האולפנים היו מסגרת שבה למדו ועבדו עולים חדשים בני 18- 40 .
כל אולפן נמשך חצי שנה. העולים עבדו חצי יום וחצי יום למדו.
האולפנים מומנו על ידי מחלקת הקליטה והפיתוח של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י.
אולפן א` - אולפן של 30 תלמידים, רובם עולים צעירים מהמעברות, שעלו מעיראק, רומניה, בולגריה, רוסיה, איטליה, צפון אפריקה ודרום אפריקה.
שישה מבין תלמידי האולפן נקלטו בקבוצת שילר, השאר הלכו להכשרה מקצועית במקצועות חיוניים.
המורות היו שפרינצה לכטר ורבקה רבהון.
שמות חברי הקבוצה
| רוזה איציק יצחק אליעזר שמעון אמוש דינז אפללי יוסף בלבול פנינה פפי ברוטפלד אילנה אסתר גירני הניה חנה הרשקו ולנטין חזמה איזבל טיקוצקי אלברט יחזקאל מרסל יחזקאל דריו לוזזיאטי דורית מועלם שושנה סג`ו נפריז דן סטולרו איסק סנדמן | סולומון בלום שמואל ברוורמן משה פאול אברהם פדלון ברנקה בתיה פוטרמן פייגה פניה פלטשטין קרול פסקל ברוך פפו מטילדה פפו ראובן פרבר סיעד אביבה קבתי ליזה קנדלר דוריס קנוס דייזי דיצה שוקרי ארנסטונה אסתר שיינברג יצחק שפרניק ויאולט כרמלית ששון אלי זהר |
עם הסיום - שפרינצה לכטר האולפן שלנו - הדסה לחיים חדשים - כרמלית ויולט ששון מהמעברה לחיים חדשים - דיצה דייזי שוקרי לפני חצי שנה - רעיה אולפן חקלאי בקבוצה - ראובן פרבר שישה חודשים בקבוצה - אביבה סיעד קבתי היום הראשון במולדת - דבורה אולפננו - דוריס קנוס רק שישה חדשים - ברונו לנדסברג טיולנו לגליל - רעיה ארצה עליתי - שושנה הסיום - שמואל ברוורמן עם הסיום - שפרינצה לכטר שלא כרגיל אצלנו, הסתדר האולפן שלנו במהירות מפליאה, ללא כל הכנות מוקדמות. נאמר את האמת - לא ידענו מה צריך להיות תוכנו, מה צפון בו בשביל המשק ומהו החומר האנושי, אשר יבוא ונהיה אחראים לו מבחינה חברתית ולימודית. ההחלטה נתקבלה - וניגשנו לעבודה.
והנה עם תום מחצית השנה - עומד לפנינו מפעל, אשר היה לברכה ולשביעות רצונם של שני הצדדים ואשר בלי ספק צריך להמשך ברציפות.
בשביל המשק עבודת התלמידים הייתה עזרה רצינית בעבודה - בשדה ובבית, ובשביל התלמידים? עולים חדשים ממעברות, זרים אחד לשני, עם פחד בעיניים מפני כל דבר חדש, חסרי אמון, עמוסי דאגה לעתידם הקרוב ביותר - עם סיום של חיי מעברה בלב – הועמדו בבת אחת בתוך חיי עבודה ויצירה תוססים, בתוך הווי מקורי חלוצי במולדת.
המגע הישיר עם משק חקלאי קבוצתי, עם סדרי חיים משותפים, החינוך המשותף וכו`, היה להם למעין של חוויות נפשיות ונתן להם עוז להתחיל בהאבקות עם עצמם.
חיש מהרה פשטו את צורתם, התגברו על קשיי העבודה הגופנית, התגברו על כל המכשולים בחיי כיתה, בלימוד בצוותא של אנשים בעלי גיל, מוצא והשכלה שונים. התלמידים, בבואם לאולפן ללמוד - מטרה אחת הייתה לנגד עיניהם - לרכוש מהר את השפה ולעשותה קרדום לחפור בה - אבל תוך כדי לימוד - נעלמה המטרה, השפה נלמדה לשמה והצימאון לדעת על הארץ ועל העם, על ההתיישבות ועל חלוציות הלך וגבר.
וכאשר ניתנה כבר השפה בפיהם, מצאנו חברה מגובשת, אשר למדה גם את סוד החיים בצוותא. ומאז לא פסקו ערבי זמרה וריקודים, שיחות והומור ולא חסרה אף סאטירה על כולם ועל הכל.
ואמנם נתגלה חומר אנושי יקר, לבבות מלאי אהבה לארץ, כוחות יצירה ומקורות מרץ המחפשים אפיקים.
סיימנו את תקופת הלימודים וכולנו מרגישים, שקשה להיפרד, כי טוב היה לנו יחד.
לתלמידים - אלה הנשארים איתנו נאמר: ברוכים הבאים היאחזו והשתרשו - ולאלה המתפזרים - שלוחה ברכתנו: היאחזו אף אתם באדמה, כי היא מקור חיותנו.
