נוער ח` - ילדי סלבינו 1948

כתב לאתר השילרנטו ישראל דרובלס: "זה הבית בו קיבלתי חינוכי הראשון. ילדיהם ורעייתו של משה זעירי ז"ל, הגיעו לשהות בבית יחד עמנו.
זכור לי, ששפת העברית שלה, נראתה לי כמו שפה אלוהית.
בבית הזה לימדו אותי לצחצח שניים ולחזור להרגיש אדם.
לקבוצת שילר הגיעו 47 ילדים בני שמונה עד שש עשרה. המדריך היה נתן בארי.
בית הילדים בסלבינו
רשמי ביקור במוסד הילדים של משה בסלבינו - יונה קוסוי
מכתבי משה זעירי מסלבינו
העלייה לארץ
ילדי סלבינו בקבוצת שילר
בית הילדים בסלבינו
עם סיום מלחמת העולם השניה החלה נהירת פליטים מארצות הכיבוש לכיוון איטליה, שם התרכזו ארגוני העזרה היהודיים וחיילי הבריגדה במטרה להמשיך משם לארץ ישראל. רובם של הבאים התרכזו במילאנו בבית ברחוב ויה אוניונה 5, בו התמקמו ארגוני העזרה.
לבית זה הגיעו גם רפאלה קנטוני, פטריוט איטלקי וציוני נלהב, ועוזרתו מתילדה קאסין ילידת פירנצה. שניהם שמו להם למטרה לעזור לילדים הפליטים ולהחזירם לחיק היהדות.
הם החלו בארגון קבוצות ילדים ונוער: אחת בוילה אמה בקרבת מונה, שניה בשוויץ בהוטל באומן ליד לוצרן. שניהם לא יכלו לשאת בעול לבדם ולכן פנו למרכז לגולה בבקשת עזרה של כוח אדם. שם הצביעו לפניהם על חייל מפלוגת סולל בונה שחנתה באזור בשם משה זעירי.
בתחילת חודש יוני הם ארגנו קבוצה בויה אופילי 6, בית שלפנים היה בית ספר יהודי, שם לימדו השלושה את הילדים על שורשיהם היהודיים, שרו שירי ארץ ישראל, סיפרו סיפורים יהודיים, לימדו ריקודי עם וערכו קבלות שבת קיבוציות.
בסוף יולי הוחלט להעבירם לבית בפיאצה טורה אשר שוכנת בהרים בקרבת עיר המחוז ברגאמו. מיום ליום גדלה אוכלוסיית הבית שכללה ילדים ניצולי מחנות, חולים רעבים ואומללים. על המדריכים הקיימים נוספו חדשים כמו: ראובן דונת, דר פסיה קיסין ועוד.
באחד מימי ספטמבר 1945 נכנסו למשרדו של גוריני רפאל קנטוני, משה זעירי וטדי בארי. הם סיפרו לו על המוסד החינוכי שיש בדעתם להקים לילדים פליטים, כמוסד מעבר לארץ ישראל ושאלו אותו בדבר האפשרות להעמיד לרשותם את הבית הזה לשם מטרה זו. תשובתו של גוריני הייתה חיובית ולמעשה נלהבת ביותר.
הבית בסלבינו נקרא שזופולי על שם גיבור לאומי איטלקי. הבית היה בן ארבע קומות. הוא כלל חדרים רבים, אולם לאכילה ומטבח מרווח מצויד בכלי בישול, אולם התעמלות, אולם קולנוע, בריכת שחיה פנימית שמלתחות ומקלחות לצידה, חדרי משרדים, חדר מרפאה, שירותים, מחסנים, חדרי לימוד ומלאכה.
ימים אחדים לאחר ביקורם אצל גוריני כבר הגיעו לסלבינו כמה מעובדי הבית בפיאצה טורה, ועמם הילדים הבוגרים והחלו מתקינים את שזופולי לקראת בואם של הילדים.
הקבוצה הראשונה כללה כעשרים ילדים ששהו במנזרים, חלקם מפולין וחלקם מהונגריה.
 
חיי היום יום
על מנת לנהל אורח חיים מסודר וליצור מסגרת כלשהי, דבר שהילדים לא ידעו מהו במשך שנים, היה צורך בסדר יום קבוע וקפדני. ואכן בחיי היום יום שרר סדר יום קבוע שאין להפירו:
-       השכמה בשש וחצי.
-       מיפקד בוקר ברחבה הקדמית שכלל הנפת הדגל העברי ושירת התקווה.
-       התעמלות בוקר
-       חלוקה לשתי קבוצות, אחת לעבודה ואחת ללימודים עד לפני הצהריים ואז התחלפו עד שעות אחר הצהריים.
-       השעות לפנות ערב היו פנויות למשחקים.
-       לאחר ארוחת הערב היו כולם מתכנסים לשירה, ריקודים ושמיעת סיפורים עד    לשעת כיבוי האורות.
 
הארוחות
בוקר, צהריים וערב היה הפעמון מצלצל וקורא להתאסף לארוחה. כולם היו מתאספים בחדר האוכל בעל השולחנות הארוכים וממתינים עד שישרור שקט גמור ובהינתן האות עם ברכת בתיאבון מתחילים לאכול.
חוקי משמעת וסדר שררו בזמן הארוחות:
-       אסור לדבר.
-       אסור לקחת אוכל מאחרים. כאשר לקח ילד את לחמניית חברו שנעדר, נענשו כל יושבי השורה אם ילד זה לא הודה במעשהו.
-      אם ילד סירב לאכול את מנתו היה עליו לכתוב את שמו על פתק ולשימו בצלחת. בארוחה הבאה היה עליו לאכול את אותה מנה שסירב לאכול בארוחה הקודמת.
משה זעירי נקט מדיניות של צמצום מרבי כי טען שחיי צנע והסתפקות במועט הם החיים אותם חיים בארץ ישראל. האוכל ניתן בקיצוב ובמנות זעומות ובמיוחד בהתחלה הילדים לא אכלו לשובע.
בשל ההגבלות הרבות ומחשש שמא יחסר להם מזון, כמו שהיה במלחמה, היו הילדים גונבים מזון, מבריחים אותו בכיסיהם לכפר ושם ממירים אותו בשוקולד, חלב ושאר מטעמים.
 
לימודים
הלימודים שהתקיימו בחדרי הלימוד שבבית, נמשכו ארבע שעות וכללו: עברית שבהוראתה נעזרו בעיתונים שנשלחו מהארץ, חשבון, דקדוק, ידיעת הארץ, תולדות עם ישראל, אומנויות ומלאכות שונות.
