הקבוצה - כינוי לקבוצת שילר. אצלנו נהוג לסיים ברכות חגיגיות באירועים חגיגיים עם צמד המילים: "מבית הקבוצה".

 

הקרונות - קרונות להובלת פרי הדר מפרדס א` לבית האריזה ונמשכו על ידי בני אדם או סוס. הקרוניות או הטרזינות נסעו בפרדס על פסים צרים כמו רכבת, סיבובים עשו על טבלת מתכת מסתובבת על קוּגֶלָגֳר. הן שימשו את הילדים למסעות מסוכנים בירידות כשהעצירה היתה מתבצעת עם סֵֵנַדות. הרבה פצועים היו למסעות אלו. שנים רבות שימשו עוד הקרונות כמקום משחק לילדים. "רענן גולן שבר את הרגל בקרונית".

 

הדוקטור - כינוי לכל מי שעבד כרופא בקיבוץ. "היום דוקטור בלומן חולה" משמש ככינוי לרפי וישניצר שהוא גם דוקטורַץ.

 

הואדי - ואדי בתוך פרדס א`. לפני עידן שילר נקרא "שביל הגנבים" ושימש את גנבי האיזור להעברת סחורות בחסותו. שימש כמזבלה הראשונה של הקיבוץ, גם המים מהלול היו מובלים אליו ויצרו שם ביצה קטנה. נראָה כמו שמורת טבע מבחוץ, ציפורים יפות ומאד ירוק. שם גדלו סוּפים/קנה וזה היה מצרך מבוקש ביחוד בימי הקיץ עת יצאו למחנות של החטיבה. ואיזה מתקנים ומחצלות יפות יצאו מזה. כאשר מתה בהמה, פרד, סוס או פרה השליכו אותה לואדי מכאן הביטוי "כאשר אמות אל תעשו לי לוויה, תזרקו אותי לוואדי". נסתם אט אט עם עיבוד השטחים סביבו.

 

הבאנו שלום - שיר שהיו ילדי הקיבוץ שרים, בהתקרבם לשערי המשק, בדרך חזרה מטיולים. מכיוון שההורים תמיד חיכו במגרש החניה, הם האמינו ששירתם תגיע לאוזני ההורים ותרגיע אותם. גירסה מאוחרת יותר לשיר היתה "הבאנו שוקולד על לחם". בסוף כולם היו צרודים.

 

הדוֹד - כינויו של ישראל ול בפי חברי המשק. ישראל ול היה הדוד המיתולוגי של יועז ועירית ומכאן שמו ה"דוד". נקרא גם קאפִּי. "הדוֹד מגיע תמיד בזמן".

 

הגויאבות - חלקת גויאבות שניטעה ליד בריכות הביוב והושקתה במי ביוב פַּראֶקסלנס. הייתה באחריותו של מוטל רוזנפלד שנאלץ להלחם בגנבי הפרי העדין. וזכור השלט שתלה מוטל : "הזהַייר גנב ממזַייר, שִמך ידוע לשוטֵייר". החלקה נעקרה לאחר שהתברר שהגויאבות אסורות למאכל - הן היו מלאות בתולעים של זבובי פירות. בחלקה ניטע במבוק שענפיו שימשו לתמיכת באבוקדו ובבבננות.

 

הבוטיק של בֵּתִי - חנות הבגדים הצמודה למחסן חברים. נוהלה על ידי בתיה אילן שהיתה נוסעת פעמיים בחודש למחסן המשותף לרכוש עבור החברות והחברים מחלצות אופנתיות או סתם בגדי עבודה. "קניתי חצאית מהממת בבוטיק של בתי".

 

הבהמה - כך קרא ישראל ול שהיה אחראי על ההובלות במשק לכל כלי רכב שהיה לו: זה התחיל מהפרַדה, הסוסה, ועבר לפרגוסון - 3, פרגוסון - 5. "הוֹיסָה בהמה" היה צועק ישראל לטרקטור.