האולפן שלנו - הדסה לעבודת אולפננו יש תוצאות כאלה, שמן הצורך להרגיש אותן, להבינן ולהסיק מסקנות.
ישבנו יחד ללמד את השפה - עשרים איש בערך, מכל קצות העולם: מעיראק, רומניה, בולגריה, רוסיה, איטליה, צפון אפריקה ודרום אפריקה. בתחילה לא הייתה לנו שפה משותפת בכלל, והכיתה הייתה מחולקת באווירה לפי מוצא התלמידים. העירקים דברו יחד ערבית, וחיפשו פרוש מילים עבריות - בערבית, הרומנים התווכחו יחד רומנית על התוכן של ניבים ולרוב סיכמו בביטוי צרפתי, והדרום אפריקנית ישבה בשקט גמור... היה חשוב מאוד בשביל כל אחד לתרגם את המילים בקול רם לשפת ארץ מולדתו, לקבוע בדיוק פירושם של הביטויים בתרבות ארצו. עם כל נושא חדש, כל אחד נזכר איך הוא עשה זאת או חשב זאת בארץ מולדתו.
בכלל הרגשנו, שהכיתה מכילה כמה קבוצות, עם כל החשדים והמשפטים הקדומים של אנשים מארצות שונות, אשר נפגשו יחד. התחלנו ללמוד - לא רק את השפה העברית אבל גם היסטוריה, תורה, ספרות ושירים של היהודים. לאט לאט בלי לחשוב על, הפסקנו לתרגם לשפה אחרת ולהגיד בקול רם את פירושי המילים בשפה אחרת. התחלנו לחשוב, לקרוא ולדבר בשפה משותפת - העברית. שוחחנו יחד, אחד עם השני בעברית והתחלנו להבין את הצרות, את הבעיות ואת הפחד לפני העתיד של כל אחד. פתאום מצאנו שהתלכדנו לקבוצה אחת, והנה אנו עומדים בסיום האולפן - ידידים טובים, מוכנים לחיות בארצנו בתור אזרחים נאמנים.
מה היא המסקנה מחיי כיתתנו באולפן? מצבה של הכיתה שלנו לפני התחלת הלימודים היה דומה למצבם של כל העולים החדשים הבאים היום ארצה - תרבויות שונות, נימוסים והרגלים שונים, ניסיונות שונים ושפות שונות. הבעיה הראשונה היא באיזו שיטה לאחד את העולים האלה שהם ירגישו באמת שהם שייכים לעם אחד וירצו להיות אזרחים נאמנים במדינתנו. פתרון הבעיה הזאת הוא רק דרך השכלה, לא רק על ידי לימוד השפה העברית, יש ללמד גם הסטוריה ותרבות של העם הישראלי. השכלה של המבוגרים בשיטות כמו האולפן שלנו. אין צורך להדגיש שגם החברות המורות וגם חברי הקבוצה אשר נותנים יחד את האפשרות לבצע דרך זאת של קליטה - עוזרים הרבה למדינתנו בבעיית קבוץ הגלויות.
לחיים חדשים - כרמלית ויולט ששון שישה חודשים כבר עברו מאז באנו לקבוצה. שישה חודשים עברו כחלום. באנו לקבוצת שילר בתחילת חודש ניסן, בתור תלמידי האולפן, באנו עם עיניים עצומות כי לא ידענו מה עומד לפנינו ומה מחכה לנו, ומשם כך ניגשנו בפחד מוזר בלב. היינו על פתח חיים חדשים, בין אנשים זרים לנו. כל אחד שאל את עצמו האם יצליח? אבל חברי הקבוצה קיבלו אותנו בסבר פנים יפות ועזרו לנו להסתדר ולהתגבר על הקשיים שעמדו לפנינו - כי כל התחלה היא קשה.
כולנו עולים חדשים - באנו מארצות שונות, כל אחד דיבר בשפת ארץ מוצאו. אחד לא הבין את השני, אלא על ידי תנועות או מתוך שהיה מתרגם משפה לועזית אחת לשניה. לא אשכח את הימים הראשונים בכיתה. היינו כעשרים תלמיד. באנו מקצות הארץ - כל אחד מזוין במילון וגם יותר מאחד. מחפש לו פירוש כל מלה ומלה ששמע אותה בפעם הראשונה, כי כל מה ששמע היה מוזר לו.
ככה נכנסנו לתוך החיים החדשים - חיי חברה ושיתוף למרות, שאף אחד מאיתנו לא היה מסוגל לחיים כאלה. אבל בכל זאת התגברנו על הכל: חוץ מכמה חברים שלא החזיקו מעמד בגלל העבודה או בגלל קשיים בלימודים.
