נוער ד` 1941-1942

חברת נוער ד` מנתה עשרים חברים, שבעה עשר מוינה והיתר מגרמניה. היו ביניהם 12 בנות ו 8 בנים. במהלך שהותם בשילר עזבו שני בנים. בהגיעם לקיבוץ, היה החניך הצעיר ביניהם בן שש עשרה והמבוגר ביותר בן תשע עשרה. חברי החברה היו כולם חניכי גורדוניה - מכבי הצעיר, שאליה הצטרפו כשנה לפני עלייתם ארצה. ההורים של רובם גורשו ללובלין, מעטים נשארו באוסטריה ורק יחידים הצליחו להימלט לחו"ל.
 

ברכות עם הגיעם לקיבוץ
המצב החברתי
נוער ד` בעבודה
נוער ד` בלימודים
נוער ד` כותב
ברכות לנוער עם גיוסם לצבא

ברכות עם הגיעם לקיבוץ
לנוער הבא אלינו - ברכת חבר מנוער ג`   עלים 17.04.1941
לא האמנו יותר. ידענו שהמלחמה הנטושה בעולם תמנע בעד עליתם של המוני ישראל ועל כן היינו נטולים כל תקווה ואמונה. אולם בזמן האחרון התחילו לזרום טיפין טיפין של עליה וביניהם גם נוער. רק אז הבנו שהעלייה לא נפסקה. זה נוטע בלבנו את האמונה שגם להבא לא תפסק, לא תנתק השלשלת עוד תמשך השלשלת. וכל הישוב שמח לעלייתכם חברי הנוער. כעת אתם חוגגים את חג יציאתכם מהגולה והישוב שמח בשמחתכם זו. הלוואי וימצא הוא בכם כובשים ומעפילים, בנים נאמנים לעם ישראל.
ולכם שיצאתם את הגולה עקורי בית ומולדת: תמצאו נא כאן בקבוצת שילר את ביתכם ובארץ ישראל את מולדתכם.       
 
לחברת נוער ד` בהגיעה אלינו,  ברכת הקבוצה - יונה קוסוי, עלים 11.04.1941
הערב בהחל חג חרותינו נקבל את פני הנוער העולה אלינו מארצות כבושי היטלר. גם הם כקודמיהם עברו בנתיב הענות עד הגיעם אלינו, לחיות בתוכנו את חייהם החדשים, מלאי התמיהה והנחמה יהיו בראשיתם, אולם ככל אשר יכו שורש בתוכנו כן יתגלה להם אורם הגנוז במעשי עבודתנו ויצירתנו - ברוכים הבאים.
 
המצב החברתי
על הנעשה בחברת נוער ד` - אלחנן עלים, 27.06.1941
בעוד ימים מספר ימלאו שלושה חודשים לבוא חברת הנוער ד` אל הקבוצה ומן הראוי לספר לחברים מעט מהנעשה בגבעת הנוער (חברת נוער ד`).
הימים הראשונים היו כרגיל לרוב החברה ימי הסתגלות לא קלים ביותר. הרגשתם הראשונה הייתה התאכזבות מה מדמות הקבוצה וחייה (שהם תארו לעצמם בצבעים יותר מדי בהירים) וגם חשבו שהחברים לא קבלום באותה ההתלהבות שקיוו לה. עברו כמה ימים והחיים נכנסו למסלולם והרגשת אי הנעימות הראשונה חלפה והחלו להרגיש את עצמם כמו בביתם.
אחרי החודש הראשון להיות החברה על המקום בחרו בועדות ובמזכירות של שלושה חברים. תפקידם גם לטפל בענייני קופה ועבודה. ועדת תרבות מארבעה חברים וועדת שפור אשר מטפלים בניקיון ובשיפורים של הבית, המועדון והחצר.
בהוראות חבר המדריכים מודגש הצורך שגם מספר חברות תשתתפנה בעבודת הועדות. בחברת נוער ד` אין שאלה כזאת, להפך יש צורך לשמור על זכויות הגבר, היות והבחורות מהוות את רוב החברה ולא רק רוב כמותי בלבד, דבר שאינו שכיח בחברות הנוער. הועדות נכנסו לעבודתן ופועלות בסדר.
תכנית ערבי השבוע היא כדלקמן: יום א` - חוג עברי. יום ב`- מקהלה. יום ג` - שיחות החברה. יום ד` - ערב חפשי. יום ה` - חוג על ארצות הים התיכון. יום ו` - קבלת שבת.
קבלות שבת אלו מבוצעות עי הנוער עצמו. מלבד התכנית הנל מתקיימת בכל ערב קריאת עיתון משותפת. בשבת לפני הצהריים ספורט ואחרי הצהריים קריאה משותפת על נושאים שונים מהספרות היפה. לפני לכתנו להצגת האוהל (של המלך ליר) קראנו פרקים מהדרמה.
שיחות החברה מוקדשות בעיקר לברור שאלות יסודיות. ביניהן הייתה למשל שאלת הקופה והוחלט על סידור קופה משותפת.
מה שנוגע להתהוות החברה קל הדבר אצלנו יותר מאשר בחברה אחרת, היות והחברה שלנו הגיעה כבר ארצה כגוש מלוכד פחות או יותר ואין לקבול על יחסים בלתי רצויים בין חבר לזולתו.
בסיכום אפשר לציין שבדרך כלל נכנסה העבודה בנוער למסלול טוב ומניח את הדעת, ונקווה שבדרך זו תלך ההתפתחות הכללית של חברת נוער ד`.
 
