לבטים משקיים וחברתיים - אבי יונה, מאיר

 
מתוך הספר : במעגלי הגות והגשמה
קבוצת שילר- גן שלמה

על סף מחצית היובל לעליית הקבוצה על הקרקע
 

במלאת לקבוצה יג שנה לקיומה, נאמר על  ידי אחד החברים בחגיגה פנימית: היום מלאו לקבוצתנו יג שנה בארץ, שלוש עשרה שנים קשות מאוד, רבות עליות וירידות ואף סבל לא מעט מתוך היאבקות על עיצוב הדמות. לא קל היה להקים קבוצה קטנה ומבודדת על יד תל- אביב , לא קל היה בשנות משבר, ושבעתיים לא קל בימי גאות. קבוצתינו לא תקעה את יתדה באדמת העמק או בגליל, כי אם על עפרות-הזהב של עמק החוף. והיתה זאת העזה בשעתה, כי התיישבות זו גרמה לקשיים עצומים למאמצי השמירה על הדמות הקבוצתית, כדי למנוע התפרקות חלוצית. כמה וכמה חברים יכולים לספר על סבל גדול בעניין זה, שנגרם על ידי הצעות שונות ומשונות שהופיעו לא פעם.

אולם הקשיים המיוחדים המינם נתגלו לא בלבד בשטח החברתי, אלא גם בבניין המשק. תנאי ההתיישבות המיוחדים במינם, שהקבוצה הייתה נתונה בהם מאז עלותה על הקרקע ועד קץ מלחמת השיחרור - מכסת קרקע זעומה וחוסר כל תקציב התיישבותי נורמלי, כמקובל לגבי משקים אחרים - גרמו ללבטים משקיים - כלכליים, שהטביעו לא פעם את חותמם גם על הבעיות החברתיתות. כשהבשיל בלב החברים, בזמן ישיבתם בקריית ענבים, הרעיון להוות גרעין להתיישבות עצמית, ביקשו להתיישב על אחת הגבעות סמוך לקריית ענבים, או בעמק הירדן. ואמנם מקומות אלה התאימו יותר למגמתם הרעיונית של האנשים, שאחר יום עבודה מפרכת היו מתכנסים בלילות לקריאה משותפת בספר חצי יובל שנים של קרי-ניצה, שמסופר בו על ניסיון של קומונה שנעשה על ידי אינטיליגנטים רוסיים , לפני עיניהם רחפה דמות יצירה מעין זו במקום מרוחק מהמונה ומשאונה   של העיר בתחומה. ורק משגבר היצר לעלות על הקרקע ולא היו סיכויים להשגת אמצעים להתיישבות, נולדה בליבם המחשבה להשיג קרקע בסביבה שבה ניתן למצוא עבודה צדדית כמקור של קיום עד שיזכו לקבל אמצעים להתנחלות.

 

והנה כמה פרשיות מדרכה המיוחדת של קבוצת שילר בהתיישבותה.

1 )      פ ר ש ת   ר כ י ש ת   ה ק ר ק ע

שטח האדמה, שעמד לרשות הקבוצה, לא זו בלבד שהיה מצומצם, אלא שלא עמד בשום התאמה למכסה הדרושה בשביל בניין משק חקלאי של 60 - 50 משפחה. לרשות הקבוצה עמדו בזמן עלייתה סך-הכל 352 דונם אדמה. היו אז בקבוצה עשרים חברים ונראה היה, כי שטח זה יספיק - בייחוד משום שרובו היה כשר למטעים. אבל משהתחילו בבניי ת המשק ומספר החברים התחיל גדל והולך, גם מתוך צרכים משקיים וגם מתוך צרכים חברתיים, התברר מיד כי שגינו. מאז לא שקטנו וה ט רדנו את המוסדות. כי הש א לה של תוספת קרקע נעשתה לבעייה המרכזית של עתיד הקבוצה. ברם, לא קל היה לרכוש קרקע ב ס ביבה. נוצלה כל הזדמנות שנראתה באופק והושקעו מיטב הכספים ברכישות, וגם המוסדות לא עמדו מנגד בידעם את המצב, וכך צורפה מידי פעם בפעם חלקה לחלקה, קרוב לנקודה ובמרחק ממנה, ובמשך עשרים שנה לישיבת הקבוצה על הקרקע הגיעה, ערב פרוץ מלחמת השחרור בתשח, לשט ח של שבע מאות דונם. וזה סדר הרכישות:

בזמן העלייה על הקרקע בסתיו תרפח            352   דונם

                              בשנת תרצז                 175   דונם

                              בשנת תרצח               68     דונם

                   בשנת תש                   22     דונם                

                  בשנת תשד                  29     דונם     

                   בשנת תשה                15     דונם

                  בשנת תשו                12       דונם

                   בשנת תשז                  28       דונם

למרות מצבינו הכספי החמור, תרמנו להגדלת שטח הקרקע קרוב ל - 3000 לאי מכספים, שקיבלנו בהלוואות בריבית לא נמוכה. כאן יש לציין, כי מצד מנהלי הקרן הקיימת הייתה תמיד הבנה מלאה לצורך האלמנטרי בהגדלת שטח הקרקע של הקבוצה. ברם, מכסת הקרקע המצומצמת קבעה את תהליך גידולה של הקבוצה, מפני שמגמתם של אנשי קבוצת-שילר הייתה הקמת משק חקלאי טהור ובאין מכסת קרקע מתאימה היה הגידול הזה אטי. עד שחל בעניין זה שינוי יסודי אחרי מלחמת השיחרור. הכל, ובפרט הלשכה הראשית של הקרן הקיימת, גילו הבנה מרובה לצרכינו הייסודיים בגידול מכסת האדמה, שיש להתאימה לא בלבד למספר המשפחות בקבוצה כיום, אלא גם לצורך של גידול הקבוצה עד כדי מאה ועשרים יחידות משקיות חקלאיות, לכל הפחות. בהתאם לכך אושרה בשביל הקבוצה מכסת קרקע כדי 3500 דונם.

 

2)      ק ו ו י   ה ה ת פ ת ח ו ת   ה מ ש ק י ת

קבוצת שילר הייתה הראשונה, אשר התיישבה באיזור המטעים. התכנית הייתה מבוססת על הכנסות מעבודת-חוץ בפרדסי רחובות ועידוד אינטנסיבי בהשקאה של כל האדמה שלה. בעוד שבעמק קיבלו כל מתיישב מאה וחמישים דונם אדמה ליחידה, הסתפקה קבוצת שילר ביד דונם למשפחה. ובעוד שה תנ חלות של משפחה בעמק עלתה באלף לאי צריכה הייתה ההתיישבות באיזור-המטעים לעלות , לפי התכנית, כ - 175 לאי ליחידה משפחתית. תכנית זו נתקבלה ברצון מצד המוסדות המיישבים, אולם הם לא הגשימוה משני טעמים:

א) תחילה סברו קרן-היסוד והמחלקה להיישבות של הסוכנות שטרם הגיע תורינו להתיישבות .

ב) וכשהגיע התור כבר לא היו אמצעים בקופות המוסדות האלה.

אז הובטח לנו, המדובר בשנת תרפח, כי תורינו להתיישבות יגיע בתרצא. שוב לא הייתה לנו ברירה: או לחכות לתקציב התיישבותי ובינתיים לעבוד עבודה צדדית, או להתחיל בבניין משק בעזרת הכספים הפרטיים של חברינו, באופן שחלק מהחברים ייצאו לעבוד בחוץ וחלק יתחיל בעבודה בבית. בחרנו בתכנית השנייה, אשר בהגשמתה ניתקלנו בקשיים גדולים, שליוונו במשך כל ימי התנחלותינו.

 

הדבר הראשון, שהיה נחוץ להקמת משק אינטנסיבי, הייתה אספקת מים. בעניין זה הגישה הקרן הקיימת את מלוא העזרה. כשהופיע חברינו אבי-יונה אצל מ. אוסישקין פתח האחרון את הראיון במילים אלו: אתה מקבוצת שילר... מים... נסדר את הדבר. בחפירת הבאר היה עלינו להשתתף בשליש ההוצאות, ועל היתר קיבלנו מאת הקרן הקיימת אשראי על סך 1200 לאי למשך עשרים וחמש שנה ובלי ריבית. גם ברכישת הצינורות הראשונים להשקאה עזרה לנו הקרן הקיימת. שכננו דוד לווינסון נתן ערבות על אותו סכום, ומלבד זה סיפק לנו מים לשתייה ולצרכי המשק, במחיר של 157 מאי לשעה, במשך כל הזמן עד שקיבלנו את המים מבארינו.