במשך הזמן הסתגלנו לחיים ולעבודה והיינו לחברה מסודרת בתוך הקבוצה. למדנו הרבה ושמענו כמה הרצאות מעניינות, הכשירו אותנו ופקחו את עיניו לקראת הבנת הדברים כהלכתם.
ככה עברו הימים כעל כנפי נשרים והגיעה עת סיום אולפננו. כאן נפתחה לפנינו הדלת לקראת העתיד. כיום אנו עומדים לפני דבר חשוב והוא בחירת דרכנו לעתיד. כל אחד יוצא לחיים מצויד בשלושה דברים – ואלו הם: ידיעת עבודה, חברה ושפה. אני בטוחה שהדברים האלה יעזרו לנו לבחור את דרך חיינו לעתיד.
מהמעברה לחיים חדשים - דיצה דייזי שוקרי החיים במעברה הם כרוכים בקשיים רבים עד לאין ספור. עם היכנסי לאוהל שכחתי שקירותיו הם יריעה ותקרתו בד, לכן ישבתי על כסא סמוך לקיר, וכשניסיתי להישען עליו נעקר הכותל, התרחק ממקומו והשאיר די מקום ליפול על ראשי ארצה. דברים כאלה ודומים לאלה קרו לי בראשית חיי באוהל. פעמים רבות הייתי נכנסת בחשכת הלילה ומנסה לסובב את הכפתור ולהדליק חשמל, אבל במשך הזמן למדתי שכאן אין כפתור ואין חשמל - אין קיר ולא תקרה.
גרתי במעברה חודשים מספר ואין ביני ובין כיפת השמיים אלא יריעת בד בלבד. הקור היה גובר בלילה והחום ביום. בייחוד בחורף, כשהגשמים התקיפו אותנו ימים רצופים, לא היה לנו לא יום ולא לילה. ביום עבדנו בחיזוק מיתרי האוהל, בתקיעת היתדות שיצאו מהאדמה הרכה ובחפירת תעלות ניקוז - ובלילה נדדה שנתנו, כי בכל רגע חשבנו שבא קיצנו והגיעה שעתנו. פחדנו מפני הרוחות העזות עוד לפני בואן אלינו, לשמע קולן רק סמר בשרנו. וכאשר הגיעו הרוחות אלינו ויריעות האוהל התחילו לרחף כמו דגל על התורן, כולנו חשבנו שבעקבות הסערה נשאר מחוסרי מחסה ואפילו בלי יריעת הבד. ככה עברו עלינו ימי החורף הקשים. במעברה נתקלתי בקשיים ובסבל בקשר לתברואה. זאת אחת הבעיות הרציניות. את הפסולת ואת הקליפות היינו זורקים לתוך פחים, אשר עמדו סמוכים מאוד למגורינו ולא הריקו אותם עד שנמלאו על גדותיהם. יותר מזה, את המים היינו צריכים להביא ממרחק רב. לא פעם מעדו רגלי ושני דליים בידיי ונפלתי אני והדליים ארצה וחזרתי אל האוהל מלוכלכת בלי טיפת מים בדלי.
עוד קשה מזה היה כשהודיעו על הפסקת מים לכמה ימים. לנו לעולים החדשים אין די מקום לאגור מים - אז צריך להוציא את כל הכלים הגדולים והקטנים ולמלא אותם - אבל מתעוררת הבעיה איפה לשים את הכלים... והקשה ביותר הוא, כשנפסקו המים בלי הודעה מוקדמת, והיינו צריכים להביא אותם ממרחק רב. אלה הם רק על קצה המזלג הקשיים שפגשתי אותם במעברה.
לעומת הקשיים יש למעברה גם יתרונות - כי היא משמשת גורם חשוב למיזוג הגלויות. הנאה רבה נהנה האדם בראותו ילדים בני עדות שונות משחקים יחד, והשפה המדוברת בפיהם היא השפה העברית. במקרים רבים גרמה המעברה למיזוג אפילו בין משפחות מעדות שונות ובזה יש הישג גדול לקראת גיבוש חברתי.
אחרי תקופה קצרה במעברה החלטתי להחליף את החיים האלה בחיים חדשים, קיבוציים, ומכיוון שנחוץ היה לי גם להשתלם בשפה העברית - הלכתי לאולפן במשק, שבו יכולתי להשיג את שתי השאיפות גם יחד.
עכשיו אני עומדת על סף גמר האולפן ומרוצה ושבעת רצון ממנו וממורתי הנחמדה ומהחברה היקרה. אני גאה להזכיר שבאולפן אני השגתי את מטרותיי שקבעתי לי מראש. תודתי למורה שהשתדלה ככל יכולה להכניס בנו את רוח היהדות ושעודדה אותנו להתגבר על כל המכשולים.
לפני חצי שנה - רעיה כאשר עליתי ארצה לא ידעתי אף מילה אחת עברית. שאלו אותי: מה שמך? ואני לא יכולתי לענות. אז הבנתי ששאלת לימוד השפה העברית - היא שאלה דחופה בשבילנו. התחלנו לחפש אפשרות ומצאנו אולפן.
