החברתי של הקבוצה, אלא אלה שמסיבות אישיות שונות הכרח הוא להעלותם לפני יתר חבריהם.

בשלושה מחזורים עלו חברי הקבוצה הראשונה והתרכזו כולם בקיבוץ משמר השרון. אחריהם הגיעו לקפריסין מעפילי חיים ארלוזרוב. באותו זמן החליטה   הנהלת המחנות בקפריסין להקים כפר נוער שבו יתרכזו הנערים והילדים מבין המעפילים ושם יוענקו להם תנאים משופרים. קבוצת סלבינו החליטה להצטרף לכפר אך לשמור על ייחודה - הם התגוררו בשכונה אחת אשר במרכזה התנוסס דגל סלבינו.

עם קום המדינה חוסלו המחנות לגמרי ועם האחרונים שנותרו בהם עלו גם ילדי סלבינו ששהו בכפר הנוער.

בנובמבר 1948 יצאו את שיזופולי ארבעים הילדים האחרונים ועימם משה ויהודית זעירי, טדי בארי ופסיה קיסין. בבוקר היציאה נערך מפקד בוקר בפעם האחרונה, הדגל הורד מהתורן והתקווה הושרה בפעם האחרונה. הקבוצה הזו הגיעה לארץ באוניה טטי. הילדים שוכנו בחניתה, אבוקה, רמת דוד, קבוצת שילר, מזרע, כפר מכבי, משמר השרון וכפר רופין.

חברות חניתה וכפר מכבי הקימו את ראש הנקרה. חברות משמר השרון וכפר רופין הקימו את צאלים שבנגב. יחידים מיתר הקבוצות הצטרפו לשני הישובים הללו .