 

והנה כשהוחלט להתחיל בבניין משק מבלי לחכות לקציב תיכנו את התכנית דלהלן: על שטח של 333 דונם ניישב כה משפחה (לפי יד ד` ליחידה משקית) . האדמהבעיקרה תוקדש למטעים: 120 ד` פרדס, 70 ד` כרם ענבים, עצי-פרי ובננות, ו - 100 ד` חצירים. ביום 01.04.1928 נטעו טז ד ונם פרדס הראשונים ושלושה וחצי ד ונם בננות. ובאותה השנה נטעו גם שלושה דונם כרם.

 

זאת הייתה ראשית הפעולה המשקית העצמית של הקבוצה על אדמתה.

והנה המאזן הראשון ל- 30.09.1928 (תרפט - השנה הראשונה להתנחלות הקבוצה):

 






לי


פאסיב:


לי


אקטיב :



622


מחלקת העבודה של הסוכנות


279


צריפים



41


בנק למלאכה


42


אורווה



85


קופת מלווה רחובות (אזרחית)


270


16 ד` פרדס



20


בנק חברון


45


3 ד` כרם



410


הלוואה אצל חברים


167


3.5 ד` בננות



324


סוחרים שונים


86


משתלות



 


 


75


בהמות עבודה



 


 


40


פרד אחד



 


 


12


60 עופות



 


 


150


השתתפות בבניין הבאר



 


 


100


אינוונטרים ומחסנים



 


 


165


חובות

 

המאזן לשנת 1929 (תרצ) מראה על הגדת המחזור בכמה מאות לירות, אבל לא חל בו כמעט כל שינוי בסעיפי בניין המשק וכן בסעיפי ההכנסות וההוצאות. ההכנסה העיקרית הייתה מעבודה מחוץ למשק: בעד 3307 ימי עבודה בחוץ קיבלנו סך 886 לאי. במשק השקיעו 1686 ימי עבודה ובשירותים 2528 ימי עבודה. יום עבודה יחד עם הוצאות כלליות עלה ל - 226 ל אי.

כך נמשך המצב עד למאורעות תרפט. אחרי המאורעות חל שינוי קל בהתפתחות המשק. קבוצת שילר לא סבלה מהמאורעות. אבל היינו מוכנים ומזומנים להגן על המקום. החברות והילדים עברו ברחובות וחברי גבעת-ברנר עברו והצטרפו אלינו. באו גם כמה מאנשי ההגנה מתל-אביב. התבצרנו בחדר האוכל והיינו מוכנים למקרה של התנפלות. בלילה אחד, כשנראה המצב מסוכן, פקד עלינו מר משה סמילנסקי, שהיה אחראי להגנת הסביבה, לעזוב את המקום. ברם, אחרי כמה שעות, כשהתברר כשהצבא עצר בעד הבדוים בדרכם מהנגב, חזרו החברים הביתה. במאורעות ההם נוכחו, כי אמצעי ההגנה על המקומות חלשים למדי ואז החליטו המוסדות לבנות בישובים בתים מחומר מוצק, שיוכלו לשמש מבצר בשעת סכנה. כן הוקם גם בקבוצת שילר הבניין הראשון מלבנים - בית בעל שתי קומות ומעקה, כמתכונת הבניינים שנבנו בשעתם במקומות התיישבות שונים.

עם הקמת הבית הזה זכינו לשני הבניינים הראשונים הבנויים מחומר מוצק. הראשון היה בניין משקי, והוא בניין הבאר, והשני בניין למגורים בשביל הילדים על מוסדותיהם ואף בשביל מספר חברים. ועוד כיום - כשמספר בנייני המשק והמגורים מגיע לעשרות, ותחת הבאר האחת ההיא ישנה שתי בארות בעלות תפוקה של כ - 250 מ ק- גם כיום נוהגים אנו להזכיר את התאריכים של הקמת הבניינים הראשונים, שהיה בהם משום מפנה בקורות השתרשותינו במקום:

את הבאר התחלנו לחפור באביב 1928 ואת בית-המגורים הראשון במחצית הראשונה של שנת 1930 . ו מכיוון שמאורעות תרפט שימשו נקודת מפנה כל שהיא בהתפתחותינו המ ש קית, נביא כאן פרק מתוך תזכיר שנשלח למוסדות הלאומיים ערב המאורעות בא` בתמוז תרפט ( 09.07.1929 ):

