צעירים מחוץ לארץ שבאים לעבוד ולחיות בקיבוץ במשך כמה חודשים. תחילה הם נקראו בשילר סטודנטים, תיירים, אחר כך זמניים ובהמשך מתנדבים.
המתנדבים הראשונים הגיעו לקבוצה בעקבות מלחמת ששת הימים. כך נכתב בעלים:
"כדי לא להסתמך על עבודה שכירה אנו מקבלים סטודנטים מחו"ל, שיהיו כוח עבודה זמני. המשך הקשרים שלנו איתם מתבטא לא רק בעבודה, אלא בעיקר במסגרת האירוח שלהם במשפחות. כבר במקרים רבים הייתה הפרידה מהם קשה."
תחילה הגיעו בעיקר מתנדבים יהודים. באותה שנה, 1967, נבחרה לראשונה ועדה לקליטת מתנדבים וחבריה היו: חוה גורן, שוש טננבאום, רחל מור, יהודה רבד.
המתנדבים שהו במשק לאורך פרקי זמן שונים, כשברצונם להכיר את הארץ, את חיי הקבוצה ואף לעלות לישראל. מה גדולה היתה משיכתם לחיים המשותפים, לשפה, לנופי הארץ.
המתנדבים בשילר היו עובדים שש שעות ביום, בכל ענפי המשק והחקלאות, והנשארים לפרקי זמן ממושכים אף קנו לעצמם מעמד של חברי צוות. וזה לא היה קל, לקום בשלוש לחליבה, לקטוף תפוחים בשיא הקיץ הישראלי, או לעשב את שדות הכותנה האינסופיים.
זה לא היה קל לנוער צעיר שאינו יודע עבודה מה היא, חום כבד, חיים משותפים.
אבל זה היה גם סוד הקסם.
בתקופות הקיץ, תקופת הקטיף, שהו במשק עד 120 מתנדבים. היו אילו תקופות שיא.
את כל ארוחותיהם היו המתנדבים אוכלים בחדר האוכל, בשנים האחרונות גם במועדון.
אחת לכמה חודשים היה המשק מארגן טיול למקומות שונים בארץ עם הדרכה צמודה. היו אילו טיולים מוצלחים, מהנים וחוויתיים - תמיד חיכו המתנדבים לטיול הבא.
מגורי המתנדבים היו שוקקי חיים, ומרכז עליה לבני ובנות המשק. בלילות שבת היו מקיימים מסיבות הדדיות במועדון המתנדבים או במועדון הצעירים.
בסופי שבוע היו המתנדבים מטיילים בארץ במסגרת פרטית, נהנים מהבריכה ומסתם מנוחה.
מגורי המתנדבים במשך השנים היו בבתי האולפן [שני הבנינים הצמודים לאולם הישן], בצריפים השבדיים שהיו למרגלות הבריכה ממערב (המתנדבים קראו להם הילטונים), ואחר כך במבני בית הספר על הגבעה.
לא תמיד הכל היה זוהר, היו קשיים פיזיים. היו גם חברים שלא האירו פנים.
במשך השנים שהו בשילר אלפי מתנדבים לתקופות ארוכות או קצרות. במשך שנים רבות היו מאומצים על ידי משפחות, רבים רבים יצרו קשר עם חברים ובני נוער דרך העבודה.
בשילר נקלטו מספר מתנדבים והפכו לחברים. חלקם נישאו לבני או לבנות המשק.
עם פרוץ האינתיפאדה נחלש זרם המתנדבים בהדרגה, עד שפסק.