 

הדוּד - דוד מים חמים, שהמים בו חוממו על ידי עצים שהובערו, או על ידי מזוט. הדוד הראשון שהוצב מעל המקלחת הציבורית סיפק מים חמים למקלחות. בשילר היו עוד מספר דודים במשך השנים, מים חמים זה כבר סיפור אחר. "הדוד מקולקל ואין מים חמים".

 

האינקובטור - המדגרה של הלול. המדגרה בעלת הגג העגול נבנתה ע"י אברהם שטיניג בשנות ה – 40 מכונת ההדגרה הגיעה מהולנד. לאינקובטור היו מכניסים ביצים ומוציאים אפרוחים. קסם. את המדגרה הקים הנס דנקוורט שהתמחה בתחום עוד בחו"ל ואספקת הביצים היתה מלולי המטילות שלנו. בשנות השמונים שכנה באותו בנין - המרכולית, וכעת הוא להשכרה.

 

הביצה - שלולית עונתית, שטח אדמה באיזור החקלאי שכל חורף מתמלא במים. בקיץ 1948 כאשר "נכבשה" זרנוגה הגענו לביצה ומצאנו שם סירת בד ששימשה את הציידים שצדו בה עופות מים. פעם היו שם המון כלניות ונרקיסים, חלק מהם פונו באופן מסודר כשהתחילו לעבד את האדמה. בחורף יש שם עופות מים ואפילו זוג ברבורים לבנים. "בחורף של 91` שטנו עם סירות בביצה".

 

הבית - ההקראה המסורתית של טקסי בר המצווה. ילדי הכיתה ניצבים בשורה, מקריאים ומספרים על סוגי בתים וחשיבותם, "כי בית אינו רק מבנה מבטון, כי בית מעניק, הרגשת ביטחון". ההקראה מסתיימת לשמחת כולנו במילים "וביתנו שלנו הוא כאן". זה סוף שכולם מחכים לו. "אוף, קיבלתי רק שתי שורות בבית".

 

הבית הורוד - כינוי לבנין שמשמש היום כאת הכלבו וקאת קפה רונה. נקרא הבית הורוד על שום שהיה צבוע בורוד. בניתו החלה בשנת 1929. היתה זו תקיעת יתד משמעותית לקבוצה הצעירה. היה זה הבית הבנוי היחידי והיה בית מרכזי. במשך השנים שכנו בו הרבה מוסדות, גרו בו משפחות וקבוצות ילדים. הבית התחלק לכמה אזורים: המרתף שימש כמטבח ילדים ותקופה מסויימת גרה בו סבתא רייפן. בזמן מלחמת השחרור נכלאו במרתף לשבוע ימים רב החובל והמפקד של אונית האצ"ל אלטלנה, עליהם שמרה כיתת פלמ"ח. המגדל הוא הגג הפתוח הגבוה ביותר, ממנו עסקו באיתות בזמן המאורעות ומלחמת השחרור: איתות סמופור ביום בעזרת דגלים והליוגרף, ואיתות לילה בעזרת פנסים. על הגג תלו דגלים ביום העצמאות והציבו חנוכיה בחנוכה. הגג הגדול שימש למסיבות מיוחדות באוויר הפתוח. נקרא גם בית ביטחון או הבית הגדול.

 

הבית החדש - נמצא ממערב לבית התינוקות. מבנה מלבני סיליקט, שנבנה למגורי ילדים. ב"בית החדש" בית שנבנה בשנות ה – 40 עבור ילדים עולים חדשים היה חידוש, מיטות שנצמדות לקיר!. בכל חדר היו ארבע מיטות שקופלו לכיוון הקיר ונקשרו באבזם. שעשוע - תופס באחד ישֵן מקפל אותו עם המיטה לקיר וסוגר את האבזם. כיום הוא אחד המבנים הישנים בקיבוץ אבל בשבילנו ישאר תמיד הבית החדש. הדירות בו מושכרות. "הסטודנט בבית החדש עשה גינה יפה" בשנת 2003 נבנה גג חדש לבית החדש.

