בני נוער שהגיעו לקבוצה באפריל 1949, 32 ילדים ונערים, שהיו חלק ממאה הילדים שנאספו על ידי לנה קיכלר.
אחרי מלחמת העולם השניה סיכנה לנה את חייה באוספה את הילדים היהודים מתחת לאפו של הצורר, בגטאות ובמחנות, שוטטה במנזרים ובין בתים נוצריים וחילצה מתוכם את הילדים הנטושים שאיבדו את משפחתם. הם ניצבו סביבה מחייכים במבוכה, אחרי שנים רבות של סבל, מתבוננים אליה בתקווה, כי היא, כך הבטיחה תחלץ אותם לחוף מבטחים. הבטיחה וגם קיימה. היא היתה להם לאם, קודם במוסד בזקופנה שבפולין, אחר כך במוסד החינוכי בפריס ולבסוף בקבוצת שילר בארץ ישראל.
חלק אחר מאותם מאה ילדים נקלט בקיבוץ צרעה.
ילדי לנה אומצו על ידי משפחות שונות בקבוצת שילר והתחנכו עם שאר ילדי הקיבוץ.
שמות חברי הקבוצה
הדסה דסי מאיר מרים אופמן פאני ציפורה בדר אלכסנדר בובר יוסף בוכוולד ארצי זאב בורשטיין לודה רינה בט שרה בלט יעקב בלס אברהם ברן אגוזי אביבה ברנר פרל | שרה הוניגסמן חיים וולף צפורה ולדן טוביה ורובלבסקי אנקורי דוד זהבי זהבה מורגנשטרן שחר חנה יוכבד מנדלבוים שושנה ורדה פוסטרונג יעל פינקלשטיין רחל פירר ירון שרה קומוצקה קומץ יוסף קוקפקה שלום קורצ`ק קוראי מלכה שטרסברג כץ |
לנה קיכלר החיים בקיבוץ אחרי עשר שנים... לנה קיכלר באביב 1945 מגיעה לנה קיכלר, אישה צעירה, בודדה ששרדה את המלחמה, אל בית הוועד היהודי בקרקוב. שם, בקומה השניה, היא מגלה עשרות ילדים ניצולים בני 3 עד 15, כולם במצב פיסי ונפשי מחריד. הצטופפו שם ילדים-פרטיזנים וכאלה ששרדו את מחנות הריכוז, ילדים שהוחבאו על ידי משפחות נוצריות ובמנזרים. רבים מהם פיתחו זהות נוצרית אדוקה ואפילו אנטישמיות. לנה חשה שגורל הילדים הוא באחריותה ומחליטה להקים עבורם בית. היא אוספת אותם אליה ויוצאת למסע ארוך. בזאקופנה שבדרום פולין, בבית מבודד, היא מתחילה בתהליך של שיקום מתוך מסירות נפש מוחלטת. ברפובליקת הילדים שלה, בהשפעת משנתו של יאנוש קורצ`ק, בסובלנות אין-קץ ובקבלה מוחלטת של הילדים, משיבה לנה את הילדות לחייהם ואת הילדים לחיים.
השקט מופר בעקבות התקפות אנטישמיות אלימות, המאלצות את לנה לקחת את מאה הילדים שלה למסע נועז בגבול פולין צ`כוסלובקיה, תוך נטילת סיכון אדיר. לאחר מסע מפרך הם מגיעים לצרפת, שם הם חיים שלוש שנים נוספות. ב-1949 מגיעים לנה והילדים לישראל. כאן היא סוגרת מעגל, נפרדת מהילדים ודואגת לקליטתם בקבוצת שילר כחברים שווים.
כמה מחניכיה של לנה קיכלר – זילברמן (Lena Kuechler – Silberman) בבית הילדים בזקופנה (Zakopane), פולין, שהגיעו לקבוצת שילר. צולם בראשית שנות החמישים. מקור וקרדיט : ארכיון בית לוחמי הגיטאות
החיים בקיבוץ לכב` ועד הפועלים הציוני באמריקה לעזרה ושיקום, ניו יורק - לנה קיכלר
27.07.1949
א.נ.
אחרי שעברו ארבעה חודשים מיום עלייתי ארצה עם קבוצת ילדים מבית רוזה גוטנשטיין בצרפת, הנני מוצאת לנחוץ למסור לכם דו"ח על חיינו פה בקבוצת שילר ועל העבודה שנעשתה כאן בתקופה קצרה זאת.