אתר מתנדבים ברשת:
Kibbutzreloaded מתנדבים כותבים
שמות חברי הקבוצה (חלקי)
רנדי שור גריט דרור יאפ הוחנדייק ינטין אסתר ול דניה ברקן סוזאן לבקוביץ אינס פרידלנדר בודיל רוזנבאום איריס ווילדרוואנד שלו יוקי פוגל ג`וליאן הד מישל שפירא דרק פטון קמילה אביבי אילת פרידמן ארי סולמן דבורה ואן וורסט אוולין זווגמאן מריאן קלינקספור אליזבת קפיין ווין גן אנדרס פדו דיאז אייוורי הבל אילנה לייבוביצי הלין שאוטן מרסל ברוואר סטיוארט מקלין סילביה הלפנשטיין רות מור לוקאס סלונסיק סטיין ג`ורס פדרסון קובס ביטג` טומי לי מרלון ברואין קיס קוק מרסל ון-דה פאוורט לי Lee קיונג קאם באי בו ואנג קים דייב צ`אנדרצ`קאר רבקה אקון נטלי לאה עמרם ג`יהוון סיאונג קומיקו טוג`ו ג`וליה סורפ גארי דיאמנט קייט ג`והנסון שויקה מיינסמה ביאט מסיאס רוס ברי גורדון סו גורדון הנס וי זולן לורי ברמן גלנטר דניס סמית ססקיה ואן-חרונינגן לורין טרייבר ורוד גארת` לבנס ליזבת חורנס יונתן פומרנץ סרג`יו אריאס אריאלה רוזנצוויג ססקיה ואן חרונינגן ניראג` סוג`יטרה סנדרה האטלי אוסמן קדיר טופוז רולי לוטונן יוהאן ורסטיג יוסי היינינן יאנינה מס לוק בולסנס קרוליין קואטס קתרין טרנט ג`סיקה אלדוס ג`קי לוסון ג`וזף פוסט אווה לוטה אלטווגט רייצ`ל ספארקס רוני גילצ`ריסט דילן מקנייט מאוריטס בות סאסקיה ואן דאלן | איבון לטומנווי ננדה קולינס פול סירלוול סיריל דדון מרקו דה רוד דייגו טרי שון ריצ`רדס ורד לבאנט שון ריצ`רדס סטפן פרסי קמילה טומיה תמרה לנד סליה דוילה מין הוי קו מון סאן לי אליס קוסטון אריקו קמדה טילנה מארי יו סוב צ`וי סמנתה פילי ליאן ברנס מריה היין יונג ווק צ`וי דנבר סטיל ג`סטין יונג אלכס בנט פרנסיס קריסטין דה ריבוקוט הא איל הואנג מתיו פקרסקי בנימין סוואב יון קיונג ג`ונג כריסטופר קאלו ג`יימס מקמאהן אן מיקלוולד לי גיו תאה אלפרדו קנבה סאטו לת`ונן אילנה ליבוסי בנימין לזרי זיגרט הימסטרה יונאס זגורי טים ווסטממאייר אדריאנה פצ`ון רואיס ת`יאגו מנסס טליה רוסו שוגו נארה אוסקר טריגס גידו גאלארדו אלברט נייס היו קיונג בק היון ג`ין לי היון ג`ין לי האנה בלסן קריסטין לוהולן טורון אברהמסן לין היימסטד אן קרלסן מארי איקרם גריט יטרי האנה בראטאס היידי אנדרסן גריט ינסן אלן פלטשר הלי היקינן וירפי פיטסו אנה קראנן סטיבן נילסן תומס ירגנסן בארט ברג נייל פאלמר ריצארד מליסון ריצ`רד מאליסון מריה דה לה-פז קארל קוילמן קיק סטוהויז גרדה דה-יונג רישטג`י פולקרטס מרתה דה ג`ונג לורנס דרקסן קלאודיה ואן ליישאוט אליזבת ג`ונגסמה ליברטה ברגסמה | לואס פייריק ג`יימס לוגראן ג`והאן אהרן דניאל בליקס הנריק סארמו קלאס אהרן אורלנדו ראדיס יונתן גילמור כריסטופר קולנברג ג`והאנס האמרדל הלן פרינגל לאורה אוונס סאם פיליי בטינה לונד לורידסן ג`יין קור ג`נסן אינס ריגלוט ארי סקיגאווה ננסי לאלי אמיינקה וויצ`ס פראנס ואן הורן שון ואן דר מרווה ג`אנדרה בושוף ג`והאנס רובינסון מינט רוסאו שרה ג`והאנסון גרנט טראויס ג`ואן הית קירסטן מקלאן קת`רין לוויס קת`רין סאואג חואן