כמו כן הוחדר בילדים חינוך ערכי שהוביל לעלייה והתיישבות בארץ ישראל, עקרונות הסוציאליזם ויסודות תורתו של א.ד. גורדון.
בזכות קשרים שהיו לטדי בארי עם הג`ויינט הוא השיג מאורט מחרטות, מעבדות וכלי עבודה שונים בשביל סדנאות הבית כך שהילדים החלו ללמוד מלאכות שונות: מסגרות, נגרות, סנדלרות, תפירה ורקמה.
צוות המורים כלל את: אריה סולה שלפני המלחמה לימד בבתי ספר עבריים בצ`כיה ובהונגריה. אריה סולה לימד את הילדים עברית, ספרות ותנך.
מורה נוספת הייתה צפורה הגר בוגרת סמינר עברי של בית יעקב. לאחר המלחמה נשלחה לסמינר של הסוכנות במילאנו ומשם המשיכה לסלבינו.
אבא פינקל, צייר ניצול השואה, לימד ציור. יהודית, אשתו של  משה זעירי למדה מחול ומשה זעירי עצמו לימד משחק והכין עם החוג הדרמטי הצגות.
 
עבודה
בעבודה כמו בלימודים עסקו הילדים כארבע שעות.
בתחילה בלי רצון רב- כאשר הגיעו הקבוצות לסלבינו ושמעו שעליהן לעבוד, היו התקוממויות רבות ובמיוחד מצידם של הנערים הבוגרים. רבים ברחו לשעות אחדות לחורשה והסתתרו שם. אחדים התלוננו לפני משה זעירי. הם טענו שאינם רוצים לעבוד מפני שעבדו מספיק במלחמה. לאחר שיחות והבהרות עם המדריכים ובמיוחד עם זעירי, הבינו הילדים שעליהם גם לעבוד וגם ללמוד.
הכלל המרכזי שהנחה והפעיל את כל מערכת העבודה והשירותים היה: שירות עצמי של הילדים בכל ענפי הבית. הכל יעשה על ידי הילדים ללא עזרה מבחוץ, ללא שכירת עובדים ושרתים.
משה זעירי טען שיש להכינם לחיי השיתוף והעזרה בארץ על ידי השררת עבודה שיתופית בבית.
הילדים עבדו בכל ענפי הבית: חלק מהבנות הגדולות טיפלו בפעוטות, האכילו, הלבישו ושיחקו איתם כמטפלות לכל דבר.
חלק מהילדים עבדו בחדר האוכל בהגשה בו, בניקיונו ובאחזקתו. חלקם עבדו בחצר, בנוי, בטיפול בצמחים ובפרחים מסביב לבית. בנות אחדות עבדו במכבסה שהופעלה בבית. כמה ילדים היו אחראים על ניקיונו של הבית ועל אחזקתו והיו שעבדו במטבח ובישלו אוכל.
הבית נהיה לרפובליקה של ילדים המנהלת את חייה בכוחות עצמה והילדים גילו אחריות ומרץ רבים בכל מלאכה בה עסקו ובעזרת זה למדו מהי אחריות, שיתוף, עזרה הדדית והוכנו לחיים עצמאיים בארץ ישראל.
 
שעות הפנאי
השעות לפני הערב היו פנויות למשחקים. בחצר, בגן, במגרש הכדורגל או ליד שולחן הפינג פונג ולוח השחמט. במשך הזמן אף הוקם חדר קריאה ועיון מרווח בו יכלו הילדים לעיין באלבומים, ספרי שירה ורומנים בעברית ובאידיש.
לאחר ארוחת הערב היו כולם מתכנסים לשירה, ריקודים, שמיעת סיפורים ומסיבות עד לשעת כיבוי האורות.
 
חיי התרבות
ערבי שבת - השגרה היומיומית הופרה כליל עם בוא השבת. כל ליל שבת היה מאורע חגיגי שהכל ציפו לו. הבית כולו לבש חג: השולחנות כוסו במפות לבנות והונחו עליהן צנצנות פרחים. הילדים והמדריכים וכן אורחים מזדמנים כמו שליחי ארגונים יהודיים מארהב, חיילי הבריגדה ועוד, היו יושבים מסביב לשולחנות לקבל את השבת בהדלקת נרות, ברכות, הקראת פסוקים מהתנך, שמיעת אגדה מארץ ישראל ושירי שבת. לאחר מכן נערכה הארוחה החגיגית שכללה: דגים, חלות ויין ולאחריה עונג שבת בניצוח של משה זעירי שבו נקראו קטעים נבחרים מהעלון ניבנו, הושרו שירים מארץ ישראל וכן שירים חסידיים, ורקדו ריקודי הורה סוערים עד שעה מאוחרת.
 
העלון - ניבנו
ב- 27 בנובמבר 1945, פחות מחודשיים מיום כניסת ראשוני הילדים לבית, הופיע העלון הראשון ששמו ניבנו ובו רשימות, שירים ופיליטונים שעוסקים בעברם של הילדים ובעתידם בארץ ישראל.
מרובות היו הרשימות בהן מספרים ילדים זיכרונות מבית אבא –אימא לפני המלחמה, ממחנות העבודה ומן החיים בגטאות וביערות ובמיוחד מן הפגישות עזות הרושם עם חיילי הבריגדה לאחר השחרור.
יותר מכל הרשימות שיקפה את הווי הבית סדרת פיליטונים בשם אין און אונדזער הויז (בתוך ביתנו ומסביבו) כתובה בידי יעקב הולנדר שחתם בשם דער קרימער שפיגל (הראי העקום). בסדרה זו מתואר הבית על יושביו כרפובליקה יהודית ששמה שזופולי, נשיאה הוא משה זעירי, שר המלחמה הוא המרשל ראובן דונת, שרת הכלכלה – נוגה כהן, שרת החינוך – צפורה הגר וכדומה, ולה גם פרלמנט. בעיות הכלכלה תופסות מקום חשוב ברפובליקה: מונהג קיצוב חמור של לחמניות. קיצוב זה מעורר מדי פעם שביתות רעב.
בצד סדרת פיליטונים אלו שנמשכה מעלון לעלון, מופיעים גם שירים היתוליים שבהם מסופר על חיי היום יום בחדר אוכל, מטבח, במגרשי המשחקים ובחדרי השינה.
 
חגים
חנוכה - בחנוכה ערכו הילדים מיפקד לפידים לפני הבית ומקהלה שרה אנו נושאים לפידים. אולם האוכל קושט בשרשראות צבעוניות ובמרכזו הועמדה חנוכייה מעץ שבנו הילדים. מהתקרה השתלשל סביבון גדול, גם הוא מעשה ידיהם של חניכי הבית.