כידוע לכם מפי החברים בוימגולד וסגל, אשר בקרו אצלנו והאחרון הניח אבן הפינה לבנין המוסד שלנו, מצאו הילדים שלי את שיכונם הזמני עד יקום המוסד, בתוך בתי הילדים המקומיים, אשר עברו לגור באוהלים. עצם העובדה הזאת מראה כבר את יחסם החם של חברי הקבוצה וילדי המקום לילדנו ואת קבלת הפנים שזכינו לה.
מובן שאין ברצוננו להכביד זמן רב על תנאי השיכון הקשים בלאו הכי של חברי הקבוצה, על כן מחכים אנו להחשת הקמת המוסד והכנת ציודו עוד לפני בוא עונת הגשמים.
עם גמר הבניין המיועד לשיכון לא נוכל להיכנס בלי הציוד המתאים ואנו חולמים על סידור נאה עבור ילדינו, אשר שבעו תנאים ארעיים. ידוע לכם שציוד מודרני קשה מאוד להשיגו בארץ. הציוד הדרוש הוא:
1. מקרר חשמלי למטבח הילדים
2. תנור חשמלי לבישול ואפיה וסירים מתאימים
3. כונות לקילוף ירקות, קיצוץ בשר, פריסת לחם, מחבת גדולה לטיגון, דוד לתה
4. מכונת כביסה חשמלית גדולה עם מסחטה ומעגילה המייבשת
לתוספת ציוד חדרי מגורים, אשר יבנו עם ארונות בקירות דרוש:
1. בד יפה לוילאות
2. כיסויים על המיטות
3. מפות על שולחנות
4. סדינים, מגבות.
להעסקת הילדים בשעות הפנאי, אחרי הלימודים, נחוץ לנו רדיו.
כל עבודתנו כרגע מרוכזת בהכנת הילדים לכניסה לבית הספר עם התחלת שנת הלימודים. אין צורך להרבות בדברים על חשבון העניין - לאפשר לילדים לימוד סדיר בבית ספר רגיל בחברת ילדי המקום.
ילדי אשר ברובם מפגרים בידיעותיהם מסיבת פגעי המלחמה ותלאות אשר עברו עליהם זקוקים במיוחד ללימודים סדירים במסגרת מקובלת של בית הספר. לפי כל התכניות שלנו יכנסו הם לבית הספר אשר בו לומדים גם ילדי הקבוצה. אלא עקב תנאי הזמן ועלייה גדולה אין די מקום עבור כל הילדים בכיתות הקיימות ואנו נאלצים לבנות עוד שתי כיתות בשביל ילדינו. העניין הוא דחוף כי לא ניתן לילדים להפסיד זמן בגלל החוסר הזה. והננו מציעים לאפשר לנו לבנות מיד שתי כיתות עם כל הציוד הדרוש - הוצאה אשר תעלה עד 1600 לי. כמובן שזה מחוץ המסגרת של תכנית השיכון המוסכמת בינינו.
את דאגתנו המתמדת לקידום ילדי בהתפתחותם הרוחנית אנו רואים כתפקיד הראשון כיום.
הילדים אשר באו אתי מתפתחים לעיני באופן שלא שיערתי אפילו. אני מרגישה ממש את הקפיצה העצומה בהתפתחותם הגופנית ורוחנית בתקופה הקצרה הזו. הם הבריאו יפה, השמינו, גדלו עד כי קשה להבחין בינם ובין ילדי המקום. מהבחינה הנפשית מרגישים הם את עצמם חופשיים ושווים, רחוקים משנאת הגויים, אפופים אווירה אוהבת וחמה. פה באופן חופשי התקרבו הילדים לטבע הארץ, לחי ולצומח, מסתגלים לעבודה פרודוקטיבית ולמושגי ארץ ישראל העובדת.
כל אחד מן הילדים אומץ על ידי משפחה ועל ידי כך מצאו גם את התא המשפחתי אשר אבד לו בדרך הנדודים. חברי הקבוצה, המטופלים בילדים ולמרות שיכונם הצפוף ועבודתם הקשה מצאו את ההבנה המלאה ואפשרות פיזית לטפל ולדאוג גם לילד העולה ומסירותם היא מלב מלא אהבה לקטנים שלי.
הילדים מרגישים את עצמם מאושרים, הוסרו כל המעצורים בהתפתחותם והם שוכחים את חוויותיהם מן העבר הקרוב.