טאפיה פרנסיסקו מארקוסי סקוט קאלן מקס קאלן אנה-קאיסה וורימייס דוין אונווין הי ג`ין סון מיכאל לבנבאום בארי קוגן יסמין מייסטר סלינה דיאז טאנדאסו מוניקה ריקארטה רומון חוזה הרננדס נמו ולנקאמפ Won פארק סטין פדרסון שרון אטרי מרי אנטבי טניה מזרחי גייפמן גלין רוסן ברבל וולף צ`י יודה לין ניילסן אלה גלאדניקוט ג`ונאס דנברג ליז סטרום אמה וורינן טינה אוברפיצ`לר אדית מורהנד דיאנה קוראה מוניק לפאואטר סטיב מורטון מוניקה באמאן לינדה ניגרן ליסלוט ארלנדסון סוזאנה פרייס הלן פרייס דאון ווינגרטן ניקולה ניונהאם אלכסנדרה סטוור ליטל מנור קולין קרמר פר רוברטסון קאל רוברטסון אנה סודרהולץ קאולינה סווגלנד סאם האנטר פאב מורילו האנס לינדסטרום אלכסנדרה גראהן ג`והאנה אלמקיסט פאבל סאמסון | מאריס רינדה ולייט ואן ג`ודית רוס אנית ג`ויס טים קונולי מרקוס ריצארדס קרלה קאמפ כריס סמית` בת` רזניק מריאל דה-בבר קלר מוריסון אמדי ורמייר מריוס זובצ`אק מארק אבלסון ארנסט יאן לינגמן תרז דוידסון ורוניקה הגר תומאס הלגרן קייט דייויס קסינגוונג טיאן סוזאן אלדרס סנטיגו אסגוורה סלמה טורגוט ריצארד וולד ניקולה טנא ליסני באסטידאס רוברטו ירובי רוב מאייר דיויד רומנובסקי לאונרד לוין לינה סווגראן קאלום טולי טס לריץ אינקה וויג`רס ריצ`ארד אלברט דניאל פאוול מארק אבלסון סימון מונדי סילה זישפר קורינה דה-חרוט וילם טה-קולסטה דליה זידרברג טוני האנסן ברט ווס אלן דה חרף פים ואן אויין ג`וליה פלייר רינקה ואן הל ניק לוקנן נדיה קונרדי אריק ווייל ברברה דונלי ארי לאקסו מרטין פטרס אנט מוריס אנגלה ואן דן הויבל וילמה ואן דר אנדה אלדרט רויטר סו יטס טים רוליג אולדה ואן-סטריין אנדי ביסט סטוארט רולינסון סטפאני רידלי קארי שרצר סטיב אוסמונד ארמנד ואן דר אה אולגה קרמר רות מור ג`ודי ואן דר הוט רוברט פינקוס פים בריפיס טימוטי ריאן אניטה ליק קארין בואף קיס קוק רות מור פטר דה מונינק ריצ`מונד סמית טימוטי מקפארלן מאוריציו בנינקור חורחה גוטירז חמלטי ריצ`רד בורק |
מכתבי מתנדבים ששהו במשק, שגורלה של מדינת ישראל נגע ללבם ונטע בהם חרדה רבה.
מכתבה של מתנדבת מהקבוצה האנגלית ששהתה במשק בספטמבר 1973.
שוהנה 10.10.1973 ליועז וקרין היקרים,
בחוזרי מאירופה נודע לי על המצב הנורא בישראל, ישראל היקרה שלי וכל האנשים הנפלאים הללו! פשוט לא יכולתי להאמין.
תגובתי הראשונה הייתה לעלות על המטוס הראשון לכיוון הארץ. מאז שעזבתי, כל מה שרציתי הוא לחזור, ועכשיו הדחף הוא חזק הרבה יותר. אני מוצאת עצמי דואגת לקטיף התפוזים ולעבודות אחרות במשק, והייתי מאוד רוצה להיות לצידך קרין בימים הקשים העוברים עליך. על פי העיתונים קשה לדעת מה בדיוק מתרחש אצלכם, בתחילה זה נשמע מאוד מפחיד אך הדיווחים האחרונים מעודדים יותר.
כל כך קשה להאמין שכל אותם בחורים שהכרתי הם אלה שלוחמים באותה מלחמה עליה אני קוראת. איך אתם מסתדרים במשק? מה יהיה עם התפוזים? איך אנשים מתגברים? אני מקווה שתהיה לך אפשרות לכתוב לי, אני כה מודאגת ומצפה לשמוע מה נעשה במשק. מחשבותיי אתכם כל הזמן.