 

הבית הירוק - חאג` עומר. נקרא כך על שום צבעו הירוק. וילה שהייתה שייכת לערבי שעזב הכל מאחריו במלחמת השחרור. נמצא בשטח. שם היו אוכלים עובדי השדה את ארוחותיהם שהוכנו מבעוד יום בסלים, ומספרים שהסעודות שרָצו שם לא היו מביישות מסעדות יוקרה. המקום שימש גם כמחסן לפרדס ולגידולי השדה וכמקום למסיבות. הבית הירוק שמשקיף על כל שדותינו ידע ימים יפים יותר, כשבאנו בוקר אחד הוא היה שרוף. סביבו הוקמה גדר ואין יוצא ואין בא. אך, עוד רואים עליו שכבר ראה הרבה ובטח יש לו מה לספר.

 

הבית של חסאן - מדרום מערב לבית הקברות, בית של ערבי בשם חסאן, שברח במלחמת השחרור. חסאן היה גנב מדופלם שהיה עושה בשטח הקבוצה כבשלו, השארת נעליים בחוץ? חבל. השאירו בגד על החבל? אין. מספרים שבליל קיץ אחד כשהנס דנקוורט שמע רעש מכיוון המרפסת הוא שעט החוצה, עירום כביום היולדו וניהל מרדף אחרי הגנב שהתרחק עם... הכסתות של קלרה קמל והבגדים של הנס. ואולי לא היה זה חסאן. לאחר המלחמה הועברה לבית חסאן המכוורת.

 

הבן המתוק - כינויו של ספי ול בפי אביו ישראל. ליועז קרא חמודי.

 

הבראה - בעצם מילה נרדפת לחופשה שנתית. בתחילה באמת נשלחו חברים אחרי מחלה להבראה, במשך הזמן הפך המושג לחופש של כולם. החברים היו יוצאים פעם בשנה להבראה בבית מלון של קופת חולים, כל חבר לפי רצונו, בזוג או עם חברים, נוסעים באוטובוס לשבוע הבראה. בדרך כלל לוותה השהות בפעילות תרבותית ענפה. לא היית יוצא חולה אבל חזרת הרבה יותר בריא. "היינו בהבראה בנתניה". בתי הבראה היו גם במוצא - "ארְזָה", בחיפה - "מגידו", הר כנען, בנצרת ובמעלות. כל שנה היו חוזרים החברים שזופים, רגועים ועם אותה תמונה על המדרגות של בית ההבראה.

 

הגרעין - קבוצות חיילי נח"ל ששהו בקיבוץ לשל"ת מוקדם ו/או מאוחר. היו מיועדים להקים ולחזק קיבוצים צעירים. עבדו בקיבוץ ואף עסקו בהדרכה של ילדי הקיבוץ. חברי קבוצת שילר יחסו חשיבות רבה לפרויקט ציוני/קיבוצי זה, ומיטב המדריכים שובצו לתפקידי הדרכת הגרעינים השונים. "תבוא היום לדיסקו דנה, הגרעין יהיו".

 

הדשא הגדול - הדשא שעליו היו נערכות חתונות, מסיבות בר מצווה וחגים, למרגלות המחסן והמכבסה ממערב. פעם היו שם טרסות בנויות, על העליונה עבר השביל לחדר האוכל ולאורכו שדרת פיקוסים, תחתם בנו את הבמה. בטרסה השניה ישבו המוזמנים על ספסלי עץ בשורות ארוכות ארוכות. היה שמייח. נקרא גם דשא חתונות. "החתונה תתקיים על הדשא הגדול. מזל טוב". הדשא כוסה עם בנית בית הסיעוד וחדר האוכל.