אני תקווה שבהבנתכם הגדולה יוקם מוסד גדול הראשון שלכם אשר ייתן חיים חדשים לעשרות ילדים יתומים, ניצולי הגיהינום. והרי זאת היא המטרה המשותפת שלנו.
בכבוד רב, לנה קיכלר
אחרי עשר שנים ... עלים 22.04.1959
המהרהר בדברים שארעו לו לא ימלט משמץ גאווה (עגנון)
בי"א בניסן תש"ט (10.04.1949) הגיעו לקבוצה 34 ילדים, שנקראו ילדי לנה. הייתה זאת שנת הבר מצווה לראשית מפעל עלית הנוער בקבוצתנו (תרצ"ו- תש"ט) ואכן מאז קבלת הקבוצה הראשונה של עליית הנוער ועד קבלת ילדים אלו, לא הייתה קבלת נוער שרישומה היה כה ניכר בחיינו. מהרבה בחינות, שלא אמנה אותם מטעמים ידועים, היה משהו מיוחד בקבלת ילדים אלה. הייתה בקליטה זו, כדי טביעת חותם מיוחד על פעולתנו החינוכית בשטח זה, ואולי על מהלך חיינו בכלל. רבה הייתה ההתעוררות הכללית לקראת קבלת ילדים אלה, גם כשהיא נמשכה רק 2-3 ימים מאז שהובאה אלינו ההצעה על כך, החלטת האסיפה ובואם לקבוצה. בקבוצתנו לא היה עוד דבר אחד דומה לכך, שעליו החלטנו במהירות כזאת ובביצוע מזורז כל כך של ההחלטה. וזכורים לנו ימים אלה לפני 10 שנים בגעגועים מסוימים ליכולת שיכולנו לגלות אז, וגם להתרוננות הנפש שנתלוותה להווי שלנו בימי פסח אלה.
הייתה זאת השנה הראשונה לקיום מדינת ישראל, ולנו הייתה זאת שנת קליטה שלפניה ואחריה לא ידענו כמוה. בשנת תש"ט הגיעה האוכלוסייה שלנו ל-360 נפש (כיום 325 כולל ילדי פנימייה ואולפן), ובתוך זה 50 ילדים עולים ו-45 נוער עולה וגם 45 חברים זמניים. וכמעט לפלא בעינינו, איך בכל זאת הסתדרנו, הלא טרם היו עשרות הדירות של שיכון הותיקים ושיכון העולים, טרם היו המבנים לילדים על הגבעה, וחדר האוכל היה כדי שליש מזה של היום, וילדי חברת הנוער העולה אכלו בחדר האוכל של החברים. כן היו כמה אוהלים שבו גרו ילדינו בני 14-16, ולנוער העולה היו מיועדים הצריפונים שעמדו במקום של דשא בית הספר כיום, ולחדר האוכל של הילדים שימש חדר הקריאה של בית התרבות.
ועוד זאת נזכור בריגוש מיוחד. לסידור קבלת ילדים אלה הייתה לנו שותפה נכבדה - לנה קיכלר, ולא נוכל לשכוח ולעולם לא נשכח באיזה חן אנושי ומסירות שבלב, היא טפלה בשאלה זו, ואף הכריעה בשעתו על צורת קליטתם של הילדים האלה (ושותף לה היה חבר אחד מהקבוצה).
ברגע הראשון כאשר הובאה לפנינו ההצעה חשבנו להקים מוסד, נבדל במשהו מן הקבוצה, מוסד לילדים ליד הקבוצה, אולם באסיפה הוחלט על צורת הקליטה לפי רצונה של לנה ובעידודו של אחד החברים בקבוצה. ואל נכון חלה התקשרות מיוחדת בין הקבוצה, משפחותיה ובין הילדים האלה. התקשרות שבלא מעט מקרים היא נמשכת עד היום הזה, לתפארת המשפחות האלו ולתפארת הילדים האלה...
יותר מכל קליטה אחרת, הייתה מהקליטה הזאת התקשרות משפחתית עם בני הקבוצה וביניהם לבין עצמם. ואנו התברכנו בכך ומתברכים בכך עד היום הזה. אנו שמחים שמחה מיוחדת עם הנכדים של העלייה הזאת אצלנו (עם כל הנכדים של כל ילדי הנוער העולה ושל כל הבנים).
לכאורה כאן לפנינו דבר פעוט בכמותו, אולם בעל חשיבות עילאית באיכותו האנושית - היהודית.
