נכתב בשנת 1979
מאז ייסודה של הקבוצה ועד להקמת המדינה, לא עברו עלינו עוד ימי סכנה חמורה, כמו באותם שבועיים של אוגוסט-ספטמבר 1929. האלימות הערבית נגד יהודי הארץ החלה בירושלים ביום שישי האחרון של חודש אוגוסט. הפרעות התפשטו תוך יום יומיים למוצא, שבה נהרגה גם כל משפחתו של מקלף מרדכי, שנבחר מאוחר יותר להיות רמטכ"ל, סה"כ נהרגו כ 25 אנשים. משם התפשטו הפרעות לכל הארץ.
הצלחה מיוחדת היתה לפורעים באזורנו כאשר חולדה ובאר-טוביה נכבשו. אנשים נהרגו ושני הישובים הועלו באש.
זה הרקע אשר הביא את אנשי המפקדה האזורית, ובראשם הסופר משה סמילנסקי להחלטה שיש לפנות את גבעת ברנר מכל התושבים, לרכז את הגברים יחד עם הבחורים שלנו בקבוצת שילר ולשכן עד יעבור זעם, את הנשים והילדים של שני הישובים ברחובות. דבר זה אמנם בוצע.
יש להבין שבגבעת-ברנר ובשילר לא היה אפילו בית-אבן אחד והמקום היחידי שניתן לבצר אותו ובעת הצורך להתגונן מתוכו, היה היה חדר האוכל של שילר, צריף בגודל 5 מ` על 8 מ` בעל קירות עץ דקים וסדוקים.
הביצור נעשה בצורה כזאת: נתקעו יתדות ברזל בתוך חדר האוכל אל ריצפת הבטון שלו. אל יתדות אלו נשענו פסים של פח גלי עד לגובה כ- 80 ס"מ, כך נוצר חלל בין קירות הצריף לבין הפחים. מילאוהו באדמה וחול, וכך אפשר היה לירות על התוקפים דרך הסדקים הרבים.
במצב זה מצאתי את הקבוצה והביצורים שלה כאשר הגעתי ארצה ביום 04.09.1929 ועוד באותו ערב ביקרתי כאן את את אחי שהיה אז חבר, אפשר ודאי להבין איזו חוויה עזה היתה לי בפגישה ראשונה זו עם המציאות המסוכנת בארץ.
התרשמותי החזקה התעצמה כאשר הוזמנתי באותו ערב, כדבר מובן מאליו להשתתף בשיעור בשימוש ברובה שניתן אז ע"י מדריך נודד שהיה נשלח ע"י מפקדת ההגנה. השיעור הזה התקיים לאור נר אחד במקלחת המשותפת שהיתה צריף בגודל 4 על 4 מ ` .
אשר לנשים ולילדים, אלה התקבלו ברחובות כפליטים. דאגו לכל מחסורם, קנו להם אוהלים מספר שהוקמו באחת החצרות המרווחות של רחובות. היכן שהיום הפסג` באחד העם.
כל אנשי רחובות, ובמיוחד חוגי הפועלים, עשו כל מה שניתן לעשות כדי להקל ולעזור. בין כל אלה בלטה בנאמנותה אישה אחת ושמה שרה מוקסיי, הלא היא אימו של מוטי מוקסיי הזכורה לטוב.
