קראתי בענין וראיתי בתמונות את הפעילות שעשו ילדי הקבוצה בביצה ( אפריל 2012), עד כמה שזכרוני ברור, זו הפעם הראשונה שישנה התייחסות לנוף מים זה שהוא כל כך מיוחד ושונה בנוף מישור החוף שלנו, העטור שדות, פרדסים ושדרות ברושים.
המקום לא היה ידוע לנו עד מלחמת השחרור ב-1948, כאשר נכבשו הכפרים זרנוגה וקוביבה.
בתחילת הקיץ של 1948, התחילו הילדים לשוטט בסביבה, כך הגענו אל הביצה, שעדיין עמדו בה מים, גם עופות מים, ברווזים ואנפות התרוממו לשמיים. הקפנו את הביצה, בנקודת מיסתור בתוך הסבך גילינו סירה, זה היה מן מתקן פרימיטיבי העשוי קרשי עץ המחופים בבד ברזנט עבה, כנראה ציידים ערבים שצדו עופות מים, השתמשו בטיטניק הזו כדי לאסוף את שללם, ניסינו לשוט בביצה אך הסירה דלפה קשות, ובכל זאת זו היתה מציאה מסעירה ולכן גררנו את השלל לקבוצה.
המציאה הזו עמדה בחצר והרקיבה אט אט, עד שנלקחה אחר כבוד למזבלה.
הביצה הזו היא אכן חריגה בנוף והיא מזמנת לנו כל מיני הפתעות, לפני כמה שנים חנו בה בחורף, במשך כחודשיים, צמד ברבורים, תופעה חריגה לגמרי בנוף העופות של איזור זה.
אפרופו נופי מים, היה בקבוצה מקום נוסף כזה שנקרא הואדי, בחלק הדרומי של הקבוצה, בתוך הפרדס היה שקע מאורך בקרקע, בחורף זרמו והצטברו שם מים, לפי עדויות של אבי אברהם שטיניג, בתחילת שנות ה-40 עוד שכנו שם בחורף ברוזים, בתור צפר חובב יצאתי לשם לתצפיות ואכן צפיתי שם בציפורים שהיום כבר לא רואים בסביבתנו.
היה עוד שימוש חשוב לאותו ואדי, לשם היו גוררים את פגרי הבהמות שנפחו נשמתם.
היום השתנו התוואים ולא נותר זכר לאותו ואדי מיתולוגי.