סוף סוף, סוף הדרך - מנחם קליינמן
עלים 22.04.1959
פורים 1946:
בחדר האוכל הענק של בית מרגוע בעיירת קייטנות פולנית מפורסמת מגיע הנשף לשיאו, תזמורת צוענים מושכת את מנגינותיה, עשרות ילדים מחופשים רועשים בקולי קולות. המורה הג`ינג`ית מצמידה אותם זוגות - כולם פותחים ברונדו. בנשף משתתפים רק ילדים מגיל 9 עד 16. הקטנים ישנים כבר. הקטנים אלה מגיל שלוש עד תשע, ביניהם חמישה אשר אך אתמול נקנו ממנזר קתולי תמורת כמה שקי קמח וסוכר. ההתרגשות גדולה - מחר יוצאים לטיול גדול. בני השש עשרה יודעים מה טיבו של הטיול, אך הצעירים תמהים: מדוע לא כולם ישתתפו?
הלילה האפל לא הספיק להיכנע לבוקר האפור וכבר קמים, אורזים את החפצים ומקבלים הסבר על הטיול: אנו נוסעים לפלשתינה. הועד היהודי מתנגד, על כן המנהלת היא לנה, פשוט גונבת את כל הילדים ולוקחת אותם ארצה. נשארים אך אלה, שקרוביהם מתנגדים לכך שיסעו.
יומיים מאוחר יותר אנו בתחנת גבול צ`כית. הצ`כים רוצים להחזיר אותנו לפולניה. לנה מלמדת אותנו את תורתו של גנדי: התנגדות פסיבית. יש יותר ילדים מאשר דרכונים. שום דרכון אינו מתאים לילד כלשהו. הפקיד סופר אותנו שלוש פעמים, כל פעם התוצאה אחרת. דואגים לכך הבנים הגדולים. הפקיד המבולבל מוותר.
סוף סוף ניתנת הרשות לנסוע לפראג. הרכבת יוצאת בלילה. טור ארוך של ילדים מנומנמים מתקדם לעבר הקרונות. הגדולים נושאים את התינוקות בתרמילי גב. יתר התרמילים מלאים בגדים. ילדה אחת שכחה לסגור את תרמילה, לאט לאט נושרות שמלות, גופיות, מגבות.
בצילום : כמה מחניכי בית הילדים שהקימה לנה קיכלר - זילברמן (Lena Kuechler - Silberman) בזקופנה (Zakopane).
מקור וקרדיט : ארכיון בית לוחמי הגיטאות
קיץ 1947:
הגדולים נוסעים ארצה. עליה בלתי לגאלית. אנו הקטנים מתקנאים בהם קנאה גדולה. יש רק נחמה אחת: מעתה נהיה אנו הגדולים. מאוחר יותר חוזרים הגדולים אלינו... מגרמניה. פרשתה של יציאת אירופה ידועה היטב...
גם תורנו הגיע. כולנו ניסע בתור בניהם של אנשים אשר השיגו סרטיפיקטים. אנו אורזים במהירות (אנו כבר מומחים בעניין זה), משמידים כל דבר היכול להעיד על זהותנו האמיתית, נפרדים מפריז, אנו מוכנים לדרך. היציאה בשעה שתיים; נדחתה לשעה ארבע; נוסעים רק מחר; בעוד שבוע; אפשר לפרוק את החבילות. חוזרים לשגרה שבחיי המוסד, לימודים, משחקים, ותקווה כי אי פעם נזרוק את המזוודות ולא נחכה לשום רכבת...
ערב פסח 1949:
האומנם זו התחנה הסופית?
האם באמת אפשר לזרוק את התרמילים למחסן?
האמנם כך נראה קיבוץ?
תארנו לנו אותו בצבעים יותר שחורים. ודווקא קיבלו אותנו יפה, אף על פי שנראינו כמו תזמורת צוענים נודדת, עם כל החבילות והמנדולינות ביד. קשה קצת להידבר עם החברים החדשים. העברית שלנו ספרותית יותר מדי, שימושית פחות מדי.
ערב פסח 1959:
כן, לחלק מאתנו הייתה זו התחנה האחרונה. היתר המשיכו. אולי מתוך הרגל?
בתרמילים אנו משתמשים אך לטיולים. אך יש עוד מי, שחולם לפעמים, שאחר איזו רכבת, שלא הספיק לארוז את המזוודה, וכולם כבר יוצאים כבר לדרך.