דוח על פעילות חברת נוער ד` מה - 01.08.1941 - 15.04.1942
בשנה הראשונה עזבו שני בחורים: חנן (הנס) ניימרק ומרדכי (מקס) שונר.
בחברה קיימים המוסדות הבאים:
מזכירות - מורכבת משני חברים וחברה אחת. דואגת לסידור העבודה, לקופה המשותפת ומכינה את אסיפת החברה.
ועדת תרבות- מונה שני חברים וחברה אחת. עליה מוטלת הדאגה לתוכן השיחות, החוגים והמסיבות.
ועדה לשיפורים - דואגת לניקיון ולשיפורים על יד הבית וסביבו.
מתנהל יומן החברה.
תכנית השבוע היא: יום א` - ש  יחה על נושאים שונים - סקירה פוליטית, שאלות משקיות ופוליטיות של ארץ ישראל. יום ב`- מקהלה (נערה אחת מקבלת שיעורים בנגינה על כינור). יום ג`  - חוג לספרות ועיתונות עברית. יום ד`- חוג לפסיכולוגיה. ביום שישי קבלת שבת משותפת עם כל הקבוצה.
יחס הנוער לחברי הקבוצה הוא טוב למדי. הנוער משתתף בשמירות. שפת הדיבור היא עברית בכל ההופעות הרשמיות, בשיחות, לימודים, עבודה, חדר האוכל וכדומה. אולם בשיחות פרטיות ובחדרים מרבים עוד לדבר גרמנית.
הטיולים:
בתקופה הנל נערכו טיולים אחדים קצרים וטיול אחד של שבוע ימים. הטיולים הקצרים היו: לגדרה ולקבוצים חפץ חיים וכפר חולדה - טיול של יום אחד.
לתל אביב וסביבותיה - טיול של יומיים. בקרו בין היתר במחלבת תנובה, בית הדפוס של דבר, מוזיאון, בתי החרושת עסיס ועלית ומקווה ישראל.
לתחנה לחקר החקלאות - טיול של יום אחד.
הטיול לשבוע ימים נערך באפריל. ארבע ימים היו במחנה של הנוער העולה בגניגר. טיילו יומיים בעמק יזרעאל המזרחי ובעמק בית שאן. בקרו בעפולה, מרחביה, גבע, עין חרוד, תל יוסף, בית שאן, נווה איתן, אבוקה, כפר רופין, שפת הירדן.
הרכב חבר העובדים:
בחנוכה עזבה את העבודה המורה לעברית לאה לנדוי. במקומה נכנסה לעבודה רות וייס. היא התגייסה במרץ והחליף אותה יעקב פרוינד. את ההיסטוריה העברית לימד שלום וינשטיין ואת כל יתר המקצועות מלמד אלחנן יצחקי, שהוא גם המדריך של החברה.
החברה:
שני גורמים קבעו את אופיה של חברה ד`: א. היותם יחד בדרך העלייה הקשה והממושכת. ב. היחס המספרי הבלתי מתאים בין בחורים ובחורות (12:6). החברה מהווה גוש מלוכד והיחסים החברתיים ביניהם טובים עד למאוד. דבר זה מתבטא בכל חיי החברה, גם לגבי הקופה המשותפת, אשר פועלת ללא כל הפרעות וגם בדאגה לחולה וחלש, בהחלפת מתנות בימי הולדת וכו`. הבחורים מהווים מיעוט בחברה והם בדרך ארצה סבלו יותר מאשר הבחורות. התופעה השלילית בחברה הוא חוסר כל פעילות ומתיחות, חוסר יוזמה ועצמאות. הם טוענים: אנחנו זמן כה רב יחד, שאין אנחנו יכולים לתת משהו אחד לשני. הם אינם עצמאיים ומחכים באופן פסיבי להוראות מן החוץ. אולם כשניתנת העצה, הם מקיימים אותה בדייקנות. החברה מבחינת החומר האנושי טובה מאוד ונוחה, אבל רמתה השכלית-תרבותית נמוכה במקצת.
 
נוער ד` בעבודה
דוח על פעילות חברת נוער ד` מה - 01.08.1941 - 15.04.1942
משישה נערים עובדים אחד ברפת, אחד בלול, אחד בעגלונות, אחד בפרדס, אחד בירקות ואחד בסנדלרייה. כל הנערים נכנסו יפה לעבודה. שתים עשרה נערות עובדות: ארבע בגן הירקות, אחת במחסן הנוער, אחת במחסן הבגדים של הקבוצה, אחת בטיפול בתינוקות, אחת במאפיה, אחת במכבסה, שתיים במטבח  ואחת בשירותים סניטריים שונים על גבעת הנוער, טיפול בחברי הנוער החלים וכו`. כל הבנות הסתדרו יפה בעבודה.
הנוער עובד חמש שעות ביום. גיוסים לעבודת יום שלם לא היו עד כה.
 
