תאריך לידה: 06.02.1930
ארץ לידה: פולין
קבוצה: עובדים שכירים
שנת עלייה: 1948
בשילר משנת: 1950
עד שנת: 1995
עבדתי ב: מסגריה, אינסטלציה, חשמל
עבדתי עם: שלמה מיר, עמוס שפירא
נולדתי במישליניצה, פולין.
עד גיל 9 למדתי בבית ספר פולני וב"חדר", בשנת 1939 ברחה כל המשפחה לאוקראינה שם גרנו 5 שנים. אבא עבד ביערות, היה עליו לעקור ולגזום 14 קוב עץ ליום, אנחנו הילדים עזרנו והכנו את העצים למאפיות. מאוקראינה נשלחה המשפחה לסיביר בקרונות משא עם חזירים. אמרו להם לא לקחת דבר אתם, שיירות שיירות של אנשים. הנסיעה ארכה כחודש וכל פעם היו הגרמנים מורידים קרון אחד בדרך וממש הפרידו משפחות. בסיביר גרנו בצריפים וכל המשפחה שלי שרדה.
מסיביר עברנו דרך פולין ושמענו את הכפריים צועקים:"כל כך הרבה יהודים נשארו",
בגרמניה שהינו כ 3.5 שנים במחנות אונרא, שם למדתי ב"אורט" ומשם גויסתי לגח"ל ולסוכנות בשנת 1946.
נשלחנו לישראל דרך קפריסין, לחוף הארץ הגענו בסירות ונשלחנו לתל נוף. משם ישר לחזית - שנתיים שירתתי בחייל התותחנים בכיס פלוג`ה. השפה שלנו גם כאן הייתה פולנית. בצבא הייתי אחראי על 240 כלי נשק, לכל כלי מספר - את כולם זכרתי בעל פה. אני דובר גרמנית, פולנית, עברית ואנגלית.
בשנת 1949 עלו הורי, שתי אחיותי ושלושת אחי לישראל ושוכנו בבתי עולים, משם נשלחו לכפר זרנוגה והיו בין המשפחות הראשונות בכפר. כאן פגשתי את הורי לראשונה מאז שהתגייסתי.
עם שחרורי התחלתי לעבוד אצל קבלן חשמל ברחובות, דרך השפינדלים שהיו בנאים בשילר הגעתי לקבוצה.
תחילה עבדתי במסגרות עם שלמה מיר ואחר כך בחשמל, במסגרות ואינסטלציה עם עמוס שפירא.
בסוף 1954 התחנתי עם חווה ובשנת 1961 עברנו לגור ברחובות ולנו כבר שתי בנות, קנינו בית בשיכון ותיקים (ליד הקניון) בו אנו גרים עד היום. כאן נולד בננו.
אבני דרך:
כשהגעתי לעבוד בשילר הכל היה צריפים, אין דירה אחת בקבוצה בה לא עבדתי: בהתקנת גגות, בעבודות חשמל ואינסטלציה. את הסככות הראשונות ברפת אני עשיתי, את הקמת כל רשת החשמל, גזמתי עצים עם אילן לפני בוא החורף.
במשך שנים רבות היו התנאים מאד קשים, היינו מטפסים על עמודי החשמל עם פנסים קטנים וברזלי תפישה לרגלינו.
היום אני (2006):
כיום אני פנסיונר, מבקר ב"עמך" רחובות פעמיים בשבוע להרצאות, נוסע לטיולים מאורגנים.
יש לי 9 נכדים.
משה קונץ, הקונצמאכר הכל יכול, נפטר בשנת 2013.
משה קונץ נפרד מאיתנו לעד - רותי אלימה
יש מי שידע שזכאי אתה לעבור לעולם הבא ביום הדין. בחודש הסליחות נלחמת על חייך, ממאן להיפרד ובהגיע השעה לפני שננעלים שערי שמים, נפרדת לעד.
ואני שאיני מאמינה, יודעת שאת החיים לא ניתן להשיב אך את הזכרונות המציפים ועולים אי אפשר לקחת. זו המורשת אותה אתה משאיר אחריך.
מורשת של כבוד האדם, אהבת הבריות של חריצות וטוב לב, של מקצועיות והעמקה.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני זוכרת אותך משה קונץ, החשמלאי של הקבוץ.
כשמך כן היית מעשה מפליא של זריזות ידיים וחשיבה.
שנים רבות עבדת לצידו של סבא שלי שהיה מבוגר ממך וידעת בדרכך הצנועה לכבד אותו להקשיב לעצתו לעבוד לצידו בנועם הליכותיך ובצניעותך. עם אבי היה לכם קשר ייחודי של הערכה וכבוד הדדי, ויחסי המרות מעולם לא היוו מכשול .
ידעת לנווט בדרכי הקבוץ דמותך הנמוכה המחייכת מתרוצצת בין המטבח למכבסה, בין הרפת והלול למחסן הבגדים. בין הגנים לחדר החולים בין בית פרטי זה או בית פרטי אחר. מעולם לא העדפת איש על רעהו. נתת יחס שווה ואוהד והתקלות טופלו במקצועיות ובמהירות.
נזכרת בך מטפס על סולמות לעמודי חשמל גבוהים, מבלי להסס, תוך שמירה על בטיחות מרבית, חריג מעט בנוף הקיבוצניקי, בתרבות ה"סמוך".
מתקן מערכות חשמל ישנות, מנסה להכניס מערכות חשמל חדשות. עובד לצידו של עמוס ללא לאות ותמיד בהערכה לדרך האחרת.
נזכרת בך משוחח עם נשות הקבוץ הותיקות והצעירות. מתאים עצמך למי שעומדת מולך.
מעולם לא שמעתי אותך מרים קול או זועם. מעולם לא שמעתי חבר קיבוץ עליך מתלונן.
כזה היית משה , איש אהוד, איש יקר.
אני חושבת שעברת משבר גדול כשיצאת לפנסייה ולצערי הרב, לא עמדתי בדרכם של אלה שבחרו להוציאך לפנסיה, דבר שגרם לעצב גדול אצלך. ועם זאת מצאת בחריצות שכה איפייינה אותך מזור במשפחה ועזרת לרותי, מירי ורונן ובעיקר היית שם עבור הנכדים שכה אהבת.
יהי זכרך ברוך ואני אנצור בזכרוני את דמותך המתרוצצת בשבילי הקבוץ שכה אהבת ושהיית חלק מהנוף שלו במשך שנים רבות.
יהי זכרו ברוך