בחורף שעבר קלטה קבוצתינו חבורה מבני העלייה החמישית, יג חברים, אשר קיבלו בגרמניה הכשרה חקלאית מספקת. על-ידי זה עלה מספרינו לארבעים נפש ( 22 גברים, 12 נשים, 9 ילדים). רוב האנשים עובדים כפועלים שכירים בפרדסי רחובות ומרוויחים כל אחד 175 מיל ליום, ויתר החברים עובדים בעבודות בית ובמשק. העבודה הצדדית בזאת, יחד עם עבודת הסוסים, מכניסה לקופתינו - 75 לאי לחודש. ההכנסה מענפי משק שונים (חלב, ביצים, בננות, ירקות) - 15 לאי לחודש. בסך-הכל: 90 לאי בחודש. סכום שמספיק בקושי רב לכלכלת האנשים והבהמות. ועוד מכבידה על מצבינו העובדה, כי המשק אשר יצרנו עד כה דורש מידי חודש בחודשו השקות חדשות לשם עיבוד הקיים ושמירתו. זה הכריח אותנו לפנות אל מקורות-אשראי שונים ולקבל הלוואות בתנאי תשלום קשים למדי. מצב החובות הוא כיום כדלהלן:

 

ההנהלה הציונית                                    450 לאי

הלוואות חברי הקבוצה                            400 לאי
הלוואות בבנקים ומאנשים שונים               863  לאי
                                                  ______________

                                                            1713 לאי

 

אם נשווה את מצב החובות לערך המשק נראה, כי יש לנו עודף של 400 לאי בערך. אולם סידור החובות האלה נעשה קשה יותר ויותר. המשק הקטן הזה גורר אחריו מדי פעם השקעות נוספות הכרחיות והריבית הגבוהה ( 12% ) מכבידה עלינו ללא נשוא.

 

בפרק הנל, שנכתב בראשית התנחלותינו על הקרקע, יש משום אילוסטרציה נאמנה למצבנו המשקי והכלכלי מאז ועד פרוץ מלחמת השיחרור - כמובן בשינויים כמותיים, שחלו במשך התקופה הארוכה הזאת ושהיו מלווים לבטים רבים וכח עמידה בלתי-משוער, מתוך מאמצים להתגבר על מצבינו המיוחד אגב שמירה על הצורה והתוכן של חיינו ועל חתירה ליציבות חברתית.

אחרי המאורעות נפל דבר, שראינו בו פתח-תקווה ליציאה מן המצב שבו היינו שרויים מבחינה משקית וכניסה למצב התיישבותי נורמלי. בימים ההם נוצרה קרן העזרה. הכספים, שנאספו לקרן הזאת, הועברו לידי פליכס וורבורג באמריקה. ואילו הכספים שנאספו בגליציה ( 6000 לאי) הועב ר ו ישר לקרן היסוד באי. הסכום הקטן הזה שימש לנו להרחבת הפרדס, לבניין לולים וקניית פרות. אך חשבנו, כי זהו שיעור ראשון על חשבון תקציב ההתיישבות שיבוא בקרוב. והנה נכזבה תקוותינו זו. 1000 הלאי ניתנו לנו בתורת נתינה חד-פעמית ולא כראשית תקציב. דבר זה גרם לנו להסתבכות קשה ביותר בשנות 31-1930 . המשק שהתרחב הצריך השקעות כספיות נוספות וגם השקעת כוחות עבודה נוספים. המדובר הוא על ראשית הקמת לול ורפת, שעדיין אינם מכניסים, ובעיקר על הגדלת הפרדס, הטעון טיפול ועבודה מרובה בלא הכנסה מיד. כמקור יחיד לפרנסה נשארה שוב עבודת-חוץ. מספר החברים היה קטן ביחס לצורך של עיבוד המשק– מזה ועבודת-חוץ לשם פרנסה– מזה. כמעט והגענו בימים ההם לפשיטת רגל, אילולא יחס מיוחד אלינו מצד הבנקים והאנשים הפרטיים שחבנו להם כמה שחבנו. בימים ההם סבלו חברים וילדים ממחסור, פשוטו כמשמעו.

המצב הזה אילצנו להכנס לתוך המסגרת של התיישבות האלף. וכאן מתחילה פרשה חדשה בהתפתחות המשק, שוב פרשה מלאה קשיים וסיבוכים, אבל באין מוצא נאחזנו בברירה זו, למרות ההסתייגויות הנפשיות השונות.