נוער ד` בלימודים
על הנעשה בחברת נוער ד` - אלחנן עלים 27.06.1941
אחרי שבוע ראשון של סידורים והכנות התחילו הלימודים. הנוער לומד 4 שעות בשבוע (יום ו` חופשי עדיין). שתי שעות מיועדות לעברית, שעה אחת לעבודה עצמית ובשעה הנותרת לימודים כלליים (כרגע היסטוריה כללית ומולדת). בהיסטוריה כללית התחילו במלחמת השחרור באמריקה והגיעו עד למהפכה בשנת 1848. לימודי ההיסטוריה הכללית יגמרו כפי הנראה בעוד חודש ימים.
במולדת למדו דברים ראשוניים על ארץ ישראל, כגון: מידות, כסף, השלטון בארץ, המוסדות הלאומיים, מאורעות אחרונים, וכו`.
בעברית מחולקת החברה - לפי ידיעותיה - לשלושה חוגים. בחוג א` של המתקדמים לומדים לא יותר משלושה חברים. אבל יש בתכניתנו לחסלו ולצרף את החברים הנל לחוג ב` שגם הוא מתקדם יפה מאוד.
שעתיים בשבוע מוקדשות לספורט והתעמלות ובקרוב יצרפו עוד שעורי התגוננות.
ואשר להתעניינות של הנוער ללימודים, היו בהתחלה קשיים מסוימים, היות והנוער עי טלטוליו הארוכים (שנמשכו יותר משנה וחצי) לא היה רגיל ללימוד מסודר ותכניתי. אבל יש לציין שלאט לאט מתגברים על קשיים אלה.
 
דוח על פעילות חברת נוער ד` מה - 01.08.1941 - 15.04.1942
חלוקת השעות : עברית - כולל גם ספרות ותנך - שעתיים, לימודים כלליים - שעה, עבודה עצמית והכנת שעורים - שעה.
בכל יום התקיימו ארבעה שעורים וביום שישי שני שעורים. בסך הכל עשרים ושתיים שעות בשבוע.
את העברית לומדת החברה בשתי כיתות ואת כל יתר הלימודים בכיתה אחת. אין לומדים בערבים, במידה שהחוגים העיוניים אינם נחשבים ללימוד גרידא.
כיתה ב` למדה יפה מאוד ויש לנו הרושם, שהיא השיגה את מטרתה. בני כיתה זו מדברים עברית בשטף, קוראים ספרים ועיתון, אולם מתקשים עוד בעריכת חיבורים (גם בגרמנית אינם יודעים לכתוב רשימה מסודרת). לא כן בכיתה הנמוכה, בה רוכזו אלה שלא ידעו כלל עברית בבואם ארצה והם מפגרים גם היום. אין כאן שאלת יחס ורצון, אלא כוח התפיסה ויכולת הקליטה של הכיתה הזאת מוגבלים מאוד. דבר זה מורגש גם ביתר הלימודים. אנו מסבירים לעצמנו את התופעה הזאת בקורות הנוער הזה, אשר במשך שנים אחדות יצא מכל מסגרת לימודים ולא בנקל רוכש לו את הדיסיפלינה ואת הטכניקה הנחוצות בלימוד. גם זיכרונם לקוי במידה לא מועטה. אין לנוער זה נטייה ללמוד דברים אבסטרקטיים, רחוקים מחיי יום יום והתעניינותם פונה לאפיק של דברים מוחשיים כמו טבע, חקלאות, חשבון.
ב-01.09, חמישה חודשים אחרי בואם ארצה, התחילה החברה ללמוד את החשבון בשפה העברית. מחנוכה עברו בכל המקצועות להוראת עברית. אין יותר קשיים בהבנת השיעור בעברית.
 
