כלי הרכב והטרקטורים בקבוצה
בילדותי בשנות ה40 היה רק טרקטור אחד והוא הקייז המיתולוגי, טרקטור זה עשה הכל: גרר, חרש, הפעיל כלים בגלגל תנופה או בפוואר טייק אוף, הסיע ילדים בעגלה ואולי שכחתי משהוא.
מתי שהוא בשנות ה-40 עברה השמועה, מגיע טרקטור על שרשראות, הגיע האינטרנז' ועליו טרקטור קטנצ'יק, ארגנו משטח הורדה וברב טקס הוריד אברהם קמל את הרכש החדש טרקטור קלטרק קטן וצהוב. הטרקטור הזה חרש ושימש לעיבוד השדות.
לאחר קום המדינה, אורגן מלווה אמריקאי והוא הביא אלינו מבחר גדול של טרקטורים תוצרת ארה"ב: ג'ון דיר, אליס צ'למרס, פרמל וטרקטורי זחל, טי די 9 של אינטרנציונל וד' 4 של קטרפילר רק במחצית שנות ה50 הגיעו הפרגסונים מאנגליה וארצות הברית, זה היה ה"צי" ששימש לעבוד השדות והמטעים.
הילך סיפור מיתולוגי שאיני יכול לאמתו, באותן שנים האסיפה הכללית היתה מחליטה בכל דבר ועניין, הקטרפילר ד' 4 הונע בעזרת מנוע עזר שהפיק רעש נורא, מסיבות שונות נשקלה אפשרות למכור אותו, העניין הובא לאסיפה ולא עורר עניין רב אצל החברות שעסקו במרץ בסריגה, מישהיא דיווחה שזה הטרקטור הרועש בבוקר, מיד הרימו החברות את ידיהן "למכור אותו מיד!"
טרקטור אחד שהיה באמת מיוחד היה אליס קטנטן ושובב שכונה ה"ג'וק", הוא נמסר לדודי, מנדל בר גיל לעיבוד בגן הירקות. יום אחד נתן מנדל לבן דודי יורם לנהוג, נסעתי איתו במורד מהחצר למתבן, הוא איבד שליטה, התנגשנו ונשבר גלגל, מנדל רתח ופעם ראשונה שמעתי את האיש הנוח הזה צועק בקול.
סיפור אחד, לא מאומת, יש בידי ונדמה לי שגם לקבוצת שילר היתה נגיעה לעניין, במלחמת העולם השנייה הובילו האמריקאים טרקטורים גדולים באוניה לבורמה, היפנים הטביעו את האוניה, לאחר המלחמה הטרקטורים נמשו, תוקנו ונמכרו, אחד מאותם טרקטורים עבד אצלנו בקבוצה, צבעו היה אפור צבאי וכינויו "בורמה".
גם קבלנים חיצוניים ביצעו עבודות עם טרקטורים יעודיים, אחד מהם שעבד שנים רבות נקרא ברנשטיין.
היום כשאני עובר ברחבי הקבוצה, ליד כל בית או במגרש החניה, חונה רכב פרטי, אין מה לומר, קצת התקדמנו.
המשאית הראשונה שהגיעה בשנות ה40 היתה מתוצרת אינטרנציונל בצבע ירוק, וכונתה מיד האינטרנג', הנהג המיתולוגי, רוב השנים היה דוויד שרעבי, יחד עם המלווה האמריקאי ב1949 הגיע טנדר חדש ונוצץ בצבע ירוק תוצרת שברולט. הוא נמסר לנתן מיר מרכז הפלחה, כרכב עבודה בנגב לשנים ארוכות.
בשנות ה-50 נרכשה משאית נוספת תוצרת סופרוויט בצבע אפור ומאז היה כינויה ה"סופר".
בשנות ה-60 נוסד בארץ מפעל המכוניות סוסיתא, נרכש רכב כזה לגזבר נתן שי, הרכב היה עשוי מפיברגלס, באחת הנסיעות נקלע נתן להפגנה של אוהדי קבוצת הכדורגל בני יהודה, שמחו שגרתית על קיפוח, נזרקו אבנים, הרכב ספג ונוקבו בו חורים שתוקנו עד מהרה בהלחמת פיברגלס.
מכיוון שכלי הרכב היו נדירים, ניסו הנערים השובבים לסחוב רכב בכל הזדמנות, אני יכול להעיד על עצמי שלא הייתי ביניהם, קראתי לזה זהירות שהתפרשה כפחדנות, נתגבר. קבוצה של בני נוער מחברי סחבה איזה פיאט שהגיע עם קרוביו של אחד החברים, ההשתוללות בשטח נגמרה במפגש עם מחרשה גדולה, החבורה נאלצה לעבוד בחופש כדי לכסות את הנזק.
לדוויד שרעבי היה אופנוע בי אס אי, הוא נתן לבני הנוער לעשות סיבוב, התמורה, קציר עגלת עשב מאכל לפרות של משפחתו בשעריים.
לדודי יוסל היה אופנוע גרמני עם סירה, צינדאפ ממלחמת העולם, כל יום שישי אחר הצהריים, הוא היה מבקר את הורי צילה ואברהם, בהדמנויות שונות "שאלו" בני החבורה שנקראו "אורי גורי משה חיים" את האופנוע לסיבוב קצר. כשיצא דודי ונגש לאופנוע התפלא ואמר "השארתי אותו בכיוון אחד והנה פלא הוא הסתובב".
בקבוצה היה "סדרן טרקטורים" שחילק את כלי הרכב, לעבודה בין הענפים, אני הייתי צמוד כשנתיים, לפרגסון 35 איתו כיסחתי בפרדס שנוהל על ידי בן יצחק וחזי רבד. הפרדס התחלק אז לפרדס הצעיר ב"שטח" והפרדס הזקן צמוד לקבוצה בו כונו החלקות לפי גודלן, 40, 18, 15 וה"פרדס הערבי" האחראי על פרדס זה היה חיים בלומנטל (טל) שכינויו היה "גורדון". חיים טל דיבר תמיד על חשיבות העבודה ועמל הכפיים, בדומה לא.ד. גורדון איש העליה השנייה.
לכסח בפרדס של גורדון לא היה פשוט הוא נשא מוט גדול עמו הצביע לי על מפגעים, וצעק בקול כאשר התקרבתי לאיזה עץ או "שטוצר".
בקיצור, אותן שנתיים, יום יום על הטרקטור המטרטר, זכורות עמי עד היום כמפרכות.
