מכוורת

רודים דבש

כוורת

 
המכוורת הראשונה היתה באזור בית הסטודנטים, בצריף, כאשר הכוורות היו מונחות במורד לכיוון הבית של מיכל ורמי קורן. העבודה במכוורת נעשתה לאחר שעות העבודה, כעבודה נוספת ובתחילה לא היה לבוש וציוד מתאים.
הרדייה נעשתה בעזרת מכונה ידנית ל-4 מסגרות. לאחר מלחמת השחרור (1948), קנו מכונה חשמלית ל-24 מסגרות וציוד מודרני למכוורת ועברו למשכן החדש, לבית של חסן, המקום בו היתה המכוורת עד יומה האחרון במשק. ("חסן זה היה ערבי שעשה לנו צרות רבות, בין השאר אהב מאוד לגנוב את הסוכר של הדבורים ויש האומרים לגנוב מכל מה שהיה לנו".)
 
בשנות השיא היו במכוורת 300 משפחות, כאשר חצי מהמשפחות נמצאות ליד הבית של החסן והחצי השני נמצא ליד הוואדי (אזור לול פיטום 2, דרומית לרפת).
לעיתים היו נודדים עם הכוורות לאזור יער חולדה, כדי לאסוף דבש פרחי בר ומלונים. לחפץ חיים להפריית מטעי תפוחי העץ, לחוות הזרע בלכיש, לאזור אורים ולכפר עזה לפריחת התלתן. (בכפר עזה גנבו המסתננים מעזה לא מעט כוורות.)
1.       הוצאת החלות המלאות מהכוורות והכנסת חלות ריקות במקומן.
2 .       פתיחת חתימת החלות - פתיחת הדונג של הדבורים בעזרת מכשיר חם. בשנים הראשונות עשו זאת הכוורנים ידנית עם סכין.
3.       הכנסת החלות למכשיר צנטריפוגה (ספרטור) והוצאת הדבש מהן.
4.       מילוי צנצנות, בקבוקים, פחים וכו'.
את הדבש שלחו לתנובה ת"א.
לאור בקשות רבות של החברים, קיבלה כל משפחה בקבוק דבש אחד, מסורת משמחת ומתוקה אותה החלה יוכקה, מסורת שנמשכה שנים רבות.
במכוורת עבדו במשך השנים מספר חברים: מלכה הוכברג, יוכקה דקס, ראלה מיר, יהודית פוקס, דב אונגר, יהודה רבד, אלכס בובר, גידי גטרידה. התחלופה הגדולה בצוות לא תרמה, בלשון המעטה, לפיתוח המכוורת והתמקצעות העובדים בה. נוספו לזה פגעי מזג אוויר, ריסוסים שגרמו לתמותת דבורים ולפעמים חוסר סבלנות של הגורמים המשקיים. כל אלו העלו במשך שנות פעילות המכוורת את ההתלבטות, אם לסגור אותה או להמשיך להפעילה.
 
בשנת 1966, נכנסה קבוצת שילר לשותפות עם רמי הררי. עם נטיעת המטעים הנשירים והאבוקדו במשק, המכוורת החלה לשמש כמפרה של העצים והכוורות פוזרו בהמוניהן בין המטעים. שותפות זו נמשכת עד יציאתו של רמי לפנסיה, עם עליות ומורדות, כאשר בניין המכוורת כיום ריק לגמרי (הבית של חסן) והכוורות מפוזרות בחלקן בתוך המטעים. את פעולות הרדייה ביצעו אצל רמי הררי במושב משגב דב.

יוכקה דקס ומלכה הוכברג - סביבן הכוורות

 

מספרת מלכה הוכברג, עלים 1939:
הרדייה
אכן, שנת שפע וברכה היתה השנה. למרות כל הקשיים בסידור, העיכובים והאיחור ברדייה. בשמחה אמסור אי אלו פרטים על תוצאות עבודתנו בעונה זו. לא לנו בלבד התודה בעד היבול הרב (אמנם טיפלנו וחיזקנו את המשפחות לקראת עונת האגירה), כי אם ובעיקר, התודה לדבורים העמלות. אלה היצורים הנבונים, אשר כל סדר חייהן כה מופתי, ישר וצודק, עמלו וטרחו, לא ידעו לֵאות באגירת הדבש, ובעמדן כבר לסכם את מפעל חייהן הקצרים, לקחנו מהן באכזריות את כל פרי עמלן הרב. קשה היתה מלחמתן בנו, אותה מלחמה מדורי דורות - מלחמת הקיום. בהמונים צרו על הצריף ברצותן לחדור ולהשיב את אשר לוקח מהן בלא דין, אך לבסוף, מנוצחות, רפות כוח ובאין אונים, נפלו חלל לאלפים. כשדה קטל נראתה אדמת הצריף והחצר אשר סביב, ולא פעם דאב והתכווץ הלב למראה החללים הקטנים הזרועים על הארץ, כשם שגדל ורחב בהציצנו לחביות הגדולות המלאות דבש.
כרגע הדבורים נכנעו והשלימו עם גורלן וחזרו לעבודתן ועמלן. אוספות ואוגרות את אשר ניתן עוד לאסוף, שוב נשמע זמזומן השקט והעליז.
גם אנו מסיימות את עבודתנו. עקבות המלחמה נמחקו, הכל שב לסדרו ומקומו הקודם, גם רוב הדבש סודר כבר בפחים, מוכן למשלוח. השאר עוד בחבית, ויסודר בהתקבל שאר הפחים, יחד 100 פח - פח ורבע מכל כוורת. גם כמות גדולה של דונג נאספה. סודרו גם שלושה נחילים חדשים, המקבלים את טיפולם הדרוש ומקוות אנו שהרוב מהם יתפתח יפה.
 
בשנת 1946 כותבים הכוורנים בעלים:
 
בשנת 1964 מפרסמים בעלים:
אחרי כמה שנות בצורת אספו הדבורים השנה דבש רב ומ- 200 כוורות קיימות רדינו 9 טון. אין ספק שענף קטן במשק כשלנו - הזקוק לכל כוח עבודה בענפים הגדולים, מהווה בעיה. ועדת המשק של השנה הבאה תצטרך לשקול המשך קיומה של המכוורת.