נוער ד` כותב
קטעים שנכתבו על ידי חברי הנוער ביום השנה להגעתם לקבוצה:
עלייתנו
בנובמבר 1939 התחילה עלייתנו. כשיצאנו מוינה חשבנו, שנהיה במשך שבועיים בארץ ישראל. קודם נסענו לברטיסלבה, ושם נכנסנו כולנו לספינה אחת. 800 אנשים זקן וטף על ספינה אחת! האנייה הייתה קטנה וקשה היה למצוא מקום לכל אחד. מה איכפת! אמרנו לעצמנו בשבוע שבועיים נגיע ארצה. אבל טעינו בחשבוננו. האנייה לא זזה ממקומה. היינו  אז עוד רחוקים מייאוש. ובאמת אחרי שלושה שבועות הפלגנו מברטיסלבה. כמה גדולה הייתה אכזבתנו הראשונה! בגבול ההונגרי פונה האנייה אחורנית ומובילה אותנו שוב לברטיסלבה. איש לא ידע מדוע. שם עמדנו שבועיים. בשמחה רבה והאמונה שלמה שכעת בא הזמן אשר יביאנו לארץ ישראל, הפלגנו בפעם השניה. כעבור יומיים הגענו ליוגוסלביה. שם חלקו את הטרנספורט שלנו לשלוש ספינות קטנות. כבר היינו רגילים לצפיפות הדירה. הסתדרנו עד כמה שהיה באפשרותנו. בימים הבאים נסענו הלאה, הגענו כמעט עד גבול הונגריה.
פתאום שוב עמדנו ולא ידענו מדוע. עמדנו יום, עמדנו יומיים, שבוע... ואחרי שבועיים הודיעה לנו קהילת ביאגראד  אשר דאגה לנו, כי אין יותר סיכויים להמשיך בדרכנו לפני האביב. מחוסר ברירה התגברנו על האכזבה הגדולה הזאת והתכוננו לקראת חיים קבועים בספינות. מדריכי הנוער התחילו לתת שיעורים, בעיקר לימוד השירה העברית. אבל במשך הזמן חברי הנער נעשו לזקנים. החשק ללמודים חלף ויחד עם זה הרצון לכל דבר. בבוקר קמנו מהרצפה שעליה ישנו. הלכנו בטלים עד הערב. זמן רב לא יכולנו לצאת את הספינה, ורק אחרי תקופה ארוכה הרשו לנו לטייל על חוף הדנובה. כך חלף החורף ולא זזנו מהמקום. הבטיחו לנו שבאפריל תבוא אוניה אשר תסיענו לים השחור. באחד מימי מאי ראינו דבר משונה שט במים. הדבר הזה מתקרב ולפנינו אנייה קטנה, אשר הייתה מיועדת קודם להובלת פחמים. מנהל הטרנספורט ניגש אלינו ומסר לנו, שזה הוא האובייקט שבא לקחתנו לים השחור. כולם צוחקים. אף אחד אינו מאמין בדבר, אחרי שעתים היה ברור לנו שאפילו מחצית האנשים לא ימצא מקום בספינה הנהדרת. לבסוף הודיעו לנו לשלוח את חצי מספר האנשים לכפר קלדובו, והחלק השני יישאר לעת עתה בספינה. הבינונו כולנו, שלא יעלה בידינו לסוע בקרוב לארץ ישראל. הנוער נשאר באנייה, ואי אפשר היה לנו לעשות דבר. הבונקר האפל היה דירתנו ואצטבאות גדולות שמשו לנו למיטות. כמו קופים היינו נאלצים לטפס על משכבנו אשר היה בקומה הרביעית. רק חוה נשארה לישון למטה.
גם לחיים האלה התרגלנו במשך הזמן. וכאשר הרשו לנו לצאת למגרש יפה שהיה עי הדנובה היינו מאושרים.
אני רוצה לספר על ההבטחות הרבות שקבלנו על סיכויי המשך נסיעתנו. ביום שישי הבטיחו לנו שנסע ביום שני, וביום שני הבטיחו לנו שנסע ביום שישי הבא וכו`... רוב האנשים לא האמינו יותר, שנזכה לראות את ארץ ישראל בשנים הקרובות.
הפתעה נעימה הייתה לנוער, כאשר עברנו למחנה אוהלים. שם חידשנו במקצת את עבודתנו התרבותית אבל גם הפעם לא הצלחנו ביותר. אחרי כן עברנו גם אנחנו לתוך הכפר קלדובו. אחרי שנה גרנו שוב בפעם הראשונה בבית ממש! מטעמים פוליטיים לא יכולנו להישאר שם, ונדדנו בספטמבר לעיר קטנה בשם שבץ. שם סדרו אותנו בטחנת קמח ישנה. התחלנו לסדר את חיינו מחדש. חלק מהחברים גרו במחסן ישן. גם כאן חדשו את הניסיונות ללמודים וכמובן הפסיקו גם עכשיו. אמרו לנו שהעלייה הבלתי לגאלית כבר לא תיסע, אבל שחברי הנוער לפחות יקבלו רשיונות עליה. ואיזה פלא! הנוער באמת קיבל צרטיפיקטים. רק מה היה לנו מזה? הממשלה התורכית לא הרשתה לנו לעבור. בהתחלת החורף קיבל הנוער בית לחוד, בית יפה. ושם הצלחנו בלימודים. בהתחלת מרס הורע המצב הפוליטי ביוגוסלביה. ידוע ידענו שעוד מעט, היטלר יפלוש ליוגוסלביה. לא חלמנו יותר על הצרטיפיקטים. לפתע באה הידיעה, שהממשלה התורכית הסכימה לתת לנו מעבר ובמשך יומיים היה הכל מוכן לנסיעה. באחד במרס יצאנו ארצה. הפעם לא רק יצאנו, כי אם גם עלינו.
 