על השולחנות הערוכים הונחו לביבות ודברי מתיקה לארוחת החג. הנרות הודלקו והילדים פצחו בשירי חג. משה זעירי סיפר על גבורת מתתיהו ובניו המכבים. בשעה מאוחרת יותר נסחפו כולם לריקודים סוערים שנמשכו עד חצות.
טו בשבט - טו בשבט נחוג בבית סלבינו בשירי טבע ארץ ישראליים, העלאת מחזה והקראות.
פסח - לקראת חג הפסח גדלה התכונה בבית – המקהלה התאמנה בשירת שירי אביב, שירי חרות ושחרור, הבית קושט והלימודים הוקדשו כולם לנושא חג החירות. בערב החג לבשו כולם לבן.
היו אורחים רבים: שליחים מארץ ישראל, פקידי הג`ויינט, חיילים, פרופסור לואיג`י גוריני וחברתו אנה מריה ועוד.
סדר הפסח נוהל ונערך כדוגמת סדר קיבוצי בארץ ישראל. הילדים התייחסו לפסח כאל חג חירות ושחרור מובהק.
אחד במאי - בחג זה נערכו כל ילדי הבית לתהלוכה בתלבושת התנועה ברחובות הכפר סלבינו. בראש התהלוכה נישא הדגל האדום והדגל הכחול לבן. כומר הכפר צלצל בפעמוני הכנסייה ותושבי הכפר כולם התכנסו לכיכר המרכזית שם נישאו נאומים ולראשונה הושרה שירת האינטרנציונל בעברית.
שבועות - גם בשבועות נערך טקס הבאת הביכורים במתכונת קיבוצית. ילדים לבושי לבן, זרי פרחים מעטרים את ראשיהם, נשאו סלי פרי וירק, הביאו אותם לבמה בשירת סלינו על כתפינו. להקת המחול חוללה את בלט הפרחים מתוך מפצח האגוזים של צ`ייקובסקי ומחזה על פי מגילת רות הוצג ברוב פאר והדר.
 
המקהלה
את המקהלה הקים משה זעירי שאף ניצח עליה. בתחילה השתתפו בה כעשרים וחמישה ילדים ובמשך הזמן הצטרפו עוד ועוד.
המקהלה נטלה חלק נכבד בכל חג או אירוע מיוחד, בו שרה את השירים האופיינים לו ותמיד בהצלחה רבה.
כאשר היה משה זעירי עסוק מילא את מקומו נער בן שש עשרה יליד קראקוב בשם יאנק, אשר בא ממשפחה מוסיקאלית ומלאכת הניצוח הייתה אהובה עליו ביותר. (אותו יאנק שהחליף את משה זעירי בניצוח המקהלה הוא המלחין יעקב הולנדר שגם כתב את הפיליטונים. תודה לאבי הולנדר)  
 
למזכירות ההנהגה העליונה של גורדוניה מכבי הצעיר, תל אביב - 19.09.1948
חברים יקרים,
עתה, לאחר כל הישיבות והברורים שהיו לנו בשוויצריה ואף כאן באיטליה, יכול אני כבר לסכם את הדברים ולשאול מכם תכנית להעברת הילדים לקליטתם בארץ.
תחילה קצת אינפורמציה. בבירור שהיה לנו בשוויץ, סוכם להעלות את הילדים מגיל 14 ומעלה שישנם במוסד, כפי שקבעה זאת עליית הנוער בארץ והלשכה הקונטיננטלית כאן באירופה. מצרפת כבר העלו את כל הבתים כמעט. השרידים מרוכזים במספר בתים כלליים שנותרו. אין כאן נכונות רבה מצד התנועות לקבל את הסיכום הזה. והנני משוכנע כי כולם יעשו כל מה שביכולתם כדי להעלות את כל הילדים ולא להשאיר את הקטנים ולו מעטים כאן בתוך בית כללי.
אך שונה המצב אצלנו מכל התנועות, להם ילדים קטנים. הפועל המזרחי קיבל דווקא הוראות מהארץ, להעלות בראש ובראשונה את הילדים הקטנים, כי להם מספר מוסדות ילדים לא קטן בכל רחבי הארץ ולא חסרים להם מקומות קליטה. לאגודה אין כמעט ילדים, רובם התפזרו להוריהם וקרוביהם, אחדים לעלייה ויתרם למחנות כדי לחכות להגירה למקומות שונים.
להשומר הצעיר נותרו בסך הכל כעשרים בגיל הנוער. ואת אלה הוא יעלה וודאי בשבועות הקרובים. למעשה אין כוונתי למסור דין וחשבון על בתי הנוער השונים אשר באיטליה, ברצוני רק להסביר לכם את הבעיה שקיימת היום בינינו אם אנו ניגשים לחיסול המוסד.
עם שובי מהישיבה בשוויץ, נפגשתי עם חברינו ברפל, ספרתי לפניו את כל הבעיות, וכסיכום השיחה הועלתה הצעה, כי אסע עם אחת האוניות ארצה כדי לסכם את דבר קליטת הילדים ואף את גורל הציוד המקצועי אשר בבית ספרנו. כפי שכבר כתבתי לכם יוצא בימים אלה מנהל האורט הדר סינגלובסקי ארצה, ורק אתו ניתן לברר את ההצעה הזאת.
גם ברפל וכרמי - שהיה נוכח בעת השיחה הזאת - היו בדעה שיש לעשות הכל כדי שהציוד יישאר בידינו. כמובן שבלי הצעה קונקרטית וברורה לא נוכל לבוא לדר סינגלובסקי. מבלי לדעת את תכניות הקליטה שלכם בארץ לא אוכל גם להציע אשר חשבתי, כי ייתכן שהצעתי תלושה מהמציאות ואין לה כל אחיזה.
אך ייתכן כי לא אספיק כבר לבצע את מחשבתי בעניין הנסיעה ארצה ולשוב עם תכנית ברורה של קליטה לילדים ועתיד כל מה שנמצא ברשותנו.
