גרעין מיועד להר עמשא ששהה בשילר בשל"ת מסוף 1990 עד אמצע 1991.
מנה 20 בנות ו - 38 בנים, חניכי שבעה שבטים שונים של הצופים (ביניהם שבטים ממיתר, עומר, יישובי גדרות וגוש דן).
את הגרעין ליוו: נחמה שי - מטפלת ומדריכה, דב לבקוביץ - ליווי בעבודה,
אלי טננבאום מהר עמשא - מדריך חברתי
עופר רימון - מדריך הגרעין
שמות חברי הקבוצה - נשמח לקבל את רשימת חברי הגרעין
גרעין יוהר כותב הפרידה מגרעין יוהר גרעין יוהר כותב איך לסכם חודש ראשון כגרעין בקיבוץ? - גרעין יוהר עלים 10.10.1990
האמת היא שהתקופה עברה כל כך מהר, שלעצור ולשחזר את החודש שעבר, זה לא פשוט.
לקח לנו כשבועיים, להתרגל למציאות של השכמה, כשבחוץ עדיין חשוך. לחזור מהעבודה, ובמקום לישון, לקיים חיי חברה של גרעין.
אולם גם למציאות זו אנו מתרגלים ואפשר לראות מספר מצומצם של אנשים מסתובבים ערים בשעות שלאחר העבודה. אנו תקווה שבמשך הזמן המספר יעלה.
דבר חשוב שעזר לנו להיקלט כאן הוא הקשר עם בני הנעורים, איתם קשרנו קשרי ידידות בעבודה ובערבים.
גם אימוץ חברי הגרעין על ידי משפחות מהקיבוץ הקל על חבלי הקליטה וחיזק את תחושת הבית.
כשבאנו לכאן, הרתיעו אותנו שני דברים; האחד - המעבר מהחממה של הבית והחברים, לחיים בגרעין. אולם לאחר התקופה שעברה, ניתן לומר שרובנו מרגישים כאן כמו בבית ואף יצרנו חיי חברה חדשים.
השני - החשש האם נוכל למלא את הציפיות שתלו בנו. אבל נראה לנו שעמדנו בציפיות, ולמרות המכשולים, תהליך ההתאקלמות עבר בשלום.
אפרת איתן - עלים 10.11.1990 מאז הגענו לשילר, לפני כחודשיים, חל שינוי מהותי בכל הנוגע אלינו. עברנו מספר תהליכים בחיי הגרעין, חלקם היו מכוונים וחלקם היו ספונטניים, כאלה שהחברה והתנאים הכתיבו אותם.
בדיעבד, אני יכולה לומר שרובם ככולם היו מאוד משמעותיים לגבנו. אני משוכנעת שיהיה להם משקל רב גם בעתיד, ושתרומתם לעיצוב דמותו של הגרעין, תהיה גדולה.
נתבקשתי לסכם את התקופה הקצרה הזו תוך בחינת היחסים בינינו לבין עצמו , ובינינו לבין הקבוצה.
במבט חטוף לאחור, ניתן לומר שגם ההתחלה שלנו, כמו רוב ההתחלות, לא הייתה קלה במיוחד. אם מבחינת ההתרחשויות בתוך הגרעין ואם מבחינת מערכת היחסים שנוצרה לאיטה בינינו כגוף, לבין הקבוצה.
בתום השבוע הראשון שהיה גדוש בסידורי התאקלמות אלמנטריים, התחלנו להתמודד בשאלות הקיום היום - יומיות. כיצד יוצרים חברה שתהיה מגובשת ותומכת, מבלי שתהווה מסגרת כפייתית ולוחצת. חברה כזו, שגם תענה על הציפיות של כל אחד מאתנו: איך לשמור על הביחד, בצד הרב גוניות שקיימת בגרעין.
זה המקום לספר מעט על הרכבו של הגרעין. ישנן קבוצות משבעה שבטים של הצופים. הצפוניים ביותר - גוש דן והדרומיים ביותר מעומר ומיתר. מטבע הדברים קיימים בין האנשים פערים רבים מסוגים שונים שעל מנת לגשר עליהם דרוש המון רצון טוב מהול במעט אופטימיות.
מניסיוננו הקצר נוכחנו לדעת שההווי המשותף הוא שמגשר על פני הפערים. לשם זירוז התהליך, קיימות כמה ועדות. ועדת תרבות, מתפקידה לדאוג לפעילות תרבותית שבועית. ועדת חברה, מטפלת בבעיות חברתיות המתעוררות, מזכירות - מורכבת מארבעה חברי גרעין שנבחרו מתוך האסיפה. לגרעין יש מזכיר, מזכירה וגזבר.