היה זה ב- 1932 , משגבר הצורך להמשיך בהתיישבות ואמצעים למוסדות המיישבים לא היו. אז עלתה מחשבה בדבר צורה חדשה של מימון ההתיישבות באיזור המטעים, שהיתה מבוססת על הקמת ישובים (בעיקר מושבים) בסביבת המושבות. לפי אותה התכנית, היה המתיישב מקבל שטח קרקע קטן למשק אינטנסיבי על- מנת שיעבדו לאחר שובו מן העבודה במושבה. כספי התישבות האלף ניתנו למתיישב כמעט על בסיס מסחרי. למסגרת ההתיישבות הזאת, בעזרתו הפעילה של אברהם הרצפלד, שידע היטב את מצוקתה.

ביום 20.06.1932 נחתם החוזה הראשון על הרחבת הפרדס. תנאי החוזה היו קשים מאוד. התחייבנו להעביר לחברה המיישבת את זכות החכירה על קרקע הקרן הקיימת וכן להעביר לרשותה את מכון-המים, ומלבד זה להעמיד את מספר חברי הקבוצה על כה משפחות ולהחזיר את כספי ההלוואה בתוך שבע שנים לאחר שהפרדס יתחיל להביא פרי.

כאמור, הסכמנו לתנאים האלה מתוך חוסר ברירה וקווינו שהחברה לא תנהג בנו בכל חומר הדין. ואמנם לא נכזבה תקוותנו. היחסים בינינו ובין בא-כוח החברה, שקיבלה במירוץ הזמן את השם קרן הנאמנות, היו טובים. וראוי לציין כאן את ההבנה המלאה מצד ש. פסמן, בא-כוח החברה. מלבד ההלוואה להרחבת הפרדס, קבלנו סך 1000 לאי לסילוק חובות, ובשנים 35-1933 קבלנו מאת החברה הלוואות נוספות להרחבת הרפת, הלולים ובניין דירות (עשרים חדר) וחדר אוכל.

בזמנו היתה התיישבות האלף הצלה בשבילנו, אבל במשך השנים התברר שלא היה בה משום פתרון גמור לבעיית התיישבותנו. לפי התכנית המקורית, נכללו בהתיישבות הזאת יג משפחות בלבד בעוד שכבר אז מנינו עשרים, ולעת גמר התשלומים לחברה הגענו לשלושים ושלוש משפחות. התפתחות המשק והצורך להמשיך בעבודת-חוץ לשם קיום הכריחונו להגדיל את הקבוצה. כל הפרובלמטיקה של ההתיישבות הזאת מצאה בטוייה בתזכיר, שהגשנו לדר הקסטר (מנהל קרן הנאמנות) ביום 07.10.1934 , ובו כתוב בין השאר:

הקשיים אשר לפנינו נובעים, ולא באשמתנו, מהשיטה הבלתי- נכונה של המוסד המיישב. השיטה שהמתיישבים צריכים לדאוג לפרנסה לקיום משפחותיהם עי עבודת-חוץ ועם זה לעבד את המשק אחר גמר עבודתם בחוץ (אחרי שעה ארבע) היא בלתי ריאלית, מכיוון שהחברים היו צריכים לעתים קרובות ללכת ברגל שעתיים אל מקום עבודתם. הועמדנו איפוא לפני אחת משתי ברירות. או לשלוח את כל החברים לעבודת-חוץ כדי שירוויחו לקיומם ולהזניח את המשק, או להשאיר את החברים בבית ולעבד את המשק, היינו לחיות מהלוואות עד שהמשק ישא פרי כדי פרנסה.

במלים פשוטות אלה יש משום ביטוי נאמן למצב, שבו נמצאנו גם לאחר כניסתנו להתיישבות האלף.

יחד עם זאת אין להכחיש, כי, למרות הקשיים העצומים והמגרעות הרבות שבהתיישבות ההיא, הרי הוסיפה הרבה לגידולנו ולהשתרשותנו במקום וכן להתחלת בניין משק הראוי לשמו. בלעדיה מי יודע אם יכולנו להחזיק מעמד במצב שהמוסדות המיישבים לא יוכלו להכניס אותנו למסגרת המקובלת של התקציב ההתיישבותי .