עשר שנים... - חנה מנדלבאום
עלים 22.04.1959
עשר שנים עברו מאותו יום בו ירדתי מהאוטובוס בחצר הקבוצה, כשאני עומדת ותוהה על המקום המוזר אליו נקלעתי. עוד מרחוק ראינו בחור תולה כביסה, מה שגרם לי לצחוק רב.
בחצר קדמו את פנינו ילדים שהיו ידידותיים מאוד, אני רק לא יכולתי להבין מדוע הם מנסים לעשות רושם עלינו ומדברים עברית. נניח אפילו שאינם יודעים צרפתית, אך פולנית למה אינם מדברים? ואם הם הגיעו חודש לפנינו לארץ אז הם צריכים להשוויץ כל כך בעברית שלהם? במשך הזמן התרגלנו לרעיון המוזר שהם כלל וכלל לא היו עדיין בשום ארץ אחרת ואינם יודעים שום שפה פרט לעברית, כך אף הסכנתי להרבה דברים שנראו לי אז שונים ומשונים.
אם היה מי שידע לקבלנו בזרועות פתוחות ולב חם היו אלה הילדים. הם הלכו איתנו לכל מקום הסבירו לנו כי זה משקם וניסו לשתפנו בגאוותם ואהבתם אליו. לעומתם המבוגרים, כך בכל אופן הרגשתי אני, עם כל יחסם הלבבי נשארו מביטים עלינו במידה גדושה של רחמים והשתתפות בצער, בהם לא רצינו להכיר.
התחילה תקופה של הליכה לבתי ההורים של הילדים, הם קבלונו באהבה רבה. לא פעם ולא אחת נרתעתי מאהבה זו, פחדתי להיגרר אחריה, ראיתי בה מעין חילול קודש, התכחשות להורי. פחדתי שמא רוצים לנתקני מזכרם של הורי ואני לא חפצה להמירם באחרים. במשך הזמן ובעזרת סבלנות רבה מאוד ואהבה כנה מצד המשפחה החדשה נגמלתי מפחדיי, התחלתי מרגישה עצמי חופשיה יותר, אהובה יותר ומחזירה אהבה. אם נשאר בי עוד שמץ של אי אמון או סלידה כלפי עולם המבוגרים של הקבוצה התגברתי עליו בעזרת הבנה ואהבה בבית שהיה מתרס כלפי הכל.
אני מרבה להעלות זיכרונות מתקופתנו הראשונה בקבוצה מכיוון שאינני יכולה להבין כיצד דברים שעכשיו נראים לי כל כך טבעיים ומובנים היו פעם בעיות שאחרי פתרונן חיפשתי זמן רב כל כך.
בשבוע שעבר הוזמנו מספר חברים וחברות צעירים ומבוגרים לפגישה עם רעיית הנשיא אחרי הוצאת הספר מאה ילדים שלי. על הפגישה ודאי קראו מרבית החברים בעיתונים. המערכת פנתה לשני משתתפים בפגישה שיספרו לנו על אירוע זה.
אחרי פגישה אחת - חנה מנדלבאום עלים 1959
ביקשו ממני שאכתוב משהו לעלים על הפגישה עם לנה בבית הנשיא, אך אני פשוט לא יכולה, איני רוצה לשוב ולהיזכר בכך כל פעם מחדש.
דברים אלה שמעתי מפי אחת הבנות שחזרו מהפגישה עם לנה, אני שותפה בהחלט להרגשתה ולכן הכתיבה לא עולה בידי. אם לספר בצורת אינפורמציה, כמו שביקשו ממני, הרי מוטב שתפתחו את העיתונים בהם הופיעו רשימות על הפגישה, כתביהם ודאי מסרו על כך בצורה מוצלחת יותר מאשר אני יכולה. אני סבורה שהם כמשקיפים מהצד, יכלו לספר בצורה יותר משכנעת כיצד זלגו דמעות מעיני המתאספים עם שירת אני מאמין. ודאי רגשו הם והבינו את מהות הספר, כשסיפרה לנה על הילדים, או עם קריאת אחד מפרקי הספר - מאה ילדים שלי - בו מתוארים דמותה וקורותיה של אחת הילדות וכלה בסיפוריהם של הילדים עצמם.
את הפגישה הפכו ליום זיכרון - וחבל על כך, לא זו הייתה הכוונה ויפה אמרה לנה בדבריה על הספר: אני כתבתי בשם החיים ולא המתים.