שבועיים אחרי שירדנו מן האנייה בחיפה, באנו עם מזוודה קטנה לקבוצת שילר בתור תלמידים לאולפן. המשק מצא חן בעיני מהרגע הראשון. עמדנו לפני מורתנו העתידה, אשר נשארה רב החובל שלנו עד הרגע האחרון. הכל מה שראיתי גרם לי נחת רוח במיוחד הנוף מסביב. עד היום לא שבעו עיני מראות את הנוף הזה.
לאולפן באו אנשים מארצות שונות ודברו שפות שונות. היו תלמידים מעיראק, צרפת, בולגריה, רומניה, איטליה, דרום אפריקה וצפון אפריקה. כולנו יהודים אבל כל אחד עם התכונות של אותו העם, אשר בתוכו חי עד עכשיו.
התחלנו לעבוד וללמוד. גם זה וגם זה היה בשבילנו אסון. לא יכולתי לעמוד ולעשות אותו הדבר שעות רצופות. בזמן שראשי היה עלי סחרחר וברכי כשלו, נזכרתי באשה נוצריה אחת, כובסת זקנה, אשר במשך כל שנות חייה עשתה אותה עבודה - התגברתי בעבודה מפני שהבינותי, כי פה בארץ ישנה תפיסת חיים לגמרי אחרת מאשר בגולה.
בלימודים היה אסון אחר, אני זוכרת איך הייתי יושבת אבודה בין כל מיני מילונים וחיפשתי מילים בלי סוף ובלי תוצאה. ליבי נפל בי והייתי בוכה בלילות כמו ילדה קטנה. איך יכולתי לחיות כאשר מצאתי במילוני פירוש לערך אחד ככה: צום, תענית, משמר, תחנה; - ואני לא ידעתי איזו מכל המילים האלה מתאימה לי לחיבורי.
עברו שישה חודשים. יש לי עוד הרבה ללמוד עד אשר אדע עברית, אבל בראשי יש כבר מקום מיוחד בשביל השפה העברית. לאט לאט נעלם הפחד מפני הדיבור ואני מתחילה להבין שאנחנו עם מזרחי - ושהשפה העברית מוכרחה להיכנס לתוך דמנו.
אולפן חקלאי (בקבוצה) - ראובן פרבר עליתי ארצה לפני שישה חודשים מרומניה. את הכשרתי לעליה עשיתי עוד לפני שתים עשרה שנה. עם פרוץ מלחמת העולם השניה איבדתי את האפשרות לעלות. הייתי מחויב לחזור לבית הורי. אז התחילה השואה של העם היהודי באירופה ההיטלרסיטית.
עברתי את מחנה הריכוז בטרנסדניסטריה, בו נתתי את תרומתי הכי גדולה - את הורי ואחי, מכל המשפחה נשארתי יחידי. נדדתי ברוסיה ואורל, חזרתי לרומניה בשנת 1946 ומשם לא יכולתי לצאת עד 1952. עליתי ארצה ומצאתי שתפקידי הראשון הוא להשתלם בשפה העברית. מובן שהשפה לא הייתה לי זרה לגמרי. קיבלתי בילדותי, ככל ילד יהודי, את יסודות השפה, ידעתי לקרוא תפילות - אבל להשתמש בה כשפה חיה לא יכולתי. הגעתי לחיפה ולא בזבזתי זמן. פניתי לחברי וידידי - הם קיבלו את החלטתי כנכונה. לפני היו לבחירה שתי צורת של אולפן: א. אולפן של הסוכנות היהודית. ב. אולפן הסתדרותי במשק חקלאי (אולפן קיבוצי). חברי עצמם נחלקו בדעותיהם, אחדים אמרו להיכנס לאולפן של הסוכנות וטענו שבהתחשב עם גילי יותר נוח יהיה לי להתמסר רק ללימוד השפה, אחרים יעצו ללכת לאולפן קיבוצי. כמובן שההחלטה נשארה בידי ובחרתי באולפן בקבוצה. מדוע? כי שאלתי את עצמי - האם די לעולים חדשים לרכוש את השפה העברית ובזה ימצאו פתרון לחיים החדשים בארץ? האם העולה החדש אינו חייב לשנות משהו בחייו, את חיי האוויר של הגולה לחיי עבודה ויצירה? האם הוא אינו צריך להסתגל לאווירה של עבודה כתנאי ראשון לחיים ישרים בארץ? והיכן ישנה האפשרות לראות באופן בלתי אמצעי את חיי הארץ וההווי הארצישראלי - אם לא בקבוצה? מי אשר יודע את המפעל הגדול של קליטת עליה, מבין מה חשוב הדבר שעולים ילכו לכפר - לחיי קבוצה - אשר הם סמל של חיים ישרים בארץ.