שלום והרבה אהבה,
שוהנה
מכתבם של זוג מתנדבים מארה"ב ששהו במשק בחורף 71 - 70:
לורן ורנדי , 13.10.1973 למשפחות דנקוורט, רבד וידידים
איני יכולה לתאר לכם כמה פעמים ניסיתי לכתוב את המכתב הזה. מאז פרוץ הקרבות הקשבנו לחדשות ללא הפסקה. זה הדבר היחיד בו אנו מדברים וחושבים. אנו מרגישים כה חסרי אונים כאן, כי כל מה שאנו יכולים לעשות הוא לדאוג ולשלוח כסף.
אני חושבת שכל מה שאני רוצה לומר בשמי ובשם רנדי הוא שאנחנו מתפללים עבור כולכם ומאחלים שמלחמה איומה זו תhגמר מהר. אולי כאשר מכתב זה יגיע אליכם החדשות תהיינה טובות יותר.
שלום,
לורן ורנדי
מכתבן של שלוש בנות מקיץ בקיבוץ 1972:
מרלן, לסלי, רוני - 22.10.1973 פורסם בדף מהבית - ולבית 28.12.1973
למשפחות וגמן, דנקוורט ושפירא
חשבנו שנכתוב לכם כדי שתדעו שאנו הוגים בכם.
הקשבנו בדריכות לכל הדיווחים בטלוויזיה וברדיו, אך זה לא אותו הדבר כמו להיות בארץ, אנו מקווים ומתפללים ששלום לכל חברי קבוצת שילר.
בכל רחבי ארה"ב הראו האנשים את תמיכתם בישראל על ידי אסיפות המוניות, עידוד מתנדבים לעבודה בארץ, תרומת דם נדיר ואיסוף כספים.
אם תהיה לכם הזדמנות אנא כתבו לנו כדי שנדע מה נשמע במשק.
שלום ואהבה
מרלן, לסלי, רוני
סמינר למתנדבים באפעל - לין ולנס טוכנר עלים 1979 מזמן לזמן מארגנת התנועה כנסים אינפורמטיביים - רעיוניים למען המתנדבים הנמצאים במשקים. לפני כשלושה שבועות בילו שניים מהמתנדבים שלנו בכנס כזה באפעל והם מדווחים:
אפעל הוא מרכז לימודי סמינריוני המופעל על ידי התנועה הקיבוצית ומקיים קורסים מגוונים ביותר לאנשים הקשורים בדרך כלשהי לחיי קיבוץ, או מתעניינים בנושא זה.
למזלנו ולשמחתנו ניתנה לנו ההזדמנות להשתתף באחד הסמינרים הללו אשר נמשך שלושה ימים. כוונת הסמינר הייתה למסור למתנדבים שבאו ממשקים רבים משהו על האידיאולוגיה, המציאות ודרכי הארגון של חיי האנשים בקיבוץ, וכן לספק להם אינפורמציה בסיסית על ישראל ובעיותיה.
התכנית הייתה מורכבת מהרצאות, דיונים וסרטים תיעודיים. עניין מיוחד עוררו ההרצאות שהיו על התפתחותה הכלכלית של מדינת ישראל, או צהל ומעורבותו בבעיותיה החברתיות של ישראל וכן הסכסוך הישראלי ערבי. כל ההרצאות האלו סיפקו מידע רב והחזיקו אותנו במצב של ערנות רבה כי רצינו לאסוף אינפורמציה עד כמה שאפשר, כדי להביא איתנו הנה.
קבוצות הדיונים הועילו לנו מאוד, במיוחד כאשר ניתנה לנו האפשרות לפנות בשאלות לצוות של אנשי קיבוץ מזרמים שונים וביניהם עולים מארצות שונות מאוד זו לזו.
בדרך זו השגנו הבנה רבה למשמעותו של הקיבוץ. חוץ מזה נערכו דיונים בין המתנדבים (מעשרים משקים) ובהם החלפנו רעיונות, וכמובן גם ערכנו השוואות בין הקיבוצים. לפי הרגשתנו הסמינר הזה היה מרתק, מאוזן יפה, ולמרות שהיינו עסוקים מאוד, נגרמה לנו בו הנאה רבה. שם גם הגענו למסקנה שקבוצת שילר היא אחד הקיבוצים היותר טובים.