אשר לגורל סלבינו- הבית - לעתיד לבוא. חבל יהיה כי בית זה יישמט מידינו כל עוד ישנו סיכוי כי יגיעו ילדים. גם בשאלה זו שוחחתי עם ברפל, והתברר כי הרעיון אותו ביטאתי בישיבה של חברינו בשוויץ, יש לו ממש. הצעתי כי יאיר רואר, אשר עבד בימי המלחמה בטריפולי יצא עתה עם המשלחת אשר מתכוננת לעבוד בארץ זאת, ויעשה פעולה שיגיעו ילדים אלינו שנוכל להכינם לעלייה. וודאי ידוע לכם מה שקרה עם חברי תנועתנו בארץ זו. בישיבה נמסר, כי החברים אשר עברו את איטליה בדרכם ארצה, היו חברי מכבי הצעיר, הם הראו תעודות חבר, ובהן לא חסרות גם שלוש עשרה זמירות של תנועתנו החינוכית, אך כשנשאלו לאן הם ילכו בהגיעם ארצה? הודיעו כי הולכים לשדה נחום. וודאי תשאלו איך קרה האבסורד הזה? בטריפולי פעל חבר קבוץ משדה נחום, והוא אשר הכינם בצורה מוצלחת זו, לא ביטל את השתייכותם למכבי הצעיר, אך קבע להם דרך קליטה בארץ. יאיר רואר זרע וטפל בשתיל הרך הזה, ושדה נחום קוצרת. במידה שבארץ זו תעשה עבודה מעולה, אין ספק כי יעלו וודאי הרבה בני נוער ואף ילדים, ואם לא נדאג לטיפול בתחילה, לא נוכל לתקן את זה גם בעתיד.
ממפלגת המפם עובדים עשרות מדריכים בארצות צפון אפריקה, ומאיתנו ציפרוני היחידי, הנמצא באלג`יר וטרם מצא נקודת אחיזה והתחיל בעבודה מתוך התנאים הקשים של ארץ זו.
בינתיים הצלחתי להתקשר באמצעו האורט המקומי, עם הדר סינגלובסקי, שהיה עד כה בפריז וחזר לג`נבה - בדבר גורל הציוד של הבית. והרי תשובתו: כל הציוד המרוכז בידי האורט כאן, ובארצות האחרות בהן פעל, מועבר ארצה. שם מתכונן הוא לפתוח מפעלים גדולים מצוידים בכל החידושים המודרניים ביותר של הטכניקה, כך שלא בא בחשבון להעביר את בתי הספר שהיו כאן בצורתם הישנה. אגב הוסיף, שבקרוהו חברי תנועתנו - כפי הנראה גוגסהיימר עם יששכר השוהה עתה בשוויץ - ובשיחה ארוכה של שעתיים, הסביר להם את כל תכניותיו לעתיד, וייתכן כי תקבלו מהם אינפורמציה על כל זאת, במידה שזו נחוצה להמשך הדיונים איתו בארץ.
הוא יוצא ארצה בתחילת חודש אוקטובר, וכדאי מאוד כי תעמדו בקשר עם מרמינסקי כדי לדעת על מקום הימצאו ותכנית פעולתו.
כמובן שתכניתי להגיע ארצה כדי להיפגש איתו, יורדת מהפרק בגלל איחור צאתו ארצה, ואף בגלל התשובה שמסר בעניין ציוד סלבינו.
אני מקווה שהשאלה השניה למענה התכוונתי לצאת ארצה - הכנת מקומות קליטה לשלושת הקבוצות של הבית תסתדר גם בלעדי.
אנסה כאן להעלות הצעה בקשר לקליטת שלוש הקבוצות הנל ומדריכיהן.
מלבד חמש הבוגרות אשר נשארו בבית מהקבוצה הנמצאת במשמר השרון עוד נמצאות שלוש קבוצות צעירות ושני ילדים עד גיל עשר.
קבוצה אחת מונה: 11 חברות ו - 10 חברים. מותיקי הבית, בגיל בין 14-17. דוברים כולם עברית, אנשי עבודה ואף חברה מגובשת יפה. שם הקבוצה: שחר.
קבוצה שניה מונה: 11 בנות ו-12 בנים. אף הם רובם מותיקי הבית, יודעים עברית יפה. גילם: בין 10-14. לא חסרים בה ילדים קשים, אך סבורני כי מציאות הארץ תשנה גם גלויים אלה לטובה. שם הקבוצה לפידים.
קבוצה שלישית מונה 9 בנות ו-15 בנים בגיל 13-17. קבוצה זו הגיעה אלינו לפני שלושה חודשים מבייריש גמיין שבגרמניה. שרידי בית נחם אותו רכזה יוכבד פריימן, על כן גם שם הקבוצה  הזו דגניה ב` – דווקא ב`.
קבוצה קשה בהרכבה האנושי, לא יודעים עברית, לא יודעים ואף לא מתלהבים לעבודה. אחדים מהם תוך אווירת הבית השתנו לטובה ובשטח העבודה התאקלמו. אשר לשפה הגיעו חודש לפני סיום שנת הלימודים כך שרבות לא הספיקו אצלנו בשטח זה. מבחינת הגיל היה בהחלט כדאי לחלקם בין הקבוצות הקיימות כדי לגבש תאים חברתיים מותאמים על פי הגיל וההתפתחות. מאידך, צרוף הקבוצה לותיקים, יהווה בעיה בארגון כיתות הלימוד של החברות הנל בארץ. קשה על כן להחליט מה לעשות. קיימת גם מחיצה שעד היום לא הצלחנו לבטלה בין שתי הקבוצות הותיקות ובין הקבוצה הזאת. סיבות לכך אחדות, אך גם המוצא הארצי של הקבוצה הזאת מרומניה משפיע לא במעט על כך. ייתכן כי אילו הגיעו מוכנים לקראת חיי הבית שלנו בידיעת השפה, בכושר העבודה ובמבנה החברה, לא הייתה מתעוררת השאלה הזאת.
על כן הייתי מציע למצוא מקום קליטה לשתי הקבוצות הותיקות במקום אחד. אשמח אם תמצאו הסדר שקבוצת שילר תקלוט אותם, ולו גם על ידי החלפת מקום לחברה הנמצאת היום אצלנו. בקבוצות שתיים אלה גם הרבה אחים ואחיות שיהיה קשה להפריד ביניהם.
ואשר לקבוצה דגניה ב`, שתיים הצעותיי. או לכוונם לדגניה ב`, זה גם ישמש תריס בפני השפעת המדריך שבא עימהם ואשר טרם עמדתי על טיבו אם מחברינו או מחברי הקבוץ המאוחד. חנן שדמי שהביא אותו, אמר כי משתייך לאחד הקבוצים שלהם, הוא עצמו אמר, כי חושב להצטרף לקבוצת המעפילים, בהיותו קשור לדוד לוי, שעבד בהנהגת נחם, יחד איתו. כדאי כי תבררו את זאת עם דוד. הקבוצה עצמה תלך וודאי למקום שהוא יציע להם, בהיותם קשורים אליו זה הרבה זמן. אם לא לדגניה ב`, היה כדאי אולי להעבירם לאחת מקבוצותינו יוצאות רומניה, כדי להקל עליהם את לבטי המעבר בהגיעם ארצה.