 

הגשה עצמית - ב 01.09.1975 חנכנו את מתקני ההגשה העצמית. פתאום לא מחלקים לך את האוכל, לא מחלקים את המנה, כל אחד יכול לשבת היכן שחפץ ללא הצורך למלא שולחנות - אוֹשֶר. ההגשה העצמית בחדר האוכל פועלת במתכונתה עד היום.

 

הגשר - גשר מעץ ושרשרות ברזל, שנבנה מעל הכניסה הראשית לקיבוץ, מעל לשער הירוק. היה אחד מהמתקנים בגן יובל ונבנה בשנת היובל על ידי חברי המשק. משני צידיו היו מגלשות: בדרומית גלשת לגן היובל, בצפונית גלשת לגן אריה. הגשר היה להיט לילדי המשק שיצאו לטראקים בגן והשקיפו על העולם מגבוה. הגשר המתנדנד נסגר למעבר בתחילת שנות התשעים ואחר כך לקראת סוף האלף פורק כיון שהיווה סכנה. "הכי מפחיד זה ללכת על הגשר".

 

החלטות מזכירות - החלטות שמתקבלות על ידי המזכירות, המוסד העליון והנבחר של הקבוצה. בשנים הראשונות נקרא - הנהלה, וחבריו היו חברי הנהלה. המספר עלה במשך השנים עד ל-11 חברים וחברות והשם השתנה למזכירות. מקפידים על הרכב גילים שייצג כל דור וכמובן על מספר אי זוגי שיוכלו לקבל הכרעות. ההחלטות היו מתפרסמות על לוח המודעות. היום מחולקות לתאי הדואר של החברים. "ראית את החלטות המזכירות האחרונות? אני מגיש ערעור!". ערעור מותר להגיש תוך שבוע מיום הפרסום.

 

החצר - לאחר כניסה בשער ברזל יפה ומסוגנן שעל כנפיו היו הילדים מתנדנדים, הגעת לחצר מרובעת שהיתה מוקפת ב - 4 פינותיה דקלים ועצי תות. במרכזה עץ שיקמה. בצידה הצפוני מגדל המים ובצידה המערבי הלולים. החצר היתה לב הקבוצה ובה שיחקו הילדים "הקפות", "הקדרים באים" וממנה יצאו לכל מעשי השובבות. האוטובוס של "אשד" הוא אגד היה עוצר בחצר. בהמשך נסללה רחבת אספלט לחניה ונבנה גן הבנים הוא גן היובל. "כל מי שנרשם להצגה בבימה - יציאה מהחצר בחצי שבע".

 

הנוער - תחילה היו אילו קבוצות הנוער העולה שהגיעו לקבוצה מאירופה. הקבוצות אורגנו על ידי עלית הנוער והקבוצה הראשונה, "נוער א`" הגיעה למשק בשנת 1936. הם למדו עברית ולמדו לעבוד, כשהמטרה היתה להכשירם לחיים עצמאיים בארץ ישראל. בשילר היו כ- 11 קבוצות נוער ילדי עולים. החל מאמצע שנות החמישים הגיעו לשילר קבוצות נערים מהארץ ללימודים והכשרה לעבודה. בשילר הוכשרו כ - 10 קבוצות כשהאחרונה בתחילת שנות השמונים. נקראו גם הכשרה צעירה. "היום אין לימודים להכשרה - יש גיוס".

 

הטנק - 1. 2 מיכלי מים מרובעים ממתכת שהוצבו על הגבעה, מזרחית לאורנים ובשיטת הגרביטציה השקו את הכרמים.

2. עגלת חימום גדולה, מלאה במים, איתה היו מחלקים את האוכל החם בחדר האוכל. העגלה היתה כבדה מאד ונדרשו שני עובדים לדחוף ולחלק מנות. "אתה תצא עם הטנק".

 

המושבה - כינוי לרחובות. "אני יורד למושבה".