המתנדבים בקבוצה עלים 1979 עיצומה של עונת הקטיפים, מביאה עמה גם שיאים במספר המתנדבים השוהים עמנו, כמאה (בתחילת ספטמבר יעזבו חלקם). אם כי בשנים קודמות היו לא פחות, השנה, לאור הניסיון שנרכש, יש פחות מהומה בחדר האוכל. גם משום שהתנהגות הקבוצות ההולנדיות רגועה (נתאר לעצמנו 100 ישראלים או אמריקאים במקומם), וגם משום פיזור הסועדים לאורך זמני הארוחות. נמצאים איתנו מתנדבים השוהים למעלה משלושה חודשים, וגם כאלה אשר זה להם קיץ רביעי בקטיף. עם שישה מתוכם; גוס, לורי, קווין, אנג`לה, גווין, ייפ וביחד עם מריאלה קוצר, שוחחנו.
בהולנד יש אפשרות לצאת לשלושה חודשי חופשה ללא תשלום. כך שמי שקצת משתעמם בעבודה, או מי שיש לו בעיות בבית, יכול לצאת וגם לשמור על מקום העבודה, יש דיעה טובה על הקיבוץ, ומי שרוצה להכיר את ישראל, הדרך הזו אינה יקרה עבורו. יותר פשוט כמובן לטייל בארצות השכנות באירופה, כי הדבר אינו דורש שום הכנות, כשאנו באים לישראל, אפשר לומר שזה צעד שדורש קצת יותר הכנה נפשית, וגם טיפול משרדי.
מכל הבחינות, זו נסיעה מיוחדת.
עוד בהולנד אנחנו נפגשים עם חברים שהיו מתנדבים בארץ, וגם מכל מיני מקורות אינפורמציה אחרים, אנחנו פחות או יותר יודעים, מה מחכה לנו כאן. ידוע שבאים לקטוף פרי בשמש, בחום, ושזו עבודה פיזית קשה.
כמובן שהימים הראשונים לקטיף נחמדים ואף רומנטיים מאוד. משתזפים, מכירים אחד את השני ונהנים. אבל כעבור זמן מה, זה מתחיל לשעמם, זה קשה, ולא כל כך מתרגלים. הקומוניקציה לקויה. קשיי השפה מכבידים, לא תמיד אנחנו מבינים מה בדיוק רוצים מאיתנו. זה קורה בכל הענפים גם בשירותים, חבר/ה אחד אומר לנו לעשות כך, בא שני ואומר אחרת. כשמגיעים לחדר אוכל היחס לא כל כך אדיב, ואז ההרגשה קשה.
יש לנו הרבה זמן חופשי אחרי העבודה, ואנחנו לא כל כך יודעים מה לעשות בזמן הזה. שמענו מחברים על קיבוצים אחרים, ואנחנו חושבים ששילר קיבוץ טוב, מקום יפה, האוכל טוב מאוד, פרט למוצ"ש (למה?). פחות נעים זה כשגוערים בנו. אפשר לעבוד קשה בקטיף, בכותנה, בבננות, מבלי להתלונן, אם היחס לבבי. לכן חשוב מאוד כיצד החבר פונה או מעיר. ברצוננו לציין את החשיבות של ימי העיון באפעל, הם נותנים לנו מבט הרבה יותר עמוק ורחב על הקיבוץ ועל מדינת ישראל.
בטי ברגסמה - עלים 29.4.90 תרגם: ציון שרעבי
שמי בטי ברגסמה ואני כמעט שבעה חודשים מתנדבת בקבוצת שילר. המטפלת במתנדבים (צביה), ביקשה ממני לכתוב משהו על ניסיוני כמתנדבת בקבוצת שילר.
אתחיל מהתחלה:
תמיד ספרו לי אודות הקיבוץ, מאז גיל 14 רציתי ללכת לישראל לחוש, לנסות, לראות ולהכיר את חיי הקיבוץ מקרוב, וכמובן להיות בתוך האווירה הזאת, לא מסיפורים, יותר מזה, להיות IN .
מאז מאי בשנה שעברה כאשר סיימתי את לימודי בבית הספר, התחלתי לתכנן את תוכניותיי לעתיד.