יום האם - מנחם קלינמן עלים 1959
דברים שהוקראו בפגישה
היה זה רעיונן של הבנות הגדולות, הבנות, אשר אך אתמול כתבו את שירן הראשון, הבנות, אשר פנו סוף סוף מעם ישו הילד ואמו הקדושה וחיפשו נושא חדש, להשפיע עליו רוב רגשותיהן.
גרנו אז בקומבו, עיירה צרפתית קטנה עם כנסיה, אולם קולנוע אחד וטירה עתיקה. אנחנו גרנו בטירה. המרתפים, עליות הגג, הגזוזטרות והמגדלים עוררו את דמיוננו, דמיון הילדים. הם היו במה נהדרת לכל תפקיד אשר בחרנו במשחקינו: אבירים, שודדים, אצילים, חיילים... אך עיקר הכוח המושך היה בגן הענק, אשר הקיף את הטירה ובידד אותה מהעיירה. הוא היה כה גדול, עד אשר מעטים מאתנו הכירו את כולו. היו בו דשאים, ערוגות פרחים, עצים נותני פרי ועצי סרק ומעל לכל, פינות סתר אשר כה התאימו להטמנת אוצרות, הצבת מארבים והסתרת שבויים.
כן, היה זה רעיונן של הבנות הגדולות, שאנו, מאה יתומים, נחוג את יום האם. הבנים הגדולים אלה אשר בדקו בקוצר רוח את פניהם, שמא חתימת זקן כבר עלתה בהם, קיבלו את ההצעה בביטול גמור. הילדים הצעירים, אשר נמצאו ראויים להיות שותפים לסוד, קיבלו את הרעיון בהתלהבות. החלו ההכנות, כמובן, בסודיות גמורה. אחת הבנות ערכה עיתון קיר, אשר הוקדש למאורע. והנה, למרבה ההפתעה נתקבלו גם רשימות מהבנים הגדולים, ואחד מהם אף הסכים לקשט את העיתון. לצעירים היה תפקיד מיוחד, הם קטפו כל פרח בסביבה והורידו את עלי כותרתו. עשרות קופסאות נתמלאו עלי כותרת צהובים, אדומים ולבנים...
הבנות הצעירות קלעו שני זרים עצומים וקבעו עליהם כתובת: לאמא - מילדיה...
הגיע היום הגדול. כולנו קמנו בחמש בבוקר. הסודיות הוסיפה על ההתרגשות אשר ממילא הייתה מנת חלקנו. ערכנו וקישטנו את חדר האוכל. תלינו את עיתון הקיר, אשר היה גדול משני חלונות גם יחד, ובמרכזו תמונה גדולה של לנה. השעה הייתה שש וחצי כאשר גמרנו את כל ההכנות. הילדים הקטנים הסתדרו לאורך המדרגות, אשר הובילו מחדרה של לנה לחדר האוכל, ובידיהם קופסאות המלאות עלי פרחים. לרגלי המדרגות חיכו ארבעה ילדים כשהם מחזיקים את שני הזרים. ביניהם עמדה ילדה קטנטונת, בעלת שערות פשתן ופנים מביעים פיקחות והחזיקה דף נייר. ידענו עד כמה לנה אוהבת אותה ובחרנו בה, לברך את לנה.
עמדנו כולנו מתוחים ועינינו קבועות בעיקול המדרגות בו הייתה צריכה לנה להופיע. מדי פעם בפעם רץ מישהו למעלה והאזין ליד דלתה של לנה: אולי התעוררה כבר? ההתרגשות הלכה וגברה מרגע לרגע והצפייה נעשתה קשה מנשוא. אחד הבנים התנדב להעיר את לנה. הוא עלה למעלה ובפנים שקטות ואפילו מביעות שעמום מה, הודיע לה, כי בא איזה אדם מאיזה מוסד ומחכה לה למטה; ואפילו הוסיף, שזו חוצפה להעיר בני אדם בשעה מוקדמת כל כך וכו`.