כמובן אילו הצלחנו לרכז את כל שלושת הקבוצות במקום אחד, ובזה להניח יסוד למוסד ילדים ונוער שלנו, אין כל חששות לגבי השפעות חוץ.
ברצוני להוסיף עוד מספר מילים להערתי האחרונה. אין לי ספק כי יצירת התחלה כזו באחד המקומות שלנו, היו מאפשרים לנו את ביצוע התכנית עליה אנו כבר עובדים שנה וחצי, תוך קשרים עם הציוניסטישער ארבעטער קאמיטע באמריקה. ביקורם של מספר חברים בחודשים האחרונים אצלנו הדקו עוד יותר את הקשרים בין הבית, רעיון העתיד שלו והחברים של המוסד הנל. לא כדאי כי לא יהיה המשך לפעולה הזו, ולא יתכן המשך, ללא משהו עצמי.
אין לי ספק כי ניתן להקים בקבוצת שילר על הגבעה, עליה עמד בית החינוך לשעבר, את המוסד הזה. ייתכן כי זה היה מסייע גם לקבוצה להקים בית ספר עצמי, שאלה בה אנו מתלבטים כבר הרבה זמן. ייתכן כי היינו מצליחים לקבל למטרה זאת מאדמות זרנוגה העזובות, כדי ליצור גם יסוד לחקלאות במוסד זה. אין לי ספק כי ניתן להקים אצלנו, גם בהיותנו קרובים למושבה ולשכונות התימנים, בית ספר מקצועי יפה.
אילו יכולתי להיות עתה בארץ, ולטפל בביצוע הדבר הזה, היה לי הרבה יותר קל לפנות אליכם מאשר באורח מכתבים. יודע אני כי עסוקים הנכם בשאלות יותר דחופות של קימום הריסות וזה קודם לבניות חדשות, אך אני לא הייתי נרתע בפני מכשולים וקשיים וחותר לקראת ביצוע המטרה הנל.
מלבד ידידנו מהחוגים הנל, עוד לנו קשרים אמיצים עם הסתדרויות נשים עבריות באמריקה במקומות שונים, גם אותן היינו יכולים לשתף בעזרה אילו עבדנו תחת הסיסמה המשך סלבינו בארץ. מעניין, כי סנטימנט זה לסלבינו מצא את ביטויו גם בישיבת הג`וינט בהשתתפות פסמן, אשר אמר: את סלבינו יש להשאיר לאחרונה לחיסול, זהו המוסד הראשון של ילדים באירופה, המוסד הגדול ביותר והיפה ביותר, אפילו פקידי הג`וינט שאינם מידידי - בגלל חוצפתי בתביעותיי אליהם – הצטרפו לדעה זו. גם באירו רווחת מחשבה כזאת על סלבינו.
 
לכל חברי הקבוצה שלום רב - משה זעירי 23.06.1948
בוש אני בפני עצמי. מאז שובי מהחופש בארץ כתבתי שני מכתבים לכם, ומלבד מכתב הברכה להולדת אבנר בסגנון טלגרפי לא קבלתי כל ידיעה מכם.
וודאי תבינו כי אין זה ממלא את לבנו הרגשת שמחה יתרה. בית השארנו, וכלום לא ידוע לנו עליו. אם בימים כתיקונם רבה הייתה המציאות לקראת כל הנעשה בו, הרי עתה על אחת כמה וכמה. אמנם נמצאים אנו באזור המובטח יותר, אך בעיתונות הודיעו, על הפצצת אווירונים את רחובות, ועיתונות חוץ לארץ לא מנעה מאיתנו גם את התענוג בידיעה כי צבא מצרים נמצא קילומטרים אחדים מרחובות.
הדבר היחידי הידוע לי מתוך אגרת שהגיעה לפני שבועיים מפראג, בה העתק של אגרת החבר, בין היתר קראתי כי קלטנו את ילדי ניר עם. זה הכל הידוע לי על הבית. והלא בטוח אני כי בנינו גויסו, אך מהחברים הצעירים וודאי רבים מחוץ לבית בחזית, אין לי ספק כי הזמן נתן את אותותיו גם מבחינה כלכלית, וודאי לא כל התוצרת הועברה למכירה, ועוד ועוד. כלום צריך אני להכתיב את השטחים המעניינים אותי על הנעשה בבית? וודאי נולדו ילדים בפרק זמן מה, ומה עוד יכול לשמח כעובדת גידולנו הטבעי?
לספר לכם על חיינו ועבודתנו? קודם כל על החבר החדש של הקבוצה: אבנר זעירי. הוא בחור לתפארת, מתפתח להפליא. שקט חביב לכל אחד, אינו בוכה, אוכל טוב ונהנה מאויר ההרים ומשמש הפסגות. ניצה אף היא גדלה וגבהה, אם כי רזונת מאוד. מרבה להתרוצץ. עצם העובדה כי ביום יכולה היא עשרות פעמים לעלות ולרדת מהקומה הרביעית בה אנו גרים, כבר זה מספיק כדי להבהיר את סיבת מצבה זה.
התחילה ללמוד קריאה וכתיבה, מגלה רצון ואף תפיסה טובה. נקווה כי לא תאבד את שנת הלימודים.
אנו תקווה כי ההפוגה תיהפך לקבע, ואז נתחיל לחשוב על העברת המוסד והילדים שבו ארצה ולנטעם שם. ואז תשוב ניצה ואף יהודית לחייהן הרגילים. אני, טרם חדלתי מלחלום על הקמת מוסד בארץ. גם מאמריקה טרם השיבו דבר ברור, הווה אומר כי נכונים הם לסייע בהקמת התכנית. עתה אמנם ישנן מטרות דחופות יותר, שיקום הנקודות שנהרסו, אך נצטרך ודאי גם להקים חדשות. רבים הילדים במוסדות אירופה המחכים להיקלט בארץ.
אודה ולא אבוש, קשה לי למצוא עתה את הדרך לכתוב ארצה, מה הן בעיותנו, לעומת המתרחש אצלכם? הן כה חוורות כל השאלות בהן אנו מתלבטים, ילדותיים ותמימים לעומת מה שעובר עתה על היישוב.
הרגשת נחיתות תוקפת אותי לא פעם עת אני קורא על מעשה הגבורה של בחורינו בחזית ובפעולות אחרות. מפחד אני כי אתבייש להביט בפני אלה אשר היו בתקופה זו בארץ, נשאו על גבם את כל עומס המלחמה, והביאונו במאמצם עד הלום.