בספטמבר 1989 הגעתי עם קבוצת מתנדבים לקבוצת שילר. כאשר אתה מגיע לקיבוץ, הכל ממבט ראשון נראה נהדר, והרגשה של חופשה שנתית תופסת אותך. אתה מתחיל להכיר הרבה אנשים חדשים וכמובן רוצה להכיר עוד יותר אנשים וכך מתחילה ההיכרות היותר קרובה עם משפחות וחברי קיבוץ. באופן כללי חברי הקיבוץ הם חשדניים כלפינו, את ההרגשה הזאת יש לכל המתנדבים במיוחד בזמן העבודה, כשחברי המשק לא רוצים, או תופסים קצת מרחק מהמתנדבים, וזה בעצם מה שלא כל כך נהדר.
אני אומרת את הדברים האלה מכיוון שמאות מתנדבים באים והולכים כל שנה, נוצרת מערכת יחסים בין המתנדבים עצמם, או בין החברים וזה ממש כואב כשצריך פתאום ללכת.
בין המתנדבים שנשארים יותר זמן, נוצרת מערכת יחסים טובה עם חברי המשק, ואפילו כמה מהם מאומצים בתוך המשפחות.
העבודה קצת חדשה, ולמתנדבים היא קצת קשה. יש עבודה שלכמה מהם היא אפילו יותר מקשה. יש עבודה משעממת לכמה מאתנו ולא ניתנת לשינוי, כמו קטיפים למיניהם. אבל יש גם כיף בעבודה, כמו מלחמות תפוזים בתפוחים, או תחרות מי גומר ראשון את העבודה, והחשוב מכל מי יהיה יותר שחום (שזוף).
לאחר העבודה מה שאנו עושים, זה לישון בחדר או להשתזף. אחר הצהריים, לנסוע לרחובות או לתל אביב.
מתנדבים חדשים, בתחילת דרכם, לא יודעים מה לעשות עם כל כך הרבה זמן פנוי אחרי העבודה, ואפילו משתעממים. חשוב לדעת מה לעשות עם עצמך, יותר נכון, להיות אקטיבי.
למזלנו, השנה ועדת מתנדבים קנתה לנו כמה כדורי ספורט וגם ארגנה לנו משחקים כדי שנהיה יותר פעילים.
לפני כחודשיים הייתה לי הרגשה שכמה מתנדבים התנהגו בצורה מאוד פראית, וזה מאוד חורה למתנדבים שבאמת רוצים ליהנות מהקיבוץ. יזמנו פניה למטפלת שלנו והוקענו את המעשים האלה. נושא זה טופל לשביעות רצוננו.
לאחר תקופה ארוכה (לנו), אני מרגישה שהקיבוץ נעשה ביתי השני, הקשרים נעשו פחות חשדניים.
לסיום - קבוצת שילר זה קיבוץ נהדר כדי להעביר זמן בכיף. הכרנו הרבה אנשים, עם חלקם עדיין הקשר טוב ונמשיך לשמור על קשר זה.
מתנדבים - עלים 25.11.1994 שיחה עם: פול - מאנגליה בן 26; איזבל - מאנגליה בת 23; ג`ס - מאנגליה בת 23.
איך הגעתם לקיבוץ? ג`ס: שמעתי על הקיבוץ ממשפחה וחברים באנגליה ויש לי קרוב משפחה בארץ.
איזבל: שמענו ממשפחה וחברים על קיבוצים.
מה חשבתם / ידעתם על ישראל והקיבוץ לפני שבאתם? ג`ס: ידעתי על ישראל די הרבה, ראיתי את ירושלים והיא מאוד יפה, אני אוהבת אותה. הופתעתי ממספר החיילים שרואים בדרכים ומהדומיננטיות של הצבא בארץ והאנשים בקיבוץ הם הרבה יותר ציניים לגבי דרך החיים הקיבוציים ממה שחשבתי שיהיו.
איזבל: ארץ ישראל מערבית הרבה יותר ממה שציפיתי שתהיה.
פול: שוהה בשילר שישה חודשים. מאוד אהבתי את שילר, תחילה לא התכוונתי לבלות חצי שנה באותו מקום. הספקתי לטייל בירושלים, תל אביב, מצדה, ומאוד נהניתי.
לגבי העבודה...