כעבור חמש דקות אשר נראו בעינינו כשעה נשמעו צעדים. עקבנו בלבבות פועמים אחרי התקדמותם, הנה הם עוברים את הפרוזדור, הנה הם נוקשים במדרגות. היא הופיעה בעיקול המדרגות כשעקבות השינה עדיין נכרים בה. היא לא הביטה ימנה ושמאלה, ואף לא לפניה. ירדה כמי שממשיך עדיין את תנומתו. ברגע שעברה את העיקול, נפלו עליה הפרחים הראשונים. היא הרימה עיניה ועשתה תנועת נסיגה. אך כאן כבר עמדו ילדים ופיזרו גשם צבעוני; היא העבירה מבטה עלינו. חיוך, אשר איש לא הצליח לתאר שמץ ממנו התפשט על פניה. עתה חייכנו גם אנחנו. זה היה הפורקן לציפייתנו הממושכת - היא ירדה טובלת בגשם הפרחים, אשר נאחזו בבגדיה, בשערותיה...
למרגלות המדרגות פגשו אותה הזֵרים. ראינו כי דמעות נוצצת בעיניה ואינה מעיזה לדבר.
הילדה הקטנטונת החלה קוראת מדף הנייר. היא קראה את המשפט הראשון והרימה את עיניה לראות, מה הרושם, שהיא עושה על לנה. היא ראתה דמעה גדולה מתגלגלת על לחיה של אמא.
היא קראה עוד מלה והחלה להתייפח לתוך שמלתה של לנה. לנה לטפה את ראשה ובכתה אף היא. הבנות הרגשניות החלו להזיל דמעות והבנים נעשו פתאום כולם מקוררים, החלו להשתעל, לכעכע בגרונם ולחפש אחר מטפחות אף.
מי יודע כמה דמעות היו נשפכות, לולא קראו עובדות המטבח, כי הגיע זמן ארוחת הבוקר. אותו בוקר לא למדנו. יצאנו לטייל בגן הגדול. התיישבנו על אחד הדשאים הנרחבים, ולנה סיפרה לנו סיפור.
כנראה שאף אחד אינו זוכר כבר, מה סיפרה אז לנה, אך איש מאתנו לא ישכח, איך חגגו מאה יתומים את יום האם.
מכתב מלנה לאחר הפגישה - עלים 28.08.1959
אני מודה לכם מאוד מקרב לבי על בואכם למסיבה בבית הנשיא, אני יודעת שהיה זה מאמץ בשבילכם ומעריכה אותו מאוד.
לא קל היה לי להכין הכל למסיבה זו, ולא לפי רוחי היה לעשות ממנה מסיבת אֶבל, - אבל רעיית הנשיא ממש הטילה עלי כל זה ולא הייתה לי ברירה - טוב שזה כבר עבר.
בבואכם ממש עודדתם אותי והקראתה של דינה הייתה הכי נחמדה במסיבה - קו אור.
אני מקווה שהגעתם בשלום הביתה ואשמח כשנתראה שוב בנסיבות יותר חופשיות.
דרישת שלום לכל החברים והחברות.
שלכם באהבה,
לנה
אחרי עשרים וחמש שנים מתוך כתבתו של יעקב בראון שהתפרסמה בידיעות אחרונות ב-3 במאי 1970 ומתארת מפגש של ילדי לנה עם לנה קיכלר בקבוצת שילר.
כאן, בקבוצת שילר, הם שבו ונתאספו סביבה. סביב האמא, דר לנה קיכלר (זילברמן), שעתה כבר הייתה סבתא לנכדים רבים. הכל ביקשו את קרבתה, סיפרו לה על החדשות בבית, הראו לילדים הקטנים את אמא לנה, שאילמלא היא, לא היינו היום פה...
בתוך כל להט החיבוקים והנשיקות התברר כי למפגש הנוכחי קיבלה לנה שי יקר: האחרונה בילדיה הגיעה למולדת. הייתה זו טטיאנה איגלסיאס, רקדנית הפלמנקו שעלתה ארצה באחרונה עם בעלה, רוברטו, רקדן ידוע בארצו.
אז, באותם ימים שלאחר מלחמת העולם, לא הצטרפה טטיאנה הקטנה לקבוצה בדרכה לארץ. היא אומצה על ידי פרופסור יהודי מאמריקה, הועברה מפריז לארצות הברית, למדה שם, עבדה כמורה ולימים פגשה ברוברטו, נצר למשפחת אנוסים ספרדית, שחזר אל היהדות. לאחר נדודים הגיעו בני הזוג ארצה - ולקבוצת שילר - הם ובנם הקטן קרלוס, שלא מש מסבתא לנה. במשך כל השנים שעברו מאז לא נותק הקשר שבין לנה קיכלר לבין טטיאנה הקטנה שכל כך אהבתי. הן התכתבו - ולבסוף עשתה האמא גם לעלייה של משפחת איגלסיס ולקליטתה בארץ.