דבר אחד מעודד אותי ומנחמני, הנה שולחים אנו כבר את הקבוצה השביעית של חניכינו ארצה. זו הפעם הראשונה שיוצאת קבוצה בדרך הרגילה ללא כל פחדים כי לא יגיעו למחוז חפצם. אף גדולה הקבוצה הזאת. אלה הם שרידי הבוגרים אשר היו בבית שלנו במשך השנתיים האחרונות. עתה נשארנו עם הגילים עד 15. יש להניח כי בזמן הקרוב יגיעו הרבה ילדים מבולגריה ומהונגריה - המקומות היחידים מהם ניתן להוציא עתה בני נוער- קבלנו עבורם 500 ויזות כניסה מהממשלה האיטלקית.
נעשית פעולה להבאת ילדים מצפון אפריקה: טריפולי, טוניס, מרוקו והארצות השכנות. חלק מהנל וודאי ייסעו לצרפת ויתרם לאיטליה.
אחת ברור לי, אנו מתקרבים לסיום פעולתנו, וזה החשוב ביותר. אמנם בכינוס עליית הנוער מכל ארצות אירופה, שהיה בהולנד, התוו תוכנית פעולה רחבת היקף, אך היה זה עוד לפני 15 במאי. לי ברור: אם הארץ תוכל לקלוט את כל הילדים האלה עתה, לא נמשיך לבסס עתה מוסדות בגולה.
הילדים אצים לדרך, עלי להפסיק. קבלו ברכות מיהודית וניצה`לי לכל החברים והילדים.
סבורני שגם אבנר עת יבין כבר, לא יתנגד על כי דרשתי גם בשמו בשלומכם.
שלכם, משה
 
לכל חברי הקבוצה שלום רב - משה זעירי 08.09.1948
יקירי.
וודאי תתמהו לקבל מכתב זה, כה הרבה חודשים שלא השמעתי לכם כלום, שלא סימן חיים ולו במכתב. וודאי לא אשמתי בכך. אני לא קבלתי אפילו תשובה למכתבי האחרון שכתבתי אליכם, אף לא יהודית, מלבד מכתבי רחל קלרה זיכל ולפעמים יונה גרינשפן, לא הייתי יודע אפילו אם עוד נותר לנו שם מישהו החושב עלינו. מילא, איני רוצה לדון אתכם לקו חובה, מכיר אני ויודע מה מספר הלהוטים לכתיבה, אהרון ראובן, ביודע לכתוב, ואף לא שונא את זה, מחכה למכתב פרטי כדי שיתחיל בכך, רשמית אינו חייב לענות כי אינו מכהן השנה בתפקיד מזכיר, יונה, עסוק בענייני האחוד העולמי ואינו עונה אפילו על מכתבים רשמיים שכתבתי לו, צפורה ידידה ותיקה, מעדיפה לקבל מכתבים מאשר לענות עליהם, חברי הצעירים ואף שכני לדירה, התרחקו מאז צאתי לצבא, ולא קבלתי אף פעם מהם כתיבה, מהילדים וודאי שלא אוכל לדרוש כי יהיו אפיפיוריים מהוריהם בשטח זה, נדמה לי כי לא שכחתי אף אחד בסך הכל זה.
חשובה העובדה, כי מאז עזבי את הארץ אחר חופשתי, לא קבלתי אף מכתב, מלבד הברכה של שפרינצה בשם הקבוצה ושל אבי יונה ורעייתו בשמם הם, להולדת בננו אבנר.
יודע אני ומבין כי מתיחות הימים עברו על הישוב בכללו ועל הקבוצה בתוכו, העסיקו אתכם בדברים יותר דחופים וגורליים מלכתוב לשני חברים הנמצאים בפעולה בעורף. פעם הייתה הפעולה בקרב שארית הפליטה דבר שעורר עניין, לפעמים גם התרגשות, כיום וודאי שאין זה דבר ממדרגה ראשונה. על כן אסיים בחשבון הנפש ובהשתפכות הזאת ואגש לעניין.
מטרת כתיבתי היום היא, להודיע לכם על בואו של הדר סינגאלובסקי, מנהל האורט באירופה - לישראל, בקשר עם תכניות חברה זו להתחיל פעולה בארץ. רבות התכניות שלהם. באחד העיתונים המופיעים כאן באירופה, קראתי כי כבר התחילו במשא ומתן עם הקיבוץ המאוחד ועם הקבוץ הארצי על שיתוף פעולה. פרטים בשאלה זו לא היו. את שם חבר הקבוצות לא מצאתי שם...
וודאי תשאלו את עצמכם: מה הוא מבלבל שוב את המוח בעניינים שלו לא כן? אם כן הטו אוזן. האורט מעביר עתה ארצה ציוד מקצועי במכונות וכלים בעד מיליונים של דולרים, כל הציוד אשר השקיע בגרמניה אוסטריה ועתה וודאי מאיטליה. כפי הנראה שרוצה הוא לסייע למשקים ואף לבודדים להקים לעצמם סדנאות מצוידים כהלכה. כי התנאים נוחים יהיו למשקים אין לי ספק. סבורני כי תוכלו להשיג הרבה דברים להם אנו זקוקים, שלא השגנום עד עתה ואשר חסרו בקבוצה בעלת ותק של שנים כמונו, הקרובה למושבה גדולה ואף לעיר. לא פה המקום כי ארצה על תוכנית הרחבה למשק בשטח בתי מלאכה, ודי לחכימא ברמיזא. את שכתבתי תוכלו וודאי להשיג אצל מרמינסקי בוועד הפועל. הוא וודאי כי ייפגש איתו. אני יוצא מחר לשוויצריה לפגישת פעילים באירופה מתנועתנו, וחשבתי להקדים ביומיים כדי להספיק לשוחח עם דר סינגאלובסקי בג`נבה, אך ביקורו של מרכז עליית הנוער באירופה מנע ממני ביצוע תכנית זו. על כן מוצא אני חובה לעצמי לכתוב אליכם על כך במכתב, כדי שתדונו ותחליטו אם כדאי לכם להיפגש עימו ולדון על פעולת האורט גם אצלנו.
וודאי יזכרו החברים אשר שוחחתי בעת חופשתי, כי חלמתי לקבל את כל הציוד הזה עת יתחסל המוסד, ולהעביר אותו לקבוצה כדי להקים בה בית ספר למלאכה לילדי סלבינו. עד היום לא ויתרתי על רעיון זה. תלוי הדבר בכם, ובסיוע שתתנו לי לכך. אין לי ספק כי סינגאלובסקי היה מסכים לכך ללא כל שיקול, אך התפתחות המאורעות כאן, החישה את חיסול המוסדות, כך שלא הספקתי לסיים את פעולתי שהתחלתי עם ידידים באמריקה.