מיגוסלביה לארץ - ישראל
הפעם נדמה היה לנו שבאמת ניסע. הויזה התורכית, שחיכינו לה כל הזמן היה לנו עכשיו. גם את הויזה היוונית קבלנו סוף סוף. המטען אשר עמד במחסן ואשר היינו צריכים לקבל רק יומיים לפני הנסיעה, עמד לפני המועדון שלנו. ביום בהיר אחד התאספנו וחיכינו למדריך שלנו, אשר הלך להביא את רשימת החברים שיסעו בטרנספורט הראשון. היינו גם מוכנים לשמוע שבכלל לא ניסע, כמו ששמענו כבר הרבה פעמים. אבל הוא הביא באמת את הרשימה. פתאום שרר שקט! המדריך התחיל מקריא את שמות החברים, אשר ייקחו את המטען שלהם ויארזו אותו יחד עם זה, שהיה להם עוד מהבית. מחר בשעה 3 תהיה מסיבת פרידה ובחמש ניסע.
בין 50 המאושרים האלה היינו גם אנחנו, חברות הגורדוניה והמכבי הצעיר. והפעם הכל הלך לפי התוכנית. בלילה הזה לא ישנו הרבה. רוב הזמן ארזנו ושמחנו. ביום המחרת הייתה המסיבה, אבל אנחנו לא הקשבנו הרבה. רק שמחנו ופחדנו, שמא גם הפעם יגידו לנו ברגע האחרון - להישאר במקום. נפרדנו מעל החברים והקרובים אשר נשארו בשבץ - בין אלה גם בעלי סרטיפיקטים, אשר קווינו לראותם עוד כמה שבועות בארץ. ואלה שנשארו בלי כל תקווה לעליה לגאלית, אשר נמצאים בהסגר תחת שלטון של היטלר.
התאספנו בתחנת הרכבת, עלינו על הקרונות ונסענו. שרנו, דברנו הרבה ושמחנו מאוד מאוד. בחצות היינו בבלגראד, הלכנו לאכול וקיבלנו צידה לדרך - בעיקר גבינה צהובה. אחר כך סחבנו את המטען לרכבת אחרת והסתדרנו איך שהוא בשביל הדרך. כל הלילות אשר בילינו ברכבת לא ישנו הרבה, כי היה מעט מאוד מקום. המדינות הצטרכו קרונות בשביל העברת צבא, וכך לא נשאר לנו הרבה מקום. חוץ מזה הצטרכנו לעתים קרובות לעבור בלילה מרכבת לרכבת - בקיצור - נסיעה בזמן המלחמה איננה נוחה ביותר. בבוקר ראינו את הרי יגוסלביה. הנוף היה כל כך יפה, שעמדנו הרבה זמן עי החלונות. הנוף כבר היה יותר אוריינטלי. ראינו כנסיות ומסגדים. מעל ראשינו טסו אווירוני קרב יגוסלביים שהזכירו לנו שגם הארץ היפה הזאת קרובה למלחמה העולמית ההופכת שדות דגן לשדות קרב, איכרים לחיילים וערים יפות לחורבנות.
באנו לדיודיליה לגבול בין יגוסלביה ויון.
יון הייתה כבר 6 חודשים במלחמת גבורה נגד איטליה הגדולה ממנה פי כמה. החדשים האלו לא עברו בלי להשאיר את סימניהם. מהצבאות היוונים שלחו לגבול אלבניה ואשר נחלו ניצחון אחרי ניצחון והדפו את הצבא האיטלקי אחורנית, היו גם נאלצים להחזיק בגבול בולגריה כי הצטרכו לצפות יום יום להתקפה גרמנית. עברנו על יד הגבול הבולגרי וראינו את ההכנות האלה. כמעט שלא ראינו אזרחים. החיילים התנהגו כלפינו ביתר ידידות. הביאו לנו מים ודברו איתנו. הרבה מהם היו יהודים אשר גם הם רצו לעלות ארצה ישראל, אבל כמובן אחרי המלחמה. בזמן המלחמה ילחמו שכם אחד עם היוונים, בעד חופש ארצם. בסלוניקי ראינו את עקבות המלחמה: חורבות של קרונות ובתים. תחנת הרכבת הייתה שוממה לגמרי. שם ראינו בפעם הראשונה את הים. בלילה נשארנו בסלוניקי, כי היה מסוכן לנסוע בלילה. נסענו דרך יוון. ביום השני הגענו לאלכסנדרופוליס, עברנו לרכבת אחרת. באנו משם לגבול תורכיה. שם לנו בתחנת הרכבת. בבקר נסענו הלאה עם הרכבת הבין לאומית בלגראד-איסטנבול, אשר באה מבולגריה. נפגשנו עם כמה עולים בולגריים, אשר ספרו לנו בעברית על גורלם, ואנחנו השתדלנו לספר להם עלינו. זו הייתה הפעם הראשונה שהצטרכנו לשפה העברית.
טורקיה הייתה יפה מאוד. כמה תחנות לפני איסטנבול הגענו שוב לים, אשר היה חלק כמראה, כחול כשמים. באיסטנבול הפסקנו את הנסיעה כדי לקבל ממר ברסל כסף והוראות להמשך הנסיעה.על יד התחנה עמד בן אדם בעל פרצוף בלתי נעים אשר רצה להביא אותנו למלון. לקחנו את התרמילים, ילקוטים, תיקים (את המזוודות השארנו בגבול) והלכנו אחריו. הלכנו חמישה רגעים, עשרה רגעים בתוך רחובות עולים ויורדים. היינו נושפים ככלבים מההליכה עם התרמילים הכבדים שסחבנו - ועוד לא נגמרה הדרך. הזענו והמשכנו ללכת עד שסוף סוף הגענו למלון. טוב, איזה מלון זה היה! מישהו שם תרמיל על השולחן - השולחן נשבר. סדרו אותנו לחדרים. שמנו את הדברים שלנו והלכנו לראות את העיר. בערב חיכו לנו כמה הפתעות - כסאות שנשברו תחתינו, מפתח שנשבר במנעול ועוד. בכל זאת היה מצב רוחנו טוב. אבל הוא הלך ורע, כשאחרי כמה ימים המטען עוד לא היה בטורקיה. בימים האלה עברנו למלון אחר, אשר כבר באסיה. הפעם הובילו את המטען עם סוסים. הייתה זו חוויה גדולה כשעלינו על ה... הקטנות שהובילו אותנו מאירופה לאסיה.
המלון השני היה יותר יפה מהראשון, אבל היינו עצבניים מפני שהמטען לא בא. אחרי שבוע בא המטען. הלכנו עמוסים בצידה החדשה לתחנת הרכבת היידר פשה. משם נסענו בלי חוויות מיוחדות לגבול סוריה. משם עד בירות ומשם באוטובוס לגבול אי. עמדנו לפני הגבול וכמעט שלא ידענו איך להאמין. בערב עברנו גם את הגבול הזה ונסענו ישר לעתלית.
 