פול: עבדתי בפרדס שישה חודשים. היה טוב מאוד ושונה ממה שהכרתי. העבודה מגוונת וזו הסיבה שהיה כל כך מעניין. העובדה שהתייחסו אלי כאחד מהצוות תרמה במיוחד להרגשתי הטובה והרגשתי הרבה אחריות.
ג`ס: העבודה קשה אבל עברתי כמה ענפים וזה היה מעניין ומרענן. עכשיו אני עובדת בבננות ואני מאוד נהנית שם. נחמד לעבוד בקבוצות קטנות ויחס הצוות טוב מאוד וזה חשוב. הייתי אומרת שככל שמסבירים לנו יותר מה אנו עושים ולשם מה, תחושתנו טובה יותר. תחושת אחריות ומעורבות וכך כמובן העבודה מתבצעת טוב יותר. הייתי רוצה לציין את גבי, איקי, פבלו ומתי על יחסם הטוב, שבאמת נותן הרגשה טובה מאוד.
פול ואיזבל: מציינים שגם הם מרגישים אותו דבר.
מה הפריע לכם בקיבוץ? תחילה שהגענו הרגשנו יחס עוין של חלק מהאנשים בקיבוץ. הרבה מתנדבים מגיעים הנה. עם רצון אמיתי לתרום והיחס הזה גורם לרבים מהם לאכזבה ולאי אכפתיות. באופן כללי כולנו היינו רוצים להיות הרבה יותר מעורבים בכל. יש לנו תחושה שהמתנדבים הם קבוצה נפרדת וחלק מהאנשים לא מוכנים להתקרב. לרבים מחברי הקיבוץ יש דעות קדומות על המתנדבים ולא נותנים לנו צ`אנס. לסיכום אנו היינו מעונינים ביחס הרבה יותר אוהד ומעורבות יותר גדולה בנעשה בקיבוץ. היינו מעונינים ביותר פעילויות דוגמת טיולים ופעילויות אחרות עם חברי הקיבוץ. אנו רוצים לומר שהיינו רוצים יותר חופש בבחירת עיתוי ימי החופש שלנו, אנו מבינים שיש בעיה של כוח אדם, אך היינו שמחים לגלות יותר התחשבות.
האם הייתם ממליצים לחברים באנגליה לבוא לקיבוץ? כולם: כן, מאוד, בטח!
מתנדבים מטיילים TREK מתנדבים, אפריל 2000 - צור קורן עלים 09.05.2000 בתחילת אפריל יצא טיול קיבוצי לבצע מסלול הליכה מראש הגלבוע לתחתיתו. לאור התוצאות הלא נעימות של הטיול הנל, הוחלט במוסדות הקבוצה לבחון את השפעות המסלול על חבורת צעירים בני 20+, אזרחי מדינות זרות, וזאת על מנת להשוות אותן עם התוצאות המדאיגות שנראו על כמה מחברי הקיבוץ.
לאחר משא ומתן ארוך וקשוח, הסכים סופר מוני החשמל לעמוד בראש החבורה ולהוביל אותה במורד הגלבוע. כמו כן הוסכם כי אליו יצטרפו כמלווים ראש אגף העובדים הזרים וסגנו, שני לוחמים עתירי קרבות ועשויים ללא חת, טיילים מנוסים שחרשו ברגליהם את כל הארץ.
תכנון הטיול והמסלול ארכו שעות ארוכות והישיבות היומיומיות בעניין התארכו אל תוך הלילה. לאחר ויכוחים רבים, הוחלט על שעת השין: יום שבת, 13.04.2000, בשעה שבע בבוקר.
בתאריך הנל, קצת אחרי השעה הנקובה עלו 41 לוחמים ושלושת המלווים על האוטובוס של אדי הרוסי מחברת תיור המאה והפליגו צפונה, כשאדי האלכוהול מליל שבת עדיין נישאים באוויר.
כבר באזור חדרה, לאחר שנחל אלכסנדר הושאר מאחור ללא תקלות, החלה הבטן לקרקר. הייעוץ הטלפוני של האינטיליגנט הורה על ארוחת בוקר בחניון נחל עירון, אבל בעוד הוא אומר זאת כבר הגיע האוטובוס לצומת אום אל פאחם. כחצי שעה לאחר מכן, בעוד האוטובוס מטפס במעלה הגלבוע קלט פוקוס חד העין חניון מתאים לעצירה. שמו של המקום - כמה מתאים - הר גיבורים. היה קר ודי ערפילי, עלו ספיקות לגבי המשך הטיול, אבל לאחר חצי שעה, סנדביץ`, קפה וסיגריה, המשיך האוטובוס לכיוון נקודת המוצא בחניון הר ברקן.
