לבוב, קריית ענבים, קבוצת שילר

  ראשית הקבוצה - ליקטה ורשמה אילנה אוקו
1924 - 1930
בשנות העשרים, השאיפה להגשמה בארץ ישראל התעצמה ברחבי פולין ובאירופה בכלל. אמנם דווקא בתקופה זו, החל מ 1925 הגיעו יורדים, חוזרים לפולין   ובשורות לא טובות בפיהם. עליית גראבסקי   נקראה העליה הרביעית ומשבר עמוק ליוה אותה.
קשה היה לצעירים נאמני העליה בגולה לעמוד בפני נחשול זה, אבל בהנהגת  
תנועת ההתאחדות בגליציה המזרחית, התגבשה קבוצה בת 23 חברים, חלוצים וגם
  מהאינטלגנציה האקדמאית, בעלי עמדה ציבורית ומשקל פוליטי, כולם יודעים את השפה העברית, על מנת להוות את הגרעין הראשון לעליה וליצירת קבוצה חקלאית בארץ.
משימה זו עבורם, היתה מעין דוגמה ומופת לציבור בכלל ולנוער בפרט. חברי הקבוצה רצו עי דוגמה אישית לשנות את האוירה ולהצביע על העליה כדרך הנכונה והיחידה בניגוד להתבוללות. קבוצה זו נתנה קורסים בעברית לכל דורש ובין היתר לימדו כאן גם החלוצים שהכשירו את עצמם לעליה, בחוה החקלאית ליד לבוב   -    פרמת סטרנר.
 
יומם הגדול של   11 החברים הראשונים   היה   ב- 11.10.1925.
לאחר שנשרו כמה חברים, בסופו של דבר הגרעין הבסיסי של העליה התגבש ומנה את החברים: דוד לכטר, שפרינצה כץ, אליעזר פורמן ואישתו פניה, דר אברהם ודר   דבורה זוסמן עם שלושת ילדיהם, מרדכי רובינפלד, ידידיה, שפיגל, קירכנר ומשפחת שיינר.
יהודה לבייטוב חבר קריית-ענבים שהה אז בגליציה בשליחות בנק הפועלים, החל לטפל בקבוצה. על דעת עצמו הציע לחבריה, לבוא לקבוצתו לתקופה מוגדרת לשם הסתגלות לחיי עבודה, לחיי שיתוף וכמובן הכשרה חקלאית. הקבוצה קיבלה ברצון את הצעתו, זה פתר להם כמה בעיות של כתובת וקליטה ראשונית.
קרית ענבים ראו בהם גרעין השלמה, אך מאמצי הקליטה והרצון הטוב מצידם לא הועילו, המיזוג לא עלה יפה וכעבור כשנה הודיעו למארחיהם על רצונם לצאת לעצמאות.
שנתיים ימים עשו החברים ב קריית-ענבים בעבודות הכשרה, בסיקול ובבניית גדרות המשק. עבודה פיזית קשה ובמיוחד לאנשים שבאו מהאקדמיה.
 
עוד בהיותם בקריית-ענבים היה בדעת החברים להדק את קשריהם עם שלמה שילר שהשתקע כבר בארץ.   באותם הימים יצא לחול וכעבור זמן קצר מת, למגינת-ליבם של
ידידיו ותלמידיו המסורים. תחושת ההתייתמות מאביהם הרוחני זיעזעה אותם והבשילה את הרעיון לקרוא את מקום התיישבותם החדש על שמו.
שנתיים עבדו החברים ב קרית ענבים, עד קיץ   1927. המוסדות המיישבים לא נענו לפנייתם לא נתנו אמון בקבוצה קטנה של אנשים מבוגרים מטופלים בילדים ועוד אקדמאים אינטלגנטים שיוכלו להרים נקודה חדשה.
יהודה לבייטוב איש הפיננסים של המוסדות, שעזב את קבוצת קרית ענבים, סייע להם רבות. דר זוסמן נתמנה לשכנע את המוסדות המיישבים, אבל היתה בעייה בסיסית: קופת המוסדות היתה ריקה לאחר ההשקעות בתשתית לישובי עמק יזרעאל.    
 