עתלית
עשרה ימים בילינו במחנה עתלית ובכיליון עיניים צפינו ליום אשר בו נוכל לצאת חופשיים. נפגשנו שם באנשי פטריה ובמעפילים אחרים, אשר ספרו לנו על עליתם ואשר שמעו מאיתנו על עלייתנו. הם כבר היו חמישה חודשים במחנה הסגר, וגם כאשר יצאנו אנחנו, נשארו הם עוד זמן רב.
 
רשמים ראשונים בקבוצת שילר
כבר בבית העולים שמענו שנבוא לקבוצת שילר. הנס בייט ספר לנו על הקבוצה. היינו כבר סקרנים מאוד לדעת את ביתנו העתידי. בתחנת האוטובוס בתא חיכה לנו ידידיה. היינו כולנו מאד נרגשים וכמעט שלא יכולנו עוד לצפות מלראות את הקבוצה. כולנו עמדנו והסתכלנו מעל החלונות. אחרי נסיעה ארוכה הגענו. כבר קודם שוחחנו בינינו: מי יקבל את פנינו? השתוממנו שרק חבר אחד, אלי רייפן, קיבל אותנו עי השער. קודם הובילו אותנו לחדר האוכל. אכלנו את ארוחתנו הראשונה בקבוצה. הבחורות שעבדו במטבח קיבלו אותנו יפה והלכו איתנו לגבעת הנוער והראו לנו את חדרינו. הסתובבנו ולא ידענו מה לעשות. היינו שמחים, כאשר הזמינו אותנו לנסיעה לשטח. בליל הסדר ישבנו ליד השולחן, לא שמענו אלא עברית ולא הרגשנו את עצמנו טוב ביותר. הימים הראשונים היו קשים מאוד בשבילנו. מדריך לא היה לנו עוד. אחרי שבוע הייתה מסיבת הקבלה שלנו. אך שעה וחצי היינו צריכים לשמוע הרצאה בעברית, אשר ממנה לא הבינונו מאומה.
אחרי זמן קצר קבלנו את אלחנן למדריך. מהזמן הזה היה לנו יותר קל להסתדר. התרגלנו לחיי קבוצה והתחלנו לראות את הדברים בעיניים אחרות.
 