גם קשריה של לנה עם שאר ילדיה נשמרו היטב. הנה, יוסף קוקבקה השזוף ממושב לכיש, הסוחט מלנה קריאת הפתעה מסורתית: אוהו, כמה גבהת! והנה אדית צירר, כיום טכנאית שיניים המתגוררת בחיפה. והנה יעקב גוטרמן, חבר קיבוץ העוגן, מורה לספרות ולתנך שסיפורו שונה מזה של הילדים האחרים למשפחת קיכלר: הוא הצליח לגלות את עקבות הוריו זמן קצר לאחר שעלה ארצה.
ולידו - צבי וענת פיטרצ`ניק מחדרה. צבי, שהוצא על ידי לנה קיכלר ממנזר, עתה הוא מעובדי מפעלי הנייר בחדרה.
פילצ`ניק הוכה תכופות במינזר, אליו נאסף בזמן המלחמה. לאחר שלנה חילצה אותו משם, התברר שהוא בן בלי שם. הוא שכח את שמו, שם משפחתו ושמות הוריו. פעם התהלך עם חברו ברחובות פריז הבחין בשם פילצ`ניק על אחת החנויות – ולפתע פרץ בבכי. צבי פילצ`ניק חזר אז אל שמו. פורסמו מודעות בעיתונים. נמצא האב, נמצאה האם - הילד זוהה.
מילק, מה נשמע בטכניון? - קיבל בחור דק גו ובהיר שיער טפיחה עזה על השכם.
מילק. עוד סיפור מסיפוריה המופלאים של לנה קיכלר.
הוא היה ילד בלונדיני, בעל עיני תכלת יפות ורזה מאוד כתוצאה ממחלת שחפת. פניו היו רציניות ומבטו חודר. הוא הובא אל לנה על ידי האומנת הזקנה שלו, אשר הסתירה אותו בזמן המלחמה. אביו מת מרעב בתעלת הביוב. גולגולתה של אמו רוצצה לנגד עיניו. הוא ממשפחה של דוקטורים ורבנים. שמרי עליו, אמרה האומנת. כבר אז התגלה כילד מחונן, שלמד בעצמו קרוא וכתוב, והיה בקי במוזיקה ומתמטיקה.
מילק, כיום מנחם קליינמן, איש קבוצת שילר, לומד זו השנה החמישית ארכיטקטורה בטכניון.
לידו - יוסי הולצר, עלם חמודות. רק בן 23. לא, הוא אינו אחד מפליטי השואה. אך הוא שייך למשפחה. יוסי נולד באותו מוסד חינוכי בפריז, שם הדריך אביו את מאה הילדים. זאת הייתה סנסציה לילדים לראות תינוק אמיתי, מתחייכת לנה.
והתינוק הנחמד הזה, שהיה אכלן גרוע, הוא עתה איש חיל האוויר לתפארת.
בלי ספק יש לו נושאים משותפים עם שמעון הלר העובד כטייס באל על. תראו כמה שהוא גדל! מתלהבת אמא לנה למראהו של שמעון. אז כאשר מצאה אותו משוטט רעב ברחובותיו של גטו ורשה וצירפה אותו לילדיה באמת לא חשבה שהוא יגדל כל כך...
לידם, דינה גמר מהרצליה, החובקת בידיה שתי ילדות חמודות - יעל ומיכל. עבודתו של בעלי ניתקה אותו למשך מספר שנים מישראל, אך מעולם לא ניתקתי מ`משפחתי`, היא מספרת ומבקשת מבנותיה: :תגידו יפה שלום ל`סבתא`.
והנה מארגנת השמחה, לאה רבד, חברת קבוצת שילר, הנשואה לאחד מחברי המשק. אז - ילדה צנומה, שהרבתה לחייך, למרות הכל. כיום - אם לילדה חייכנית, גבריאלה, המעידה על עצמה: קראתי את כל ספריה של `סבתא`.
רבבות קראו את ספריה של דר לנה קיכלר, מאה ילדים (שתורגם אפילו ליפנית) ובנים לגבולם. כעת, היא מספרת לילדיה, בשעת הפרידה, אני מתארגנת לכתיבת ספר שלישי.
מה יהיה הנושא?
כמובן, הסוף הטוב: קליטתם של ילדי בארץ, מחייכת האמא.
דומה, כי חומר לסוף טוב לא יחסר לה.