בקיץ 1927 עזבה הקבוצה את   קרית ענבים, התמקמה זמנית על מגרש קליסקי {מכבי בזמנו}, והוקמו אוהלים. הם פנו ללשכת העבודה, נכנסו לסידור העבודה וזכו לתעסוקה חלקית.
בסוכות, ביום הושענה-רבא, שמחת תורה, תשרי תרפח, עלתה הקבוצה על   גבעת כורכר חשופה, מדרום לרחובות ליד הכפר הערבי זרנוגה.
אמנם רבתה השמחה של החברים שהנה, סוף סוף הגיעו אל הנחלה, אולם רחוקים היו עדיין מן המנוחה. הקבוצה לרוע המזל לא נכללה ברשת ההתיישבות של ההנהלה הציונית אשר הודיעה במפורש כי   מהתקציב הציוני לא יתן לה ולא כלום, והחברים עולים על אחריותם הם....
חבלי צמיחה קשים ליוו את החברים   בתוך מצב של חוסר עבודה חמור וחיי מחסור עד כדי תת תזונה ממש.
במו אמצעיה יצרה הקבוצה את תקציבה והתחילה להקים משק ללא תקציב התיישבותי על גבעת הכורכר הצחיחה.
גבעה זו נרכשה לאחר שבאסיפת הקבוצה הוחלט להוציא   100 לירות מכספי הקבוצה, כספים שהביאו עימם החברים לאחר חיסול עסקיהם בחול. החלקה היתה שייכת ללוינסון וזהו המרחב סביב חדר האוכל כיום.
על חלקה זו הוקם אוהל למגורים והחלו בהכשרת הקרקע לנטיעת פרדס וזריעת גן ירק.
במשך הזמן התפתחו הקשרים עם אברהם לוינסון, משה סמילנסקי, חברי מועצת הפועלים והם סייעו רבות בשנים הראשונות הקשות.
עם הזמן, הוקמו אוהלים נוספים, לילדים, למשפחות ולרווקים. מי שתייה קנו בימים ראשונים מהבדווים ושילמו לפי פחים. ביוני   1928   נחתם חוזה לאספקת מים לצרכי השקייה וחצר עם אברהם לוינסון.
 
לוינסון ומשה סמילנסקי   סיפקו את עיקר מקומות עבודת חוץ שהיו מקור הפרנסה הבלעדי. כך למשל עבדה שפרינצה במשך כ-4 שנים כפועלת קבועה בפרדסי סמילנסקי.
 
בהושענה-רבא שמחת-תורה תרפח   1928 הושלמה הקמת הצריף הראשון, והתקיימה חגיגת העליה על הקרקע. כל החברים עברו מרחובות לשטח שבבעלות הקבוצה. מיד עם גמר החגיגה, ירד גשם שוטף והתברר שאין להסתתר מפניו עם הילדים. הצריף אמנם עמד כבר על תילו אבל היה ריק לגמרי והאוהלים לא היו המחסה המתאים והבטוח מפני הרוח והגשם. איש לא נתן דעתו עד כה לילדים. היה חדר תינוקות עם עובדת חלקית, הילדים הגדולים כלל לא טופלו אלא הסתובבו בחצר ללא השגחה.
 
איש לא השלה עצמו כי החלקה הקטנה   שנרכשה תספיק לפרנס את הקבוצה. היה צורך דחוף לטפל בהגדלת שטח הקרקע.
זוסמן נסע למשרד קקל בירושלים, שם שטח את בקשתו לפני מר גרנובסקי:
רכישת קרקע נוספת מערביי הסביבה.
החזרת   100 לירות שהוצאו לצורך רכישת קרקע מלוינסון כדי להשקיעם במשק.
תשובתו היתה:
אתם רק   10 חברים, ונוסף לכך אינטלגנטים. גם מקרב הקבוצות שכל חבריהם פועלים הרגילים בעבודה קשה יש עזיבות רבות, ירידה מהארץ, מקרב האינטלגנטים על אחת וכמה. ואז מה תעשו, אלה הנשארים המעטים עד להחריד, עם האדמה?
לאחר לחץ נוסף שבא מטעם ההתאחדות (תנועת האם בלבוב, פולין), מלשכת קקל בלבוב, דר צבי הלר ציר הסיים הפולני ומאמצי השכנוע של משה סמילנסקי שהיה לו יחס מיוחד לחברי הקבוצה והאמין בעתידה וביכולת העמידה שלה, נרכשו לבסוף 100 הדונמים הראשונים. תוך תקופה קצרה גדל השטח עד   350   ד`, כך עד אחרי מלחמת השחרור.
רוב החברים   השכימו עם שחר לעבודת חוץ הלוך ושוב . (לעיתים למעלה משעתיים
הליכה) בשובם הביתה אחרי 8 שעות עבודה בפרדסים, בבניין או בחפירת בארות, היו   חוזרים בקיץ בשעות האור לעזרת העובדים במשק.
הרבה מקומות עבודה היו לחברים בפרדסי סמילנסקי ותועלת נוספת - הכשרה יסודית בגידול הדרים. החל בהקמת המשתלה, שיטות הרכבה וכלה בעיבוד, זיבול ודישון, השקייה מלחמה במחלות ובמזיקים וכו`. היה זה תחום התמחותם העיקרי של לכטר ופורמן ואחר כך של אחרים.
 
בתקופה הראשונה כשהמחנה לא היה מגודר, רועי הסביבה, הבדווים והערבים היו חודרים למשק ומנסים לגנוב מכל הבא ליד. לאחר מכן באו על הישוב בארץ הפוגרומים של מאורעות תרפט- 1929.   מצב   הבטחון הורע בכל הארץ, גם ברחובות והסביבה. משה סמילנסקי שהיה מפקד ההגנה באיזור דרש מחברי הקבוצה לנטוש את המקום מאחר ואין אפשרות להגן על המשק. חרף התנגדותם העזה של החברים, ובראשם ידידיה, הביא   סמילנסקי שני אוטובוסים למשק בלילה, והשפיע על החברים לעבור לרחובות. החברים עלו לאוטובוסים אך עם שחר, תוך הפרה מפורשת של   ההגנה, הם חזרו שוב עם ידידיה בראש לשמור על הנקודה מפני הבוזזים מהסביבה.