נער ד` בעבודה
עבודתנו הראשונה בקבוצה הייתה עבודת חקלאות. באנו לשדה מכוסה אבנים גדולות ועלינו היה לסקל שדה זה מאבנים. במרץ פחות או יותר גדול ניגשנו לעבודה. למרות שאמרו, שכל חברת נוער התחילה בעבודת סיקול איבדנו מהר מאוד את סבלנותנו. חברנו התחילו לשחק עם האבנים ולרוץ למקום ידוע.
גם תקופת הסיקול עברה עלינו ואנו נכנסנו לענפים שונים.
כאשר אני ניגש לכתוב על עבודתנו עלי לחלק את החברה לשני חלקים. שונות היו השפעות עלייתנו על שני החלקים האלה. במשך שנתיים היינו נדונים לבטלנות. כמובן שדבר זה השפיע עלינו לא מעט. התגעגענו אמנם לעבודה ובכל זאת היה חלק מהחברים, אשר לתוכם חדרה הבטלנות כה עמוק, שלא יכלו להשתחרר ממנה במהרה. רק במשך הזמן התגברו החברים והצליחו בעבודה.
החלק השני ניגש במרץ וברצון רב לעבודה, אבל לפניהם היו קשיים. חלמנו על חיי חקלאות ועלינו לעשות סדורים. היינו מאוכזבים. לא יכולנו להבין, שעל כל מתחיל בעבודתו מוטלות עבודות סידוריות. אפשר להתגבר על זה, כי יודעים אנו שנחוצים הם הסידורים. היינו גם מוכנים לסדר אבל לא יום יום במקום אחר. לפעמים איבדנו את כל החשק לעבודה.
היום המצב כבר אחרת. חלק מהחברים עובדים במקומות קבועים והם שבעי רצון בעבודתם. בחפץ לב רוצים אנו לעבוד בחקלאות ומקוים אנו שחלומותינו יתגשמו ונעבוד בשדה ובמקומות רבים.
 
נער ד` בלמודים
כשבאנו ארצה רוב חברינו לא ידע אף מילה עברית. הלמודים הראשונים אצל לאה לנדאו היו קשים מאוד בשבילנו, כי דיברנו רק עברית. בכלל היה לנו קשה לשבת בשקט ולהקשיב כי במשך שנתיים לא טעמנו טעם הלמודים. לאט לאט התגברנו, השתדלנו ללמוד, ולמדנו גם הרבה מאוד אצל לאה. גם בשבילה היה קשה מאוד ללמד אותנו ולעתים קרובות התייאשה בראותה איך החברים ישנים בשעת השיעור ואינם יודעים לענות על שאלותיה. איך אפשר להקשיב כשחמסין בחוץ? או כשהראש כואב, או כשפתאום מהמועדון של נוער ג` מתפרצים קולות יהודית וחנה (משהו בגרמנית).
כשלאה עזבה הצטערנו מאד מאד, יחסנו לשיעורים של רות ויס לא היה טוב ביותר. אחרי שרות התגייסה קבלנו ידידיה למורה, שהיינו מאוד מרוצים ממנו. אנחנו מקוים, שהוא ימשיך ללמד אותנו, ולא נצטרך עוד להחליף מורים.
מלבד עברית למדנו בארבעת החודשים הראשונים היסטוריה כללית, ומולדת. אלה הלימודים היו עוד בגרמנית. אחרי ארבעה חדשים סיימנו והתחלנו ללמוד חשבון והיסטוריה יהודית בעברית. זה היה די קשה בשבילנו. לא תמיד היו המורים מרוצים מאיתנו וגם ההיפך היה בכמה פעמים. אחרי חנוכה התחלנו ללמוד טבע. בחוגי ערב דברנו על ארצות הים התיכון, פסיכולוגיה וספרות.
עכשיו עלינו להתאמן, בכדי שנוכל לנצל את הלימודים גם בשנה שניה.
 
במחנה בגניגר
יום שני בבוקר בשעה 3. חברים לקום! אנחנו מוכרחים להיות בגניגר בשעה 11. זאת הייתה הסיסמה. בשעה 5 יצאנו מהבית. איזה קשיים היו לנו עם החפצים! מאוטובוס לאוטובוס סחבנו את התרמילים, את האוהלים, צרכי האוכל וכל המטבח. זאת הייתה כעין יציאת מצרים. בשעה 1 הגענו לגניגר. משם הצטרכנו לעלות ליער בלפור, בתוכו הקימו את המחנה. האוהלים עמדו בחצי עגול. באמצע המגרש תורן בדגל. על מגרש קטן בנתה כל חברה את מטבחה. בור עם שתי אבנים גדולות היה התנור. ובור עמוק בצל של עץ, המחסן. 5 רגעים מהמחנה על יד הבריכה סידרו את המקלחת. מחצלות סביב לשלושה ברזים. הכל הסתדר במהירות כזאת, שבשעה 4 הרגיש כל אחד את עצמו כאילו שכבר היה חי זמן רב במחנה. בשעה זאת התחילה השיחה הראשונה על נושא: הנוער העולה והקבוצה. בשבע וחצי אכלנו ארוחת ערב, שבינתיים הוכנה עי 3 בחורים שלנו. ב - 7 היה מיפקד. אחרי תקיעת החצוצרה הסתדרו כל החברות מסביב לדגל. ראש המחנה נתן דין וחשבון על יום הראשון והודיע את התכנית ליום הבא. אחרי המיפקד התאספו כל החברות לשירה משותפת. הביא גם שירים חדשים. תכנית מיום אחד במחנה הייתה בערך כך: בשעה 6 תקיעת החצוצרה: לקום! אחרי כן התעמלות בוקר, ריצה דרך היער. מ6-8 סדור האהלים, מקלחת, ארוחת בוקר. כל יום בישלו 3-4 חברים אחרים. בשעה 8 מיפקד. העלאת הדגל. מ 8-12 שיחות. מ 12-2 ארוחת צהריים ומנוחה. מ 2-4 שיחה, מ 4-6 התחרויות ספורטיביות בכדור מחניים, ריצה וכו`. בערב מסיבה. בשיחות דיברו על השילטון, דיקטטורה ודמוקרטיה ועל היחסים בין רוסיה והציונות. המסיבות היו יפות מאוד. חברה אחת הציגה את חג הגז, חברי בן שמן הביאו ריקודים.
ביום השלישי טיילנו לכפר חורש. התפלאנו על יפי הארץ ומשם חזרנו דרך ההרים. ביום הרביעי של המחנה חגגנו את נשף הסיום. במפקד הסופי מסרו לכל חבר סמל התנועה וכל חברה קיבלה ספר.
תפקידי המחנה היו לקרב חברה אחת לשניה ולתת לנו הרגשה לתנועה אחידה ומלוכדת. שתי המטרות האלה הושגו, אם גם לא בצורה שלמה בודאי בחלק גדול.
 