אנחנו משתדלים לשתף כמה שיותר חברים בהפעלה ובתכנון, הדבר בא לידי ביטוי בפעילויות שהיו, וימשך בפעולות בעתיד כמו הכרזת הגרעין. האירוע מתוכנן לסוף חודש נובמבר וכדי להכין אותו התחלקנו לצוותים. זאת באשר למה שקורה בתוכנו.
בצד החיצוני של המעגל, כלומר, הקשר בינינו לבין הקיבוץ, הדבר מושפע מכמה גורמים הראויים לציון. המשמעותי ביותר לדעתי הוא - העבודה. דרכה למדנו להכיר ולהבין מה שקורה מתחת לפני השטח, תרתי משמע. למדנו והבנו שהעבודה החקלאית איננה קלה ואף מפרכת. היה קשה להתרגל לקימה המוקדמת בבוקר לעבודה קשה, לאחר שעות שינה ספורות. אבל, גם במקרה הזה, הזמן עושה את שלו. דרך העבודה נתאפשר לנו להכיר חברי קיבוץ ממגזרים שונים, ונוצרו מערכות יחסים שעזרו לנו להשתלב, והפעם - באופן אינדיבידואלי.
כצפוי, ישנם מקומות עבודה מועדפים יותר ומועדפים פחות.
העבודות המבוקשות ביותר הן הרפת ובתי ילדים. עכשיו, גם צוות הפרדס עושה רושם שהוא שבע רצון לפחות מהאווירה.
השתדלנו ליצור תחלופה במקומות שעל פי דעת הרוב, פחות נעים לעבוד בהם, כמו מטבח, אם בית, ושאר השירותים.
שני גורמים נוספים שתרומתם בהחלט ראויה להערכה הם; נחמה והמשפחות המאמצות. נחמה דאגה לעודד אותנו, ולהראות לנו את המחצית המלאה של הכוס, גם כשהרגשנו לא נוח עם העובדה שאנחנו כאן ... והמבין יבין.
המשפחות המאמצות תרמו רבות להשתלבות אישית.
אז סוף סוף, כשהתמונה כבר נראית הרבה יותר חיובית, הבנים צריכים לעזוב. לפני כשישה שבועות הם התחיילו, ומאז מבחינת הצבא הם בחזקת חיילים. ביום ראשון 04.11 יצאו לגיבוש טיס מתי וירון, אבל הם לא עזבו אותנו. כנראה בתחילת דצמבר יתגייסו הבנים לטירונות נח"ל, מאז ומתמיד במחנה 80. עכשיו מתגוררים עולים חדשים בחלק מהמבנים. לבנות עדיין אין תאריך גיוס מדויק, ידוע שזה יהיה בתחילת אפריל.
לפני גיוס הבנים מתוכנן טיול, וכדי לחסוך כסף ערכנו שלושה גיוסים בפרדס למטרה זו.
זאת אם כן, על קצה המזלג, התקופה הראשונה שלנו כאן.
השתדלתי למצות בכתיבה את הטוב, את הפחות טוב, וגם את הרע.
מקווה שתיהנו מהמשך השהות שלנו כאן ולהמשך שיתוף פעולה.
הפרידה מגרעין יוהר פרידה - אפרת איתן, מזכירת הגרעין - עלים 09.04.1991 כשצריך להיפרד ולומר שלום, קשה לבחון את הדברים מנקודת מבט אובייקטיבית, או כפי שנבחנו בעת התרחשותם. הסיטואציות המשמעותיות ביותר, מאבדות משהו ממשקלן, קל וחומר לגבי החשובות פחות.
עברנו כאן תקופה לא קצרה והיא הייתה מלאת תהפוכות. מאז התגייסו הבנים, התעמקה ההכרות בינינו, נוצרו חברויות חדשות ונתחדדו דברים שכמעט ולא באו לידי ביטוי בשלת המשותף שלנו עם הבנים.
בלתי אפשרי להתעלם מן העובדה, שמערכת היחסים שלנו עם הקיבוץ הייתה ונשארה סתמית ובלתי מחייבת, כזאת שהביאה לידי ביטוי רק את האלמנטים ההכרחיים היומיומיים והייתה מלווה בהרבה מצבים מביכים ולא נעימים.
נשאלת השאלה - מה גרם להיווצרות מצב מעורער זה.
אפשר לצאת ידי חובה ולטעון שהבנות לא עשו מספיק בכדי להשתלב, לא השקיעו, לא תרמו. אמנם יש דברים בגו, אבל אסור לשכוח שמערכת יחסים הינה הדדית ודורשת השקעה משני הצדדים.
היו חברים שהתפלאו ושאלו איך זה שהבנות אינן מרגישות כמו בבית, הרי החומר טוב, והזמן ככלות הכל עושה את שלו. ובכן, כדי להרגיש בבית, יש להעניק הרגשה של בית. אל תשאלו אותי איך עושים זאת. אני מעולם לא אימצתי גרעין. אולי הדרכה חברתית נכונה הייתה משפיעה לטובה. התפתחה בקיבוץ איזו שהיא תיאוריה לגבי בנות הגרעין, לפיה אנחנו קבוצה שאינה שווה התייחסות מיוחדת. לא פעם ניסיתי לברר מה הבסיס להנחה זו ולכל המשפטים שנאמרו עלינו. נוכחתי לדעת שאין בסיס, כי ההכרות הייתה מאוד שטחית וקיצרת טווח. אם כן, המצב נוצר לדעתי, משתי סיבות עיקריות;
א. הייתה כאן השלכה מן הפרט אל כלל הקבוצה.
ב. דבר חמור הרבה יותר, אבל מהווה בעיה. אדם שקשה לו בעבודה, ערכו יורד פלאים. התובענות הזו בעבודה, גורמת לכל יתר המרכיבים, להוות בקושי צל של אותו ערך עליון. לכל אותם עצלנים היא גורמת לחיות בצלם של העובדים בפרך.
אין לי הצעות ייעול, אבל הייתי ממליצה להבא, שהחלטות כמו - אימוץ גרעין, יעברו ברוב גדול יותר מזה שהיה עד כה. הנכונות תהיה גבוהה יותר והתוצאות תיראנה על פני השטח. אחרת, כפי שראינו, זה חסר טעם...
מצטערת אם פגעתי בכמה חברים אשר כוונותיהם היו טובות. להם, אנחנו מודות מאוד.
תודה שלום ולהתראות,
גרעין יוהר - סוף הדרך... - נוקי גולדפישר עלים 09.04.1991
קל אולי להטיח בקורת בתום תקופת שהות הגרעין ולומר... ידענו... אמרנו לכם...
כואב יותר לקבל את התייחסות הבנות ששהו כאן שבעה חודשים. הויכוח הציבורי שהתנהל באסיפה לפני שלוש שנים, ערב הקמת הגרעין, ודאי נשכח, אך הרי היה ברור שהטיפול בקבוצה זו יהיה שונה והקשר שלנו אל הר עמשא הוא כבר אחר.
אז למה משכנו את החבל עד קצהו???
נערים ונערות אשר עוזבים את בית ההורים ועוברים למסגרת חיים שונה כל כך, המחייבת אותם לעצמאות ולבגרות - מחייבת מאוד גם את הגוף המלווה. הם צריכים לסגל ולעצב לעצמם אורחות חיים, הם צריכים להשתלב באותם חוקים שהחליטו עליהם אבל הם גם חלק מהבועה העוטפת אותם, כלומר הם חייבים להתאים את עצמם אלינו - וזה קשה!
תהליך זה דורש ליווי חינוכי צמוד מאוד. מלכתחילה היה ברור שאין בדיוק צוות ליווי. היה ידוע שבהר עמשא, אין את אותם כוחות המסוגלים ללוות גרעין לפי צרכיו.
והמשמעותי יותר - הקשר שלנו, שילר להר עמשא הולך ומתרחק, אז למה לאלץ את המסגרת להתכופף עד כדי כך (די להזכיר את ועדת משק שלא השתכנעה בקלות משילובם אצלנו).
חבל לי שצלילי שהותה של קבוצת הבנות, לוו באקורדים צורמים, חבל לי שהן עצמן ניתבו את דרכן לשיממון ריקני והפעילות הכמעט יחידה שהצליחו להוציא לפועל, הייתה מעשי השטות ערב פרידתן.
חבל לי שבמשך מספר חודשים ישב כאן גוף של חבר`ה צעירים שיכול היה לנצל את הזמן לבנייה, לחשיבה וליצירת בית.
כל שהצליחו לעשות היה הרס של פוטנציאל עתידי ללא נכונות לקבל סיוע מאנשים שלנו.
המסך על גרעין יוהר ירד (מבחינתנו לפחות), אך אני חוששת שלא רק על גרעין זה, אלא על גרעינים נוספים אחריו.
הנה זה נגמר (וחבל שכך...) - ניר מאיר עלים 09.04.1991
עזיבתן של בנות הגרעין הייתה (כמעט) אקורד הסיום למעשה האומְנות שלנו בהר עמשא.
הנה כך, בקול דממה דקה, הגיעה אל קיצה, תקופה לא קצרה של פעילות ועשייה רבת תחומים של חברים רבים מקרבנו באומְנות זו.
מטבעם של פרוייקטים כאלה, הם נמשכים בדרך כלל קצת יותר מידי זמן. (כל זמן שהולך טוב - בוודאי שלא עוצרים, ורק כשמתחיל לחרוק, מחליטים לסיים וזה תמיד מאוחר מידי...)
אין בכוונתי להתנצח עם דברי הפרידה של אפרת, אין בכוונתי להצטדק וגם לא לקטרג, למרות שבשני התחומים יש ויש מה לומר, אלא שחשבתי שלא יהיה זה הוגן לסיים ברוח זו, מעשה, שכאשר התחלנו בו, היו חברי גרעין יוהר בני תשע.
מתוך היכרותי הקרובה את תושבי הר עמשא, למדתי לא לצפות למכתב תודה או פרידה מהם, ולפיכך אנסה אני לסכם בכמה מילים את התקופה.
לא אנחנו החלטנו להקים את קיבוץ הר עמשא, ולא אנחנו דחפנו להחלטה התק"מית הזו - כשלעצמי אינני בטוח כלל ועיקר שהייתה נכונה ומוצדקת. אנחנו התבקשנו לסייע, ובתור שכאלה, ניראה לי שעשינו כמיטב יכולתנו בכל הקשור לליווי גרעיני הבנים בהר (יוסי קוצר, זוכרים?). להדרכת המסגרות מהן בשלו גרעיני נעלה וירום. אירוח וליווי חם ואוהב של גרעינים אלה, וגם בליווי הקיבוץ הצעיר עצמו בשנותיו הראשונות. עשינו (ואני אומר זאת בענווה) עבודה יפה וחשובה.
ההדים לכך, לא תמיד נקלטו כאן, כי כולנו קצת קמצנים במחמאות, אבל אני מניח שמבקרי הקומפלקס דובנוב-סוטין, קלטו אותם כפי שקלטתי אני בזמנו.
סיפור של גרעין יוהר היה שונה לצערי.
מלכתחילה, הגדרנו לעצמנו שאנחנו מנמיכים את הרף וכך קרה שרובה של הטרחה (ויש טרחה גדולה מאוד בהכנת גרעין, ליווי והדרכה), נפלה מבחינתנו בעיקר על עופר רימון (בשלב המסגרת) ומאוחר יותר על נחמה.
מטבע הדברים, ציפינו (בצדק או שלא בצדק) שחברי הר עמשא ייקחו חלק גדל והולך בליווי וההדרכה של גרעין זה והם אמנם עשו זאת בדרכם ועל פי יכולתם.
התוצאה הייתה בן כלאיים מוזר שחי כאן, אך התחנך על ידי אחרים וספג מסרים אחרים מאלה שהיינו אנחנו מעבירים.
ובמציאות כזאת שאנחנו יזמנו, הופתענו לגלות שזה לא זה. (כדאי לזכור שגם אנחנו לא היינו אותם אנחנו כמו בעבר).
אבל, אם למרות הכל, עוד ינבטו מהגרעין הזה חברים נוספים להר עמשא, וזאת הרי תכליתו, אפשר יהיה לצרף גם אותם לרשימת הזכויות של קבוצת שילר בהר עמשא. אני מעיד כאן מכלי ראשון ובביטחון גמור שאלמלא הסכמתנו לפנייתו של הר עמשא, לא היה גרעין זה בא לעולם.
עם כל האמור עד כאן ולמרות שלא נוצרה כימיה, אני מנצל במה זו ומאחל לחברי גרעין יוהר הצלחה בצבא, ותקופה מועילה ותורמת בהר עמשא, לפני וגם אחרי השחרור מהצבא.
אז זהו. אנחנו על סף סיום האומְנות, הר עמשא של היום הוא סיפור הצלחה יחסי (בעיקר בהשוואה לכישלונות הצורבים ברחבי ההתיישבות הצעירה). יאמר מיד, לא בזכותנו, ולמרות העובדה שרובם הגדול של חניכנו אינם נמנים עוד על תושביו.
ובכל זאת אני מאמין כי חלקה של קבוצת שילר ברוחו של הקיבוץ הזה גדול. גדול אף ממה שמעריכים תושבי הר עמשא עצמם.
את האומנות בהר ימשיכו מטעם התקם קיבוץ חצרים ומשמר הנגב ואנו מאחלים להם רוב עשייה ונחת.
ואנחנו?
ימים יגידו אם היה זה קוריוז חד פעמי של היחלצות הקבוצה כקבוצה למעשים שמחוץ לגדרותיה, או אולי יהיה בזה סימן דרך להיחלצויות דומות בעתיד, אחרי שנתאושש, נחליף כוח ונסמן לעצמנו מטרות אחרות - וכאלה לא חסרות.