וודאי סיפר לכם קוסוי על רעיון העתיד שלי: להקים כפר נוער בנגב, אשר יהיה המשך לסלבינו. קשה לי להשלים עם המחשבה כי סלבינו תהיה רק אפיזודה של שלוש שנים בחיי. כוונתי לפעולה שעשיתי כאן במשך השנים האחרונות. מאוד הייתי רוצה כי תהיה לי הזדמנות להמשיך בשטח פעולה זה, בו מצאתי את עצמי וגאולה לנטיותיי.
חלמתי על כפר נוער בנגב אשר בוגריו וחניכיו שיסיימו בו ישבו מסביבו בנקודות שתופיות של קבוצות וקבוצים, אשר יהיו קשורים בנפשם למקור ממנו חצבו וינקו.
בעיני לא היה הדבר ואף כיום איננו אוטופיה. השעה ומאורעות ימינו רק אינם מסייעים לי במימוש הרעיון הזה. עת הייתי בבית, חשבתי על כך בצורה קטנה יותר, על הגבעה שלנו, עם שובי, הנה כאשר נזדמנו לידי דברי בן גוריון על עתיד עקבא והנגב, נתקע רעיון במוחי כי אהיה בין חלוצי הנגב בשטח זה, הקמת ,כפר ילדים. התכנית מצאה הד רב אצל הרבה חברים באמריקה, איתם אני עומד בקשרים, הם הסכימו כבר לאשר את הדבר ולגשת למימושו, מסרו את ההחלטה על כך, לחברינו בארץ מהאיחוד העולמי. על כל מכתבי הרבים לא קיבלתי אפילו תשובה, צר לי על כך, לו ראיתם באיזו דייקנות ולבביות משיבים לי החברים באמריקה על כל מכתבי, הננו בקשר אמיץ, כמעט פעמיים בחודש כותב אני אליהם ואף מקבל תשובה מהם. קשרים אלה גם נשאו פרי. השגתי מתנה של 1500 דולר, בעדם רכשתי מכון לפיזיקה וכימיה שלא רבים כמוהו בבתי ספרינו בארץ. מי יודע מה יהיה גורלו עתה עת אבוא ארצה - חברינו בארץ, לא מצאו לנכון אפילו להשיב לי בשתי שורות: אין עתה השעה כשרה לתכניותיך. סבורני כי לכך יכלו עוד למצוא זמן. מילא, סולח אני ליונה את הזלזול הזה כלפי, לא כוונות רעות לו, יודע אני זאת ומאמין באמונה שלמה. פוליטיקה יותר חשובה מתכניות אוטופיסטיות של זעירי.
נשוב לעניין בתי המלאכה. לעת עתה עוד אינם מחסלים את בתי הילדים, הננו מחכים לאפשרות העברת ילדים מטריפולי לכאן, אם לא יושגו הויזות, אין לי ספק כי עוד לפני התחלת 49` נעלה את כל בתי הילדים מאיטליה ואף סלבינו בתוכם.
בימים אלה יגיעו ארצה, 400 ילדים מהמוסד הגדול ביותר באירופה שהיה באפלדורן שבהולנד, מוסד בו היו כל התנועות במחיצה אחת, מעין התגשמות נבואת אחרית הימים, הייתי שם והכרתי את המוסד מקרוב, לגורדוניה במוסד זה היו 84 בני נוער וילדים. הייתי שמח אילו הסכמתם כי אשוב הביתה ביחד עם כל הכבודה הזו, ואוכל להמשיך עימהם את העבודה שהתחלתי בה כאן. לא הייתי מתנגד כי נקים לעת עתה מחנה צריפים ארעי על הגבעה שלנו ונחשוב על קביעות לכשירחיב.
בשיחה עם סינגאלובסקי, תוכלו להזכיר לו כי יכול להיות כי תקלטו את ילדי סלבינו. על ידי כל קיימת נקודת היאחזות לקבל את הציוד המקצועי הנמצא כאן אצלנו. אל יהא דבר זה קל בעיניכם. במסגרייה ישנן: מכונת הקצעה, מחרטה, מקדחה אחת גדולה ושתיים קטנות, שתי מכונות השחזה טובות, מכונת ריתוך אוטוגנית וחשמלית, מפוח חשמלי וציוד כלים ל - 25 איש.
בנגריה, 10 שולחנות עבודה עם כלי יד למספר זה של אנשים. במתפרת הבחורות 10 מכונות זינגר חדשות לגמרי. כמובן שחבל כי ציוד זה יישמט מידינו.
בשאלת הפגישה עם דר סינגאלובסקי כתבתי גם לחבר הקבוצות, נקווה כי לא יזניחו את ההזדמנות של סיוע לקבוצתנו בשטח זה על ידי מוסד זה.
ועתה מספר מילים על בני המשפחה. קודם כל על יורש העצר אבנר. בחור נפלא, ממש גיבור, בן שמונה חודשים וצועד כאיש פלמח. אוכל יפה, מדבר על עולם ומלואו, כמובן בשפתו שאינה מובנת לעת עתה לנמצאים במחיצתו, אינו מרבה לבכות, צוחק הרבה ובכלל ילד שעשועים. ניצה אוהבת אותו אהבה רבה, משחקת איתו ומלמדת אותו לשיר ובכלל מתמסרת לו הרבה. את ניצה וודאי לא תכירו, גדלה והתבגרה, ממש בחורה. השבוע היא חזרה ממחנה הקיץ על שפת הים, בו הייתה יחד עם כל הילדים, מחנה צופי באוהלים, אף ביקרה עם כל הגדולים את פיזה, פלורנץ ולבסוף שבוע ימים בוונציה, מה רבות סיפרה לנו מרשמיה במקומות שהייתה.
יהודית לדאבוני אינה יכולה ליהנות משכיות החמדה של המקום כי אבנר אינו יכול עוד ללוותה בדרכה, ולהשאירו איתי אינה מוכנה.
מילא אני, חי בעולם העבודה בבית ולא חסר לי כל זאת, אך במה אשמה היא כי אינה יכולה לנצל את היותה באיטליה ככל השליחים?
סבורני, כי יכולים אתם כבר להטיל על ועדת החדרים - כמובן זו שתבחר בראש השנה - כי יפנו לנו את חדרינו, או יכינו לנו אחר, לא אתנגד כי יהיה גדול יותר, כי לא מעטים השמות שאביא עימי מכאן. ספרים לגמרי לא רעים בשטח הלימודים.