לאחר התארגנות זריזה, הוחלט על ירידה מהירה כדי להפעיל תנאים קיצוניים על הלוחמים הזרים, ובנוסף על מנת שלא להיתקע מאחורי קבוצות אחרות שרחשו במקום.
בחוד החבורה הועמד כריס, מתנדב שנראה כי הרגע נחת מג`מייקה, אבל הוא בסך הכל איש זולו מדרום אפריקה. למאסף מונה קולין, בן דודו של רנדי, שהוכיח כי התפוח לא נופל רחוק מהעץ. לאחר ירידה מהירה בחלק הראשון, בוצעה העצירה הראשונה בעין סמל. ולמרות שהאינטיליגנט הבטיח רחצה בעירום במעיין השופע, התברר העניין כעורבא פרח. נשמעו קולות של מירמור בשפות שונות, שאפילו ההסבר כי אנחנו עדיין בישראל ולא באירופה, לא סיפק. לאחר עוד כמה מאות מטרים נערכה מתחת לעץ חרוב מיותם הפסקת שתייה ועישון לפי כל כללי הטקס. ללוחמים נערך הסבר קצר באנגלית אוקספורדיאנית מפיו של נ` על העמק, אבל ההתלהבות הופגנה בעיקר מכלא שאטה ומהעובדה שבית השיטה עושים את החמוצים שהם אכלו בבוקר. גם מקומה של מחלבת תל יוסף לא נפקד.
עם ההגעה לעמק הנעלם, התנדב בנו של האקונום לרדת בדרך המהירה וזאת על מנת לבדוק את התוואי. אבל, לאחר התייעצות טלפונית עם האינטיליגנט, החלה ירידה הרבה יותר איטית ומסודרת שנוהלה באופן מופתי. היה קצת קשה וחלק, ולפרקים היה חשש לבריאות היפניות, אבל לא נרשמו אירועים מיוחדים. רק כריס חזר ושאל כל הזמן אם זה הכל ואמר שהוא יכול לעלות את הכל בחזרה. שעתיים לאחר היציאה כבר היו הלוחמים ספונים בתוך האוטובוס בדרך להמשך המסע.
היעד הבא היה דליית אל כרמל. בכניסה לכפר חיכה לאוטובוס שאקר אבו חמוד, יור ועדת התיירות וקשרי חוץ, חבר המועצה המקומית מטעם מפלגת העבודה וידיד אישי של גורי. האוטובוס ביצע סיור בסמטאות הכפר, ושאקר שכמובן מכיר כל אחד מתושבי הכפר באופן אישי, הפליא ביכולתו להיכנס לבתים ולהזיז מכוניות המפריעות לאוטובוס. לאחר סיור של כשעה בכפר, נלקחו החיילים למסעדה המשפחתית שם נערכה לכבודם סעודה מפוארת, כראוי ללוחמים אמיצים. וכריס, כן שוב הוא, לא נרגע עד שהוסבר לו בדיוק מי הם הדרוזים ומאיפה הם באים.
בעוד כולם עסוקים באוכל, זכה הצוות הבכיר להיכרות עם משפחת שאקר, כולל האמא שיושבת ועושה פיתות על טאבון, ועם אחד הילדים, כבן שלוש, שנראה ומתנהג כשילוב של חמאסניק מתבגר וקראטיסט בפוטנציה.
בשעה ארבע וחצי, לאחר שנראו סימני חוסר סבלנות אצל אדי הרוסי, יצא האוטובוס חזרה לכיוון בסיס האם. הטיול המתיש הרדים את כולם, אפילו את היפני שלא הצליח לשתוק במשך כל הטיול. וכריס? הוא ישב מאחורה ולא ידוע מה עלה בגורלו.
בשעה שש ורבע נחת האוטובוס בחזרה במגרש החנייה. במסדר חולים מיוחד שנערך למחרת נרשמו יפנית צולעת ודנית שרופה.
להתראות בהפקה הבאה
צוות נגה