העלייה הזורמת ארצה היא עליה המונית ולא חלוצית. העולים האלה היו בארץ מוצאם רחוק מתנועה ציונית, ואולי היו רחוקים מיהדות בכלל. הם הגיעו ארצה בלי כל ידיעת החיים כאן. מתיישבים במעברות ומתחילים לחיות חיי גלות על אדמת ישראל. נחוץ מאוד שלעולים אלה, אשר ברצונם ללמוד את השפה – תינתן גם האפשרות באופן מקביל עם לימוד השפה להתרגל לחיי הארץ ולעבודה. לפי דעתי כל אחד יכול להסתגל לעבודה ולהשתתף באולפן חקלאי. אחרי שישה חודשים שחייתי יחד עם אנשים יוצאי ארצות שונות, בעלי מנהגים שונים ושפות שונות - מותר לי להגיד שהאולפן בקבוצה - זוהי הדרך היעילה ביותר להגיע בזמן קצר למיזוג הגלויות.
לא אשכח את הימים הראשונים באולפן, כשבאנו כל אחד עם מזוודתו וכל אחד הוא נציג עדה אחרת, ושואל אם ישנם אנשים בני ארצו, וכל אחד מדבר את שפת ארצו ועתה כולם הם חברים והחשוב ביותר - כולם מדברים שפה אחת - עברית. אמנם היו גם אנשים, אשר עזבו את האולפן אחרי ימים מעטים ואמרו לא עלי לעבוד עבודה חקלאית, באתי ללמוד ולא לעבוד. אבל הרב הגדול נשאר. האנשים עבדו ולמדו במסירות. אמנם צריך להודות - דרוש היה הרבה מרץ לכל אחד להתגבר על עצמו, כיון שהעבודה והלימודים לא היו קלים. (לעבוד חצי יום עבודה חקלאית, ואחרי צהריים 4 שעות לימודים, אחר כך בבית להכין שעורים עד חצות הלילה).
תלמידי האולפן שלנו הם כולם אנשי עיר. הרוב מהם לא ראה כפר, לא ידע שום עבודה ועבודה חקלאית בפרט. לא ידעו מה ארוכה הדרך וגדול העמל עד שהתוצרת החקלאית מגיעה לחנות שלהם. ואותם האנשים שלפני שישה חודשים פחדו מעבודה חקלאית ולא ידעו כיצד להשתמש בכלים, התחילו להתעניין בעבודה ומלאו את תפקידם בכל מקום באהבה ומסירות.
לא חשוב לאן יפנה העולה - אחרי גמר האולפן, אבל דבר ברור לנו: הוא שינה משהו בחייו - הפחד מפני עבודה פיזית עזב אותו, ואם הוא יגור במעברה, בעיר או בכפר - הכלי ששמו מעדר, טוריה או דומיהם אינם זרים לו, והוא ידע להשתמש בהם בהזדמנות.
היחס אשר נוצר בין אנשי המשק ומשתתפי האולפן משפיע מאוד על הצלחת האולפן. אנשי המשק צריכים בזמן הראשון להתייחס לתלמידים בסבלנות רבה ולמד אותם ברצון טוב - רק אז יהיה האולפן לטובת התלמידים ולטובת המשק.
עתה כשמתקרב הסיום של אולפננו וכל אחד יצא לדרכו להתחיל את חייו - מרגישים עצבות על פני כל אחד ואחד, כי בעוד כמה ימים נפרד.
הקבוצה נתנה לאנשי האולפן לא רק אפשרות ללמוד את השפה, אלא הראתה ולימדה אותם איך לחיות חיים חברתיים. אני בטוח, שאחרי שכל אחד יסתדר ימשך הקשר בין משתתפי האולפן ובין חברי הקבוצה.
שישה חודשים בקבוצה - אביבה סיעד קבתי כמעט שנה שלמה אחרי עלותי ארצה לא ידעתי איך אפשר להסתדר בארץ. כל הזמן הרגשתי כאילו חסרה לי הלשון בפה. קשה לי לתאר כמה קשה לחיות בארץ בלי ידיעת השפה. יום אחד ניגשתי למחלקת העלייה של הסוכנות ושם יעצו לי ללכת לאולפן חקלאי. עשיתי כעצתם והגעתי לקבוצת שילר. פה מצאתי כמה חברים, אשר לא הכרתי אותם ורק כאשר שמעתי, שגם הם תלמידי האולפן, עשיתי איתם הכרה.
עלי להגיד בפרוש שהימים הראשונים היו לי קשים עד מאוד. כל האנשים זרים, לא ידענו מה זה לעבוד, לא הבינונו מה זה משק חקלאי. בבוקר עבדנו, אחרי הצהרים לימודים, בערב - שיעורים. הכל היה קשה מאוד. בכל זאת התגברנו והתרגלנו לחיי עבודה. את הערבים בילינו בהכנת שיעורים, בלימוד שירים, לפעמים ריקודים ובשבתות הרוב נסע הביתה.
