בנוסף לנשק הלגאלי שהיה מוצב בתחנת הנוטרים של יהודה מנטש (אנוש), היה לקבוצה גם סליק לנשק בלתי לגאלי. הנשק נקנה במשך שנים והיה "מכל הבא ליד": רובים, תתי מקלע, אקדחים ומקלעים.
אני, שנדמה לי שדבר לא נסתר מעיני, באותן שנים, לא ידעתי היכן שכן ה"סליק" של הנשק הזה.
עם פרוץ מלחמת השחרור, בתחילת 1948 הוצא הנשק וחולק לחברים, אז התברר לעין כל ה"מיש מש" שנרכש במשך שנים בהון רב.
היו ב"ארסנל" רובים מכמה סוגים, אנגלים, קנדים ואיטלקיים - אלה נחשבו ל"בררה", תתי מקלע מכל קצוות תבל סטנגן אנגלי עם קת עץ, טומיגן אמריקאי, קליבר 0.45 נשקם המועדף של הגנגסטרים, טומי פיני 9 מ"מ, שמייסר גרמני ועוד.
צעירי המגינים נתן ועזרא צויידו באקדחים PB - פיסטולה ברטה איטלקיים.
הנשק הכבד באמת היו שני מקלעים תוצרת פולין ר.ק.מ.
הנה כי כן עמדה קבוצת שילר ערוכה כנגד האויב עם מוזיאון נשק אכזרי כשכל נשק היה מצוייד בכדורים מסוג אחר.
רק למפקד הצבאי המא"ז, הנס דנקוורט היה נשק אישי, אקדח פרבלום מרשים.
כשהוצא הנשק מהסליקים התברר שחלקו פגום, זכורים לי 3 רובי לי אנפילד אנגליים שנמצאו חלודים וקת העץ רקובה, הרובים טופלו באהבה ובנגריה שיחזרו את הקתות, מטווח נסיוני נערך לרובים כשכל הילדים צופים באירוע שעבר בהצלחה, כל זה התבצע ליד המתבן הישן.
זכור לי וויכוח נוקב שהיה בקבוצה האם להשאיל נשק להגנה, שאספה נשק לקראת ביצוע "מבצע נחשון", פריצת הדרך לירושלים בחודש אפריל 1948.
אפרופו הנשק הזה שחלקו נשאר בקבוצה שנים רבות ואולי הוא מוסלק אי שם עד היום, לפני כ - 30 שנה עסקתי בהוצאה לאור של ספר שהיה בו קטע העוסק במלחמת השחרור. הייתי זקוק לצילום של אקדח פרבלום לעיטור הפרק הנ"ל.
במקום מגורי, מושב נטעים, נלחש לי שלחבר x יש אקדח כזה. ביקשתי לראות, הוא הוציא בחרדת קודש את האקדח המוסתר וסיפר לי שאת האקדח הזה פרק מקצין גרמני הרוג, במלחמת העולם השניה. ביקשתי לקבל את האקדח לכמה ימים לצילום וסורבתי בהחלט, האיש אמר שהוא לא נפרד לעולם מכלי הנשק.
מה עושים בשעת צרה אשר כזו, פניתי לאחי ישי שלו בקבוצת שילר, הוא הביא לי את הפראבלום של הנס שעדיין נשמר בקבוצה. האקדח צולם ומאז הוא מונצח בפרק על מלון גלי כנרת בטבריה. בספר היובל 50 שנה לחברת אפריקה ארץ ישראל.
ביום העצמאות הראשון, במאי 1949, התנהל טקס חגיגי לי ד ה"בית הגדול".
כל חברי הקבוצה נאספו לרגלי ה"מגדל" הוקראו כמה שירים, הונף דגל המדינה ושרו את "התקוה".
כדי להשלים את הטקס המרגש העמידו על המגדל את מקלע ר. ק. מ. ואהרון ברנר ירה לאויר צרורות ארוכים, התרמילים הלוהטים צנחו על הקהל. אחי הקטן ישי בן ה 4, היה רכוב על כתפי אחיו הגדול משה, לקול מטחי היריות פרץ בבכי גדול, אבל אנחנו הילדים מיהרנו לאסוף את התרמילים.
ניתן לסכם שאת הפנטזיה עם יריות, לא המציאו הערבים, היה להם ממי ללמוד.
וכל השאר היסטוריה