טיולנו הראשון
אחרי המחנה יצאנו כפי שהחלטנו לטיול. כמה חברים נסעו הביתה  וככה נשארו 12 איש. בהתחלה הי קשה לנו ללכת, אבל התרגלנו ובשירה המשכנו את הדרך. ההליכה בכביש לא הייתה כל כך נעימה וגם חום השמש השפיע עלינו. עברנו את עפולה ובאנו למרחביה. זאת הייתה תחנתנו הראשונה. משם הלכנו כבר בקצב יותר מהר ואחרי שעתיים הגענו לגבע שם קבלו אותנו בסבר פנים יפות. מכאן עשינו עוד טיול קטן לעין חרוד. בשבת נסענו ברכבת לבית שאן ומשם הלכנו דרך השדות לנווה איתן. זאת הייתה סביבה לגמרי חדשה בשבילנו. לפנינו הרי עבר הירדן ובבקעה קטנה זורם הירדן.
בגמר ארוחת הצהריים, אחרי שאברי יצא מחדר האוכל בכיסו פת לחם יצאנו גם אנחנו ופנינו למקום שהוא אחד מהישובים החדשים - אבוקה. החברים, ככה ספרו לנו, הגיעו רק לפני שבועיים. שם מצא אלחנן מכיר, שנתן לנו הסברה על המשק. החברים גרים באחוזה ערבית, זאת אומרת, לא בבית, אלא בחצר גדולה המוקפת חומה. שם היו במאורעות מקום של כנופיות ואחר כך עזבו הערבים את הבית. הם משקים את כל שדותיהם מהנחל שעובר על ידם. יש להם גם צאן, רפת קטנה ולול. סיכויים טובים להתפתחות משקית. מאבוקה הלכנו למסד דרך השדות, כי שם אין כביש והגענו כמעט הרוגים מחום השמש. גם במסד הסביר לנו חבר את הכל. אחר כך ירדנו לירדן. בהתחלה לא מצאנו דרך לרדת מפני ששם גדל סוף גדול מאוד. סוף סוף ירדנו. שמעון קיפל את מכנסיו, נכנס למים ועבר את הירדן ברגל. הסביבה הייתה נהדרת. עמדנו לרגלי הר נמוך וראינו מרחוק את החרמון עם פסגותיו הלבנות. שלג נצחי. מאוחר חזרנו לנווה איתן והלכנו לישון, כי אחרי ששחינו, עם הנר, נודע לנו שנצטרך לקום ביום הבא ב-4 בבקר. ביום ראשון בבוקר נסענו לעפולה ומשם המשכנו את דרכנו הביתה. בשעה 9 נכנסנו לאוטובוס שהביא אותנו לחדרה. חבר אחד נשאר בעפולה - אברי. בבית שמעתי שהוא מכר את הכרטיסים ונוסע בטרמפ הביתה. הוא עשה כפי הצעתו של אלחנן. הדבר החשוב, שחזרנו כולנו בשלום הביתה וכל אחד הרגיש את עצמו טוב. עייפים חזרנו ושמחנו שוב להיות בבית.
 
ברכות לנוער עם גיוסם לצבא
בשנת 1943 התגייסו כמה מחברי הנוער (ביניהם רות טטלס) לצבא הבריטי.
וזאת לחברי הנוער -  עלים 01.01.1943
לא רק ברכת מצוות אנשים מלומדה לצאתכם לדרככם החלוצית החדשה ואולי היחידה בימים אלה... ידענו את לבטיכם, של כל אחד מכם, של כל חברי החברה ובפרט הערכנו נאמנה את עומק לבטיהם של מדריכיכם בקשר להחלטתכם לצאת לשרות העליון למען העם וגאולתו השלמה. ואם בכל זאת גבר הרצון החלוצי למעשה הנועז - להתגייסות, תבורכו במיוחד עליו. וזאת אשר נגיד לכם לפרידתכם: ביתנו הוא ביתכם בזמן היותכם בצבא וגם אחר שתזכו לשוב כולכם בריאים ושלמים בגוף וברוח אחר הניצחון.