כעבור חודשים נסענו לטיול לנגב לראות את הקציר. הטיול היה נפלא, ראינו מקומות רבים וראינו את עבודת הקומביינים. כעבור זמן מה הסתדרנו כבר והרגשנו שהנה אנו חיים חיי חברה ממש. הכרנו אחד את השני, התקדמנו בלימודים, למדנו הרבה דברים חדשים, הכרנו את חברי המשק וידענו, שזאת היא דרך חיים. ידענו כבר מה זה משק חקלאי וחיים משותפים.
עם סיום האולפן יש לכל אחד הרגשה, שיש לנו יכולת להשתתף בחיי ארצנו ומסוגלים אנו לצאת לחיי עבודה כדי להתקיים וללכת בחיים בדרך הנכונה.
היום הראשון במולדת - דבורה הגעתי לנמל חיפה בשעת הצהרים. הורי, אחי ואחיותיי קבלו אותי בשמחה רבה וקדמו אותי בברכה חמה. אחר כך נסענו יחד ועשיתי הכרה עם אגד. הכל מסביב היה לגמרי חדש בשבילי ובייחוד השפה. לפני נסיעתי ארצה כל הזמן דאגתי מה מצב ההורים, איך הם גרים ובכלל מה הם אוכלים. האוטו הביא אותנו עד הכביש והיינו צריכים ללכת חצי שעה ברגל עד לבית. הרושם הראשון לא היה רע. התרחצתי, החלפתי בגדי ואכלתי איתם את הארוחה הראשונה בארץ. אני מוכרחה להגיד, שהאוכל היה בדיוק ההיפך ממה שסיפרו לנו בחול. סיפרו לנו שאפילו לחם אין להשיג בארץ. כל שעות היום ישבנו יחד. דברנו על בני המשפחה, שנשארו בגולה מצפים ליום עלייתם.
אחרי כן יצאנו לטייל מעט. אבא מאוד נהנה להראות לי א הגינה שלנו ואיך הוא מטפל בה. הטיול היה קצר, כי הייתי עייפה מהדרך. הקדמנו לאכול ארוחת הערב, נפרדנו בברכת ליל מנוחה ואני נכנסתי לחדר שהכינו בשבילי ושכבתי לישון. לא יכולתי לישון, ערה הייתי כל הלילה ולא נרדמתי, כי מי יכול לישון לילה ראשון על אדמת המולדת? ימים רבים חלמתי לבוא ארצה ורק עכשיו נתגשם חלומי. והלב דופק ואומר: פה חמדת אבות, פה נחיה, פה ניצור חיי זהר, חיי דרור.
אותו לילה, לילה ראשון במולדת לא אשכח.
אולפננו - דוריס קנוס הגיע היום שלו נכספתי כל כך - יום עלייתי ארצה - זה היה לפני שנה וחודשיים. היום הזה היה יום חג בשבילי, כי האמנתי כבר שיתמלא חזוני לראות את ארץ מולדתי. כשמצאתי את עצמי בשדה התעופה, אז ידעתי כי אני בארץ ישראל וזה לא חלום אלא מציאות. שם נפגשנו עם כמה אנשים והבטנו עליהם בידידות וגם הם עלינו. לא יכולנו להביע את הרגשתנו בדיבור והמילה האחת שהייתה ידועה ומשותפת בינינו הייתה שלום.
משם נסענו לשער העלייה. פה ראינו הרבה יהודים מכל המינים, שעלו ארצה מקצות תבל, מגלויות רחוקות ושונות, רובם צעירים וצעירות, שלבם מלא מרץ ואהבה למולדת. אחרי כמה ימים סידרו אותנו במעברה חדשה, שחסרו שם הרבה דברים, אבל אחרי כמה חודשים נסתדר הכל.
במעברה הפסדתי חצי שנה - כי לא עבדתי ולא למדתי, עד שנודע לי על פתיחת האולפנים. נצטרפתי לאולפן בקבוצת שילר. פה בפעם הראשונה בחיי עבדתי. ניגשתי לעבודה בפחד מוזר בלב - שמא לא אצליח. הרגשתי שהעבודה היא קשה, אבל אחרי כן התרגלתי.
נפגשתי עם כל חברי האולפן - כולם עולים חדשים, מדברים בשפות שונות. אחרי כמה זמן אחד הבין כבר את השני, התקדמנו בלימודים, והתקשרנו על ידי שיחות וויכוחים בשפה העברית המשותפת.
אנו מסיימים את האולפן - למדנו הרבה דברים חדשים, תנך, תולדות ארץ ישראל וגם למדנו לעבוד.
אני רוצה לתת את דעתי על האולפנים בקבוצות, כי הם האמצעי היחיד ללמד את העולים עברית ולמזג את רוחם ברוח תרבותית וחברתית ישראלית - בדרך קלה ובזמן קצר.
אני מודה לכל אלה, אשר אפשרו לנו להשיג את מה שהשגנו.
