כלי עבודה ומכשירים - יוסי שטייניג

בעלי המקצוע בקבוצה השתמשו בשלל כלים ומכשירים, לבצע את עבודתם, דניאל גרינשפן (גורן) עבד בסנדלריה ששכנה ליד בית האריזה, מבנה זה שימש פעם לצורך סחיטת תפוזים, בתקופה בה פעל בית החרושת למיץ, בסנדלריה הייתה מכונת תפירה מיוחדת לעור, דניאל חגר למותניו סינור עור ובו כיסים למסמרי ברזל ועץ ששימשו לתיקון הנעליים. לסנדלר היה אימום סנדלרים מיוחד עליו הולבשה הנעל בעת התיקון לסנדלר היה גם פטיש סנדלרים מיוחד לנעיצת המסמרים. בסנדלריה יוצרו גם נעלי עבודה וסנדלים. במבנה זה שוכן היום ה"צימר" המשגשג של נדב מיר.

הנגריה של ראובן גולדהירש ועוזרו הנאמן רפאל, נבנתה ליד המוסך, היו בה מכונות נגרות חדישות, מסור סרט, מקצוע ועוד כלים מכלים שונים, בתחילת שנות ה-50 החליטו לצייד כל משפחה בארון בגדים חדש, הובא נגר אמן שבנה את הארונות, היה זה אלכסנדר רובינשטיין, גיסם של מרים ומנדל בר גיל. בשנים מאוחרות יותר היה נגר שכיר ששמו אוגוסט, הוא עבד בנגריה עד צאתו לפנסיה.

על המסגריה חירטטתי בהזדמנות אחרת ודי בכך. על נושא אחד אני רוצה להרחיב "פטישולוגיה". באותן שנים היו בשימוש כלי עבודה שונים, פטישים קטנים, 50 ג' לעבודות עדינות 100 200 ו400 ג' מלך הפטישים היה פטיש כבד ש 5 ק"ג, שמו בפי כל היה *חמש קילו" הוא שימש לנעיצת ברזלי זוית או "בזנטים" בשפה הצהלית, כאשר היה צורך להקים גדר ולנעוץ הרבה עמודים שימשה לשם כך ה"הלמניה" מתקן ברזל כבד שהופעל על ידי שני אנשים.

היו פטישים יעודיים לבעלי מקצוע, פטיש בנאים ובו מתקן לשליפת מסמרים, פטישים מיוחדים לנפחים, לרידוד ברזל לוהט היוצא מהכבשן ועוד ועוד.

גם משורים שונים היו בשימוש, אבי אברהם הבנאי השתמש במסור נגרים העשוי עץ עליו מתוח חבל הניתן למתיחה כדי לייצב את להב המסור העשוי ברזל. מסור נוסף כונה על ידי אבי ה"פוקשוונץ" זנב חזיר, הוא שימש לניסור לוחות עבים יותר שנקראו "קרשים ולטות" ושימשו לקירוי גגות. המסור הגדול ביותר הופעל על ידי שני אנשים ושימש לכריתת עצים.להפתעתי הרבה, ראיתי מסורים כאלה על טנקי השלל הרוסיים טי 34 שנלקחו שלל במלחמת ששת הימים, במקור שימשו לכריתת העצים ביערות אירופה ונשארו על הטנקים למקרה שיתקלו ביער עד בסיני!

כמובן היה גם מסור ידני לניסור ברזל ששימש את המסגרים.

 

היו כלים ידניים מעדר, טוריה, מגרפה, מכוש, את חפירה, את שפיכה, קלשון, קלשון חפירה ועוד ועוד, לקבוצת שילר היתה הברקה שאינני יודע אם היתה בשימוש גם במקומות אחרים "מגוב יד", המגוב הזה יוצר מ 5 קלשונים שהורכבו על ידית ושימשו לאיסוף חציר.

בשנות ה60 פגשתי את פרופ' אביצור שהקים בתל אביב את מוזיאון "אדם ועמלו" שם אסף את כל כלי העבודה של הערבים והישוב היהודי ששימשו לעבודה ומלאכה בארץ, סיפרתי לו על ההברקה של קבוצת שילר, הוא ביקש לקבל את הכלי למוזיאון, אבי אברהם מצא אותו בערמת ג'אנק בקבוצה והוא נמסר למוזיאון.

כאשר היה צורך לקטוף תפוזים על צמרת העץ נעזרו בסולמות מעץ או מתכת, את הפרי קטפו במקטפה לתרמיל קטיף, התרמיל הזה ניתן לפתיחה והתפוזים נשפכו בתחילה לבוקסות ואחר כך למיכל קטיף, המיכלים שונעו והועמסו על ידי טרקטור ומזלג.

בתקופה שקטפו לבוקסות, הוציאו את הבוקסות המלאות מהפרדס לשביל, עשה את המלאכה דב שפינדל מזרנוגה שהיה אחראי על האתון שהיתה גם רכבו הצמוד, את הבוקסות העמסנו בידיים על המשאית, שהובילה אותן לבית האריזה תנובה אקספורט רחובות. כל משאית הכילה בדיוק 280 תיבות שנקראו סט, אין מה לדבר העבודה בפרדס היתה קלה ונוחה.

היום בעת קטיף בגובה משתמשים בכלי מכני ה"עפרון".

 

שנים רבות שימשו בהמות עבודה לכל מיני צרכים בעיקר עיבוד השדות, כאשר הגיע השטף המוטורי, בשנות ה-50 נזנחו כלים אלה לטובת הטכנולוגיה החדישה,איש אחד, כנראה מל"ו הצדיקים, המשיך בעקשנות לעבד את המספוא, בידיים ועם סוס.

התאוריה של יעקב, אותה למד בגרמניה, היתהה המנעות מהידוק הקרקע ולכן עבדנו בחורף ידנית, קצרנו עם חרמש, העמסנו על עגלת הסוס, תלתן או אספסת ופרקנו לאבוסי הרפת.

בקיץ היה יעקב קוצר עם הסוס במקצרה המיועדת לבהמה והופך ועורם את הירק והחציר בעזרת מגוב הנגרר על ידי סוס. המגוב הזה מוצב היום בחצר על יד כלים אחרים מפעם.

המחרשה הפשוטה ביותר נקראה "ערבית" עם מחרשה כזו תרשנו בשדה סלק הבהמות, כשאני מוביל את הפרדה ואבנר רוזנפלד אוחז במחרשה.

אחרי מלחמת ששת הימים באל עריש, נתקלתי במפעל שייצר את הוורסיה הפשוטה ביותר של מחרשה ערבית העשויה עץ טבעי ורק להב המחרשה עשוי ברזל.

 

היו כלים רבים, מחרשות מסוגים שונים, משדדה, מעגלה, מגוב מהפך, מכבשי חציר שונים, מכסחת, מפזרת זבל, מקצרת ירק ועוד ועוד.

מכבשי החציר עברו אבולוציה רצינית. בתחילה הם כבשו חבילות מלבניות קלות, בשלב מאוחר יותר חבילות עגולות והיום חבילות מרובעות וכבדות כ 400 ק"ג הניתנות להעמסה רק בעזרת טרקטור ומזלג.

עולם בפני עצמו היו הקומביינים לקציר ודייש של תבואות. היום בעברית תקנית נקרא הקומביין קצרדש, שיהיה.