כותב אני מכתב זה במשרד בערב לפני צאתי לשוויצריה, איני יודע עם תצליח יהודית עוד להוסיף מלים מספר למכתבי זה, סבורני שעל אף היותה נרגזת על שתיקתכם, לא תתנגד כי הנני דורש בשלום כולכם בשמה, בייחוד בשלום הילדים חניכיה לשעבר.
קבלו את מיטב איחולי לקראת השנה החדשה. מי ייתן וביחד עם מדינתו הצעירה, נצא גם למרחב, נתבסס במשק ובחברה וניהפך לבית קולט את אחינו, אשר יגיעו עתה מכל תפוצות הגולה. תהא זו לנו שנת עליה בכל המובנים.
כל טוב לכם, ולהתראות במהרה במהרה.
שלכם, משה
יקירי.
שמחתי לקבל את התשובה של שפרינצה למכתבי מיום 8/9. אמנם המכתב קצר מאוד אך שמחתי בו, סוף סוף גם מקבוצתי כותבים. לו ראיתם כמה מכתבים מקבלת מלכה רם מדגניה ב`, נדמה לי כי חברי דגניה ב` נתונים במצב נפשי יותר מדכא - אחר כל מה שעבר עליהם, מחברי קבוצות אחרות, ובכל זאת זוכרים חברה שיצאה בשליחות התנועה.
לא אתבייש לומר כי מקנא אני עם הגיע כל משלוח מכתבים מהארץ.
אמנם מכתבה של שפרינצה לא הביא לי כלום מריח הבית ומהווי החיים בו עתה, מלבד הידיעה על ההכנות לאסיפה השנתית שכולם עסוקים בה.
מילא, הפעם יותר קל לי, יותר קרוב אני לסיום מאשר אי פעם, ועל כן אוכל להסתפק במילים הספורות אשר ביטאתי בשאלה זאת.
ועתה לעניין המעשי בו נגעה שפרינצה. שמחתי כי בקבוצה דעה חיובית לגבי התכנית בה נגעתי במכתבי האחרון בה אני מטפל, ורוצה הייתי כי גם הקבוצה תתעניין בה למעשה. מבקשים אתם ממני פרטים על מספר הילדים, מצב המוסד וכו`.
על כן בקצור: שלוש קבוצות עתה בבית. מספרן הכללי הוא 69 ילדים לפי הרכב דלקמן:
קבוצת שחר - 11 בנות ו-9 בנים. בגיל 15-17, נוער טוב, יודע עברית, אוהב לעבוד ויודע לעבוד. רובם נמצאים בבית כשנה וחצי.
קבוצת לפידים - אף הם נמצאים בבית פרק זמן כזה. יודעים עברית, ילדים נחמדים וטובים מאוד. כמובן שדינם כדין חברת ילדים.
הערה: שתי הקבוצות הנל הם ממוצא ארץ פולניה, רובם מהפרטריציה מרוסיה.
דגניה ב` : 9 בנות ו-15 בנים. בגיל 14-17. נוער זה הגיע אלינו לפני ארבעה חודשים מבית נוער בגרמניה אשר התחסל. מנהלת הבית שם הייתה חברת דגניה ב` לשעבר, אחותו של אברהם בן חנוך זל. על כן שם הקבוצה כך.
ידיעותיהם בעברית מעטות, למרות שהיו שם שנה תמימה, חומר גולמי טוב, בהתמסרות אפשר להעלותם לקבוצה טובה. רובם יוצאי רומניה.
מלבד שלושת הקבוצות הנל, ישנם שני ילדים בגיל 7-8 ילד וילדה, חברי ניצה, אם יוחלט לקבל את כל הילדים מן הדין לקבל גם את שניים אלה כי אחים ואחיות להם בקבוצות הגדולות.
ועתה לתוכנית הקשורה בבית הספר של האורט. מאז מכתבי האחרון אליכם חל שנוי רציני בשטח זה. כתבתי על כך לשלמה מיר, ותמהני כי לא מצאתי לכך רמז במכתבה של שפרינצה בשם הקבוצה. אחזור על הדברים.
עם סינגאלובסקי אישית לא שוחחתי בזמן האחרון, דיברו איתו טלפונית בשם המרכז שלהם באיטליה. רציתי לדעת המסכים הוא כי נעביר את הציוד יחד אם הילדים? והנה תשובתו: הם מעבירים את הציוד ארצה על פי פרנציפ נקבע מראש, הווה אומר ציוד כל בתי המלאכה שלהם באירופה, רק בארץ, לאחר שיבחנו את תנאי המקום, יחליטו מה, היכן, ואיך להקים את בתי הספר שלהם. אין לי ספק, כי לעובדת ריכוז הבית שלנו במקום אחד, יכולה בהרבה להשפיע על הסדר חיובי איתו בהגיעו ארצה.
בינתיים חל גם שנוי בתכנית צאתו ארצה, על פי הידיעה האחרונה שקבלתי מג`נבה, עמד הוא לצאת ב -18 לחודש זה, אך גם זה לא יצא לפועל, ייתכן כי יגיע עד סוף חודש זה ארצה, באווירון או באנייה. במקרה דחייה זו נוחה לנו, כיוון שעד אותו זמן גם אני אהיה כבר בארץ, ואף הילדים שלנו.
טוב כי זילברשטיין עתה בארץ, הוא וודאי שיכול הרבה לעזור לנו בעניין זה. אל תזניחו את ההזדמנות הזאת, תרתמו אותו כמו בימי בית התרבות את זליג. לדעתי, החשוב ביותר שיביא את סינגלובסקי אלינו, אין לי ספק כי מראה עיניים יקבע הרבה להחלטה שלו.
בינתיים קבלתי גם מכתב מהחבר, כותבים לי כי סיגאל מסכים בפרינציפ כי המוסד יוקם בקבוצת שילר. לאחר שכנרת ותל יוסף ירדו מהפרק. הוא מוכן למימון של הבניין של המוסד, אך רוצה הוא התחייבות מעליית הנוער כי תקיים את הילדים.
מוזרה מאוד נראית לי הטענה הזאת, ועוד יותר כי לא ניתן היה להשיג זאת. כלום יש הבדל לעילית הנוער למי היא משלמת בעד החזקת הילד? הלמשק הפועלות, או למוסד שיהיה בקבוצת שילר? כמובן שהדבר דרש טיפול והתמסרות מיוחדת, פגישה עם לנדאואר ועם קולודני, חסר כנראה "המשוגע" לדבר, ועל כן הסתפקו בנאמר על ידי סיגאל, ובהשערה כי יהיה קשה להשיג זאת ובנקודה זו כתבו לי את המכתב.