רק שישה חדשים - ברונו לנדסברג עליתי ארצה במרץ 1952. מיד החלטתי ללמוד עברית, כדי שתהיה גם לי האפשרות לקחת חבל בחיי עמנו. בגולה לא הייתה לי שום הזדמנות להכיר את אוצר התרבות היהודית. מחלקת העלייה של הסתדרות העובדים כוונה אותי לאולפן בקבוצת שילר. בשמעי את הדבר נדהמתי מאוד: אי אפשר להגיד שפחדתי - אבל שאלתי את עצמי - מה זה קבוצה? אילו חיים הם? האם אחזיק מעמד עד סוף הלימודים? והנה עברו שישה חודשים כמו יום אחד, ואני סיימתי את אולפננו. אני מאושר, שלמדתי דווקא באולפן בקבוצה, מפני שכאן למדתי לא רק עברית, אלא הכרתי גם את צורת החיים לגמרי חדשה בשבילי. עוד בחוץ לארץ שמעתי על קבוצות בארץ, אבל אף פעם לא יכולתי לתאר לי את הדבר לאמיתו. עם בואי הנה נתנה לי אפשרות להכיר מקרוב את החיים וגם לקחת חבל בהם. את התקופה הזאת לא אשכח אף פעם בחיי.
בהתחלה היה קצת קשה להתרגל לאופן זה של חיים, ובין הסיבות לכך היו תלמידי האולפן עצמם. הם עצמם לא היוו חברה, אלא כמה חברות של אנשים שונים וזרים בלי שפה משותפת.
לאחד את כל האנשים האלה וליצור מהם חברה אחת - זו הייתה בעיה רצינית לקיום אולפננו. אבל לאט לאט, בעזרת מורתנו, בעזרת הלימודים והתקדמות בשפה הצלחנו ליצור חברה אחת. זאת הייתה תוצאה חשובה ביותר לא רק לגבי אולפננו, אלא גם מבחינת החלוציות, עבודה ויצירה למען המולדת. כאן ראיתי איך אפשר להפוך אדמה שוממה לאדמה פורחת.
עכשיו, אחרי שישה חודשים, אני יוצא לקראת החיים, איש לגמרי אחר, עם הלך מחשבות אחר ונכון אני להשתתף בכל כוחותיי במפעל הגדול של בנין ארצנו.
טיולנו לגליל - רעיה במשך שלושה ימים תושבי ארץ ישראל יכלו לראות בנקודות שונות של ארצנו אוטובוס אדום לתיור מלא תיירים. מי הם התיירים? הייתה שאלה על כל שפתיים, התיירים היינו אנחנו - תלמידי אולפן מקבוצת שילר. בימים אלה היינו יותר גאים מאשר התיירים מאמריקה.
היו הרבה ויכוחים לפני הטיול וגם אחריו, אבל חשנו שעשינו את הטיול וראינו את הארץ. גם לפי שעשינו את הטיולים שלנו, ראינו בגולה הרים גבוהים נהרות ויערות, אבל עכשיו , כל אבן שפגשנו בדרך, מלאה נפשנו שמחה מפני שהיא שלנו. מקומות כמו נתניה, כינרת, גן רחל, צפת ומקורות הירדן יכולים להתחרות עם המקומות היפים ביותר בעולם.
המקום הראשון שנהנינו מאוד הייתה נתניה - עיירה על שפת הים התיכון עם גן יפה ביותר בארץ. נתניה זה מקום שמספיק לראות אותו פעם אחת ולא שוכחים אף פעם. אני מאושרת שגם לנו יש מקומות כאלה, לאן שיכולים להימלט מכל רעש. עזבנו את נתניה בצער והמשכנו הלאה.
עמק חפר, המדרשה החקלאית של שם ארתור רופין, כפר ויתקין, עוברים לפני עינינו כמו דפים של ספר אחד. על כל אבן כאן נשפך דם יהודי, הנה חדרה חדשה על יד העתיקה. ראינו החן וחשבנו על אלה שנלחמו ומתו מקדחת.
