1978
אני כותב על נושא שאם היום אינו מורגש עדיין, בוודאי יורגש בעוד חמש שנים, ואם לא, עוד חמש עשרה שנים.
קבוצת שילר נמצאת במיקום גיאוגרפי מסוים שנקבע ע"י המייסדים. כבר היום אנו מרגישים את חנק העיר השולחת זרועותיה סביבנו, מכל כיוון אפשרי.
לא רחוק היום בו נהיה מעין שמורת טבע במגאלופוליס שתשתרע בין נתניה לאשדוד, ואז תבוא השאלה: מה בעצם אנו עושים כאן?
כאשר באו הראשונים למקום, היה זה בפרוש מעשה של חלוציות. חמישים ואחת שנים חלפו מאז, המקום התפתח בצורה מדהימה. היו קשיים ומשברים רבים, זאת אני מניח ללא ספק, אך כיום המשק הגיע למצב בו הוא יכול להגיד (לא באספה שנתית אמנם), כי חזון המייסדים התגשם ברובו. המשק מוצלח מבחינה כלכלית וחברתית כאחד, והגיע כיחידה למימוש עצמי.
אך האם די בזאת?
האם נוכל להסתפק בתשובה: אני קיים כאן עשרות שנים, לכן זהו מקומי?
עלינו להסתכל סביב. עשרות מקומות בטווח ראיית עין מאסמינו, רחוקים ממצב משקינו. המחשבה שצריכה להנחות את מעצבי מדיניות הקבוצה, הינה לא רק כיצד להצליח כקבוצה שיתופית, אלא כיצד להשתלב באזור ולא להוות בו נטע זר.
מכאן צריכה לצאת ההנחייה שעל כל אחד ואחד לראות את עצמו אחראי למשימות חשובות אלה.
יציאת ילדי התיכון להדרכה באזור הינה