 

המחברת השחורה - המחברת של הילדה רייפן ששימשה אותה בעבודתה במטבח ובה היא רשמה במסירות יקית את מצב המלאי או כמה עלתה לנו כל ארוחה. מתוך השיר שהושר ביובל :" כי אצלה במחברת, העברית משופרת. הגזר הוא זגר, קציצות הן ציצות, השמנת - שומנת, הכוסמת - פוסמת, החרדל הוא חגדל כך כתוב יש חותמת. ויש עוד מילה, לא נעים לבטא, הקקאו הוא.....קאקא, אני לא שותה."

 

הלימונים - כינוי לבית הקברות. קיבל את שמו מפרדס הלימונים שהיה נטוע בצידו המזרחי. "בסוף כולם יגיעו ללימונים".

 

הסדין הלבן - חבורת בנות שהיו רוקדות בחגים. ביניהן היו: יהודית קרמיש, לאה בלום רבד, זלמה רבהון מוקסיי, נאוה קרמיש, נעמי מוזס, נעמי ברינשטיין, מוקי קלינגהופר מאיר, רחל רייפן ועוד. כונתה כך משום שבשנות ה - 40 מחוסר תקציב, לא תפרו בגדים ללהקת הריקוד של הבנות. התלבושת היתה סדין לבן, אותו הידקו בסיכות ביטחון. כך רקדו ביום העצמאות ובשאר החגים. הבגדים הראשונים נתפרו אף הם מסדינים ועוטרו בסרטי בד כחולים וירוקים. רק אחרי חג ה-25 נתפרו בגדים להופעות הרקדניות, אך השם כבר לנצח נשאר. "בנות הסדין הלבן יופיעו בחג המשק".

 

הסוס של קונסארי - בהמה אומללה ומלאת זבובים שנהגה למשוך את העגלה בה נסעו יום יום קונסארי ויעקב צוקרברג לשדה האסְפֶסֶת. "הסוס של קונסארי מת". קונסארי שהיה איש טוב, היה עוזרו הנאמן של יעקב צוקרברג והעיניים שלו גם.

 

הסדר בנים - מבטא את רצון הקבוצה להתקדם כחברה, כמותית ואיכותית, על ידי קליטת הבנים המצטרפים, וצמיחתם לגורם מרענן, מקדם ומוביל בעתיד. יצירת ההסדרים, עדכונם והרחבתם מכוונת להקל על הבנים להחליט על התנסות מעשית כבוגרים בקבוצה, ולעודדם להכשיר עצמם בלימודים. תקנון הנוגע לבני המשק הצעירים, משתנה כל שנתיים בערך ועדיין כולם רוצים שינויים. פרוייקט החיים של יוסי עופר. "הגיע הזמן לשנות את הסדר הבנים".

 

הסעות - הדרך להגיע לרחובות. מיניבוס שיוצא מהקיבוץ ולוקח ומחזיר אנשים לרחובות וממנה. תחילה היה מקום האיסוף ב"פינה", פינת הרצל הרשנזון. במשך השנים נדד מקום האיסוף בעיר וכיום ממוקם בתחנה המרכזית. יש נהג בית - לשעות הבוקר, נהג תורן - לשעות הערב, ולגברים מונופול על תורנות זו . בתקופות שהיו כאן הרבה מתנדבים היו עושים ארבע הסעות בכל שעה אחר הצהריים, והמיניבוס תמיד עם כמה אנשים יותר מהמותר. "אתה יכול להקפיץ אותי לרחובות? פיספסתי את ההסעה".

 

הסרטים של חנן - סרטים שצולמו על ידי חנן גטריידה במצלמת סופר שמונה ותיעדו אירועים מרכזיים בחיי הקבוצה. הוקרנו בערבי תרבות והיוו מקור לנוסטלגיה והנאה. "היקה שוב עשה סרט".

