אוגוסט 2001 (נכתב לשרה'לה לאור)
שרה שרה שיר שמח
והזמר עולה שם וקולח,
הקהל לוקח חלק בקול וברינה -
חלקם רק במילים, אחרים גם מנגינה.
לפעמים שרה שרה שיר עצוב,
המתנגן יפה בנפול חייל אהוב.
הקהל מרכין אז את עיניו הלחות,
ולנצח הוא זוכר את השמות.
עומר, ראשית קציר חיטים לא יעלה משדותינו ללא נגינתה
ואת נרות החנוכה - חג האור - נדליק רק עם ניגון תפילתה.
שנה טובה וחדשה לא תיכנס לפתחנו ללא ליווי הגיטרה
ואת ימי הזיכרון נעבור רק עם אותה שירה מרגשת כמו ששרה שרה.
שרה'לה כבר לא לבד על הבמה עם הגיטרה -
דור חדש של קולות ניצבים לצידה כשהיא שרה.
קולן עולה ברטט ומזכיר לנו קולות מן העבר,
כשהן שרות את "התשמע קולי" או "שנינו מאותו הכפר"
כי כל המילים ששרה שרה
שזורות הן ברקמת חיינו
וכל הצלילים שמפיקה הגיטרה
עולים אי-שם ממחוזות ילדותנו.
ושרה ממשיכה ואוספת שירים בביתה באופן קבוע,
שיר לחג מחזור, שיר לבר-מצוה - שיר לכל ארוע.
ולנו זה כל כך חשוב - ערך מוסף תרבותי מוסיקלי
ולנו כל כך חסרה יצירה מקומית - אם זה לא נשמע בנאלי.
תמשיכי שרה להעמיד לנו בר-מצוה וחג-מחזור
ואל תפסיקי לשיר לנו ביום-העצמאות, בפסח ובחג-האור.
כי בימים של תמורות ושינויים ו"דרכנו לאן תוביל"
בל נשאר ללא נכסי-תרבות, ללא מסורת וללא שביל.
בלבנו פנימה אנו יודעים להעריך, להלל ולשבח כשנחוץ
גם אם לא נצעק בקול גדול - הרי אנחנו אנשי קיבוץ.
