קבוצת שילר היתה ידועה במזון ברמה גבוהה שהיה בחדרי האוכל שלה, הכל יחסי כמובן.
בחדר האוכל הישן אכלו סביב שולחנות, לכל שולחן 2 ספסלי ישיבה, השולחן מיועד ל6 אנשים, על השולחן צלחות וספלים מקרמיקה גסה, כלי לסכו"ם ובו 6 מזלגות ו6 כפות, אבל רק 2 סכינים, כך שהשיחה הנפוצה ביותר בזמן האוכל היתה "בבקשה למלא את השולחנות ולהעביר את הסכין". במרכז השולחן ניצב הוד מעלתו הקולבויניק עשוי הפח, מסמני ההיכר של כל חדר אוכל קיבוצי.
במטבח בישלו בשנים הראשונות, הזכורות לי על כירות גז, בשנות ה50 הותקנה מערכת בישול בקיטור, רחיצת הכלים היתה ידנית ב 2 קערות מים, חמים עם סבון לניקוי וקרים לשטיפה, רק בשלב מאוחר, בראשית שנות ה-60 הגיעה הטכנולוגיה החדשה, מכונה חשמלית להדחת כלים. במטבח ניצב הוד מעלתו מקרר חשמלי גדול שרובו עשוי עץ, בשנות ה50 נבנה חדר קירור בצמוד למטבח. 2 כלים חשובים הצטרפו בשנות ה-50 מכונה לפריסת לחם ומכשיר לקילוף תפוחי אדמה.
חשוב להעלותו ולהזכיר דמויות מהשכחה, האקונומית הנצחית היתה שושנה וינגרטן ה"שו שף" היתה יטקה שי. במטבח עבד במסירות הג'ינג'י יעקב מאירטל, עולה גלמוד מדרום אפריקה, איש חייכני ונחמד שבין שאר תפקידיו, היה להפעיל המכונה לקילוף תפוחי האדמה.
לפני הארוחה היו התורנים מניחים על כל שולחן חצי חבילת מרגרינה, אותה "פילחנו", לא אחת, כדי לטגן צ'יפס בתנורים שלנו באיזור ה"ספסלים".
הילדים אכלו בחדר אוכל משלהם אוכל שבושל במטבח מיוחד לילדים.
המאכלים המיוחדים, הזכורים לי היו: מרק חלב עם אטריות וקינוח ה"גטה שפייזה": מאכל גרמני מתוק עם מקפא וביסקוויטים. פינוק שילרי מיוחד גבינה לבנה עם סוכר וזיתים, אותו הייתי מכין לילדי בשנות ה70 וגם אז זכה להצלחה.
תעשיית מזון עצמית היתה בהכנת לבן בספלי החרס וקונוסים של גבינה לבנה, שנתלו בחוץ בתוך חיתולי תינוקות.
חדר האוכל היה לב הקבוצה, בו נערכו מופעי תרבות, אסיפות חברים ושמחות למיניהן. בצד הדרומי שכן לו בהדרת חשיבות וכבוד רדיו ענקי עם שתי דלתות נפתחות, כל ערב נאספו החברים והאזינו לחדשות האחרונות ממלחמת העולם השניה, בקיר המזרח נתלתה תמונה ענקית של שלמה שילר, האיש השגיח שהכל בקבוצת שילר, יתנהל כפי שצריך.
מחוץ לחדר האוכל תלו פעמון, או בכאילו פעמון, מופַת ברזל ענקית, כשהקישו עליה, הצלצול נשמע בכל הקבוצה.
מדי בוקר בשעה 6.00 שומר הלילה צלצל כדי להעיר את החברים לעבודה, בעיתות חירום כאשר הבריטים עמדו בשער והיה חשש לחיפוש, הוזעקו כולם בצלצול הפעמון.
סיפור אישי קולינרי טראומטי יש לי עד היום: בחדר האוכל של הילדים, לא נתנו לעזוב את השולחן עד סיום כל האוכל, מי שלא סיים, נשאר לשבת וכונה "פגרן", בזמן מלחמת העולם ה-2, הייתי ילד בגן, ממקור לא ידוע הגיע מזון שלאחדים היה דליקטס ושמו לקרדה, מין דג בצבע ומרקם מגעיל ובטעם שלא נדע, ניסו להכריח אותי לאכול את הזוועה הזו, מה עשיתי, הכנסתי את התועבה לכיס החולצה ואחר כך כששוחררתי השלכתי את זה לפח. יום אחד שכחתי את הלקרדה בכיס, החולצה עברה כביסה, בעת הגיהוץ עלה ריח נורא במחסן, בדקו ומצאו שרידי לקרדה, מכיוון שהחולצה היתה מסומנת י.ש. הבינו כולם מי הפושע, ננזפתי כהוגן.
מאז כ-75 שנה אני כמעט לא נוגע בדגים מסוגים שונים, ריח הלקרדה עדיין באפי לדראון עולם.
סיפור עם מוסר השכל בנושא אוכל יש עמדי, בעת מלחמת העולם השנייה כשסרבנו לאכול מזון כלשהוא היו מטיפים לנו "אתם לא רוצים לאכול כשילדים בגילכם רעבים בגיטאות באירופה, תתביישו!"
ב-1949 הגיעו לקבוצה ילדים, ניצולי שואה במסגרת מוסד סלוינו, הם סיפרו לנו שכאשר ב-1948 בתקופת מלחמת השחרור, הם סרבו לאכול משהוא, נזפו בהם המדריכים "אתם לא רוצים לאכול בשעה שילדים בגילכם בפלשתינה, נלחמים עם בקבוקי מולוטוב כנגד האויב"
כפי שאמר סקיני במחזה "בית התה של ירח אוגוסט" פורנוגרפיה, היא שאלה של גיאוגרפיה.