 

הר עמשא - קיבוץ שהוקם בחבל יתיר בשנות השמונים. שילר שימשה כאחד מקיבוצי האומנה של הר עמשא. קבוצת שילר כמו קבוצת שילר לקחה את הפרויקט ברצינות. מיטב הבנים והחברים סומנו להדרכה וליווי, משפחות מאמצות פתחו את בֵּיתן - התרחבו הלבבות. קלטנו ארבעה גרעינים, ושוב הרגשנו צעירים, האדרנלין זרם בדם, דיברנו על דברים בלהט של פעם. שלחנו אנשים משלנו לחיות בהר וללוות אותו וגם אם רובם בחרו צורת חיים אחרת אנחנו יצאנו נשכרים.

 

העברת עופות - נקראת גם שיווק או העברה. איסוף התרנגולות בלול ושליחתן או ללול שאינו מבוקר להמשך גידול או למקום אחר (שממנו יעברו לעולם שכולו טוב). נעשה בדרך כלל בשעות הערב. "-אתה בא לשחק כדורסל בערב? - לא, הבטחתי לגוזל שאני בא להעברה". וכמובן גם זו מילה של לפני עידן התיאלנדים. ראה גיוס.

 

הרַחָבָה - האזור שסביב חדר האוכל. שימש כמקום מפגש למבוגרים ומקום משחק לילדים. זה היה מקום התכנסות מרכזי וחשוב הרבה לפני עידן הטלביזיה. היו מתקיימים בו דיונים לא פורמאלים, החלפת דעות, התארגנות ליום העבודה הבא ותיאומים - כאן אפשר היה לפגוש את כולם. ויכוחים - היו, וגם ששש... ריכולים היו. "בוא, כולם משחקים חמור ארוך על הרחבה".

 

הפינה - ברחובות, הרצל פינת הרשנזון. נקודה אסטרטגית. תקופה מסויימת היה שם קיוסק גזוז ואח"כ פלאפל. בעבר, מקום ההמתנה להסעה הביתה. "תחכה לי בפינה".

 

הפיל הלבן - כינוי לבית הנעורים, על שום הזמן הרב שלקח לבנות אותו.

 

הפֶרד - הוביל קרוניות בפרדס והיה מוביל עם רובינפלד חלב לתנובה. הפרד הזה היה בהמה עם המון אופי ומגיע לו פרק נפרד.

 

הפרֵדות - הביאו חול מהמחצבה. פרדה אחת עבדה בגן ירק ואחר כך עם ישראל ול בהובלת כביסה, אוכל לגבעה ואשפה. כונתה "הבהמה".

 

הפרדס הערבי - חלקת פרדס שהייתה שייכת לערבי ונרכשה על ידינו. זהו השער של השטח מצפון לדרך, ליד זרנוגה. החלקה נעקרה.

 

הפרטה בחדר האוכל- אחד מסממני הזמן החדש. תהליך שבו החברים מתחילים לשלם עבור מצרכים ושירותים שניתנו בעבר על ידי הקיבוץ ללא תשלום. במקביל, החברים מקבלים יותר כסף בתקציבם האישי. נועד לתת לחברים חופש גדול יותר ולמנוע בזבוז. "מאז ההפרטה בחדר אוכל, ירדתי חמישה קילו".

 

הרשימה העצובה - כינוי ציני לרשימת הטלפונים. בכל פעם שצריך להקים ועדות, צוותי חגים וכו`, עוברים על רשימת הטלפונים ומוצאים בה את ה"קורבנות". "תביא את הרשימה העצובה, צריך למצוא מזכיר".

 

השקמה - עץ השקמה הגדול, הנמצא בסיבוב לבית קירור. בשטח יש עוד מספר עצי שיקמים שהיו כאן לפנינו. "רצתי עד לשקמה ובחזרה".

 

התאונה - אירעה ביום העצמאות, מאי 1968. משאית של שילר שחזרה מן המצעד בירושלים, התדרדרה בכביש במעלה בית חורון. בתאונה נהרגו חיה פרשטנדיג, יעקב ומשה מוטל. נפצעו: דוד דרור, יעל שור, אבי אילן, רבקה סמוך, ספידי וביני אייזנברג. טרמפיסטים שהצטרפו אליהם היו בין הנפגעים. התאונה חרטה צלקת עמוקה בישוב.