נכנסנו לעמק יזרעאל. מסביב הרי הגליל התחתון עם מגידו - העיר העתיקה ביותר בארץ, והרי הגלבוע... בקרנו בקיבוצים : תל יוסף, עין חרוד. ראינו מוזיאון על שם חיים שטורמן. העיר בית שאן העתיקה והגענו לדגניה, קבוצה זאת על שפת ים כינרת, עם גן רחל הוא אחד המקומות היפים בארץ. על יד גן רחל בקרנו בבית הקברות וראינו קבר של המשוררת רחל ושל ברל כצנלסון. באפיקים ראינו בית חרושת לדיקטים וקבלנו הסברה על כל מהלך העבודה. הגענו לטבריה - עיר קדושה הסטורית בשביל היהודים. אף פעם לא נשארה בלי ישוב יהודי. היא קדושה גם לנוצרים. מכאן למטולה - הנקודה הצפונית ביותר בארץ ואחר כך לצפת. צפת עיר עתיקה חשובה מבחינה הסטורית, מרכז של צירים יהודיים ולא לחינם, אין בה אף פנה שלא תתאים לציור. כל היופי המזרחי מצא כאן ביטוי משלו. הרחובות הצרים, הבתים, בתי כנסת וטיפוסים מזרחיים - הכל מלא ציוריות. ניקיון העיר עשה רושם על כולנו. הגן בצפת הוא דוגמא של יופי. מבחינת האקלים בצפת ובמטולה נעים מאוד, בגובה של 900 מ` מעל פני הים. ומי יכול לחשוב שלגמרי לא רחוק מכאן, בטבריה היינו 200 מ` מתחת לפני הים? עזבנו את צפת במחשבה לחזור הנה בפעם אחרת. בין טבריה ומטולה היינו בכפר גלעדי. בין מטולה וצפת בקרנו במקורות הירדן. אני עוד רואה לפני את העץ בן אלפיים שנה. מים נקיים כמו דמעה ובתוך המים אבנים קטנטנות, פינה נהדרת ביותר בדרך שלנו. אחרי כן בקרנו בקבוצת מצובה, שנוסדה בשנת 1939, בתקופת חומה ומגדל.
היינו בנהרייה על שפת הים התיכון, דוגמא לעבודה חרוצה של יהודי גרמניה, שם התרחצנו בים ונהנינו מאוד. גם בעכו היינו.
הטיול נגמר ורק עכשיו התעורר אצלנו הרצון לתור ולהכיר את ארצנו הקטנה וכל כך יפה.
ארצה עליתי - שושנה הגעתי ארצה בגיל ושמחה, כי התקיים חלומי אשר חלמתי. הנסיעה באווירון הייתה נעימה מאוד והלב היה שמח כאשר שמע שירי המולדת.
כאשר ירדנו מהאווירון נפלנו על האדמה ונשקנו אותה בדמעות מרוב אהבה. אחר כך פנינו לעתלית. בדרך ראינו את נוף המולדת. בעתלית היו הרבה עולים ולא הבינו זה את זה. אחרי בדיקה קבלנו תעודות ונשלחנו למעברה. רק אחרי שישה חודשים פניתי לאולפן בקבוצת שילר ללמוד את השפה שלנו, שם קבלו אותי יפה ולמחרת בבוקר הייתי מסודרת לעבודה. עבודתי הראשונה הייתה במטבח. לא ידעתי בכלל איך עובדים, היה לי קשה מאוד. אבל אחרי ימים, כאשר התרגלתי, הרגשתי בעבודה מאושרת.
עכשיו גמר האולפן, אני מודה למורה שלנו, שנתנה לנו את השפה ותודה לכל חברי הקבוצה.
הסיום - שמואל ברוורמן חג הסוכות - חג האסיף, שבימי קדם היינו חוגגים אותו בעליה לרגל לבית המקדש בהבאת תרומות מפירות האדמה - חג זה חל השנה בזמן סיום אולפננו בקבוצת שילר. ואם חג הסוכות הוא חג האסיף של פרי האדמה - גם הסיום של האולפן הוא בשבילנו חג האסיף של תוצאות חיוביות בשטח עבודת ידיים ממש - ובטח לימוד השפה.
רק לפני חצי שנה הגיעו לקבוצה אנשים חדשים, המודרכים על ידי לשכת העלייה של ההסתדרות - ופה התחילו להיאבק ממש עם קשיי העבודה החקלאית. נאבקו - והצליחו, התרגלו לחיי המשק וכל סדריו. אולם לא כל כך פשוט היה העניין בלימודים. מגדל בבל ממש מצאתי כאשר נכנסתי לאולפן - כבר חודשים אחרי תחילת הלימודים. הכבידו על המצב חברים מרומניה, אשר בחדריהם - אחרי הלימודים - לא דברו עברית וזה לא היה לטובתנו. ובכל זאת יש לציין קפיצה עצומה לאנשים שבתחילה לא הבינו מה שמדברים אליהם והתביישו לשאול עוד פעם מה פירוש הדבר - נפתחו הפיות ובידיהם היום מפתח של החיים בארץ.
ופה אני מביא את כל שבחי לחברות שפרינצה ורבקה - המורות שלנו - אשר מסרו לנו את הידיעות באהבה רבה ובסבלנות. חוץ מזה יש לציין השפעת הסביבה, שבה חיינו חצי שנה - הקבוצה היא נפלאה ולוקחת לב, היא הראתה לנו את כל חייה ולימדה אותנו עבודה חקלאית ומשק בית גדול.
היום - בחג הסוכות חוגגת הקבוצה חצי יובל של קיומה. מי ייתן וכל חברי המשק החוגגים היום חצי יובל יגיעו בחיים טובים ושלום לחג היובל השלם!
ולתלמידי האולפן - אלה אשר הולכים לקראת החיים החדשים בארץ - חזק ואמץ!