 

השובך - שובך יונים גדול שעמד על עמוד בטון, בחלק הדרומי של החניה בגן היובל. הוקם על ידי אברהם שטייניג בתחילת שנות הארבעים. למעלה בבית העץ הונחו על שלבים קופסאות פח להטלה. בשנת 1946 החל יהודה רבד מגדל שם גוזלים של יוני דואר לאילוף - לצורכי ההגנה, כיתת פלמ"ח מגבעת ברנר שפשטה על המקום לילה אחד "סידרה" לעצמה סעודת מלכים. השובך טופל ונזנח חליפות במשך השנים ונהרס עם בנית גן היובל בשנת 1977.

 

השטח - אזור הגידולים החקלאיים של הקיבוץ. ה"שטח" בן כמה מאות דונמים נמסר למשבצת הקיבוץ אחרי מלחמת השחרור. "היציאה מהגדר" כך כונתה תחילת תהליך עיבוד השטחים החדשים. נחפרה בו באר בעבודת ידיים ושיפל בנה בו מחסן קטן לכלי עבודה. "אני יוצא לשטח".

 

השיכון הפולני - כיום, הבית מדרום לאוקו, כלל ארבע דירות. נבנה בעזרת מימון מהממשלה הפולנית, לשם קליטת עולים מפולניה בשנות החמישים. השיכון הפולני איכלס עולים שעלו מפולין בעליית גומולקה ב - 1957 ביניהם אירנה ויעקב פוגל. "יעקב פוגל גר בשיכון הפולני".

 

התישבות האלף - המצב הקשה הכריח את חברי הקבוצה להכנס בשנת 1932 למסגרת "התישבות האלף". המתישב היה מקבל שטח קרקע קטן לעבדו לאחר שובו מן העבודה במושבה, ניתן בעיקר להקמת מושבים סביב המושבה. קבוצת שילר היתה היחידה בין הקבוצות והקיבוצים שהוכנסה למסגרת זו, בעזרתו הפעילה של אברהם הרצפלד, שידע את מצוקת המקום. הקבוצה מצידה חויבה לגדול עד 25 משפחות, למסור את זכות החכירה על אדמות הקרן הקימת ומכון המים לחברה המיישבת. "שוב פרשה חדשה בהתפתחות המשק, פרשה מלאה קשיים וסיבוכים, אבל באין מוצא נאחזנו ב`התישבות האלף`". בשנת 1958 שולם התשלום האחרון ודוד קלינגהופר מסר: " אנו חדורים הכרה שאבן יסוד קטנה שצורפה על ידי התיישבות האלף, היא היא שאפשרה את הקמת בניין הקבוצה שלנו".

 

השפינדלים - שני אחים מזרנוגה, ישראל ודב שפינדל, היו צוות הבניין, שיחד עם שיפל בנו בכל רחבי הקבוצה. הם היו נמוכים, גוצים ואנשי עבודה למופת. לאחר כמה שנים עבר דב הלא הוא בייריש, לעבוד בפרדס. הוא קיבל לרשותו את האתון של הפרדס וזה היה הרכב הפרטי שלו, איתה נסע כל יום לביתו בזרנוגה.

 

התעמלות - תהליך ההרבעה ברפת נקרא בשפת קבוצת שילר : "התעמלות". ובעל המידע היה תמיד מנחם רבהון שגר לא רחוק מהרפת. כשהוא הכריז על "התעמלות" זנחו כל הילדים את משחקיהם ונהרו לאזור הרפת לחזות במחזה. באותן שנים צפייה בתהליך נחשבה שלב חשוב בחינוכו של כל ילד בקבוצה. הפרה הובאה למתקן כליאה, הפר העצום ניסה אבל לא הצליח. רק בעזרת מיומנות התיווך של קורט זיכל הצליח המסכן לבצע את חובתו לקול צהלות וקריאות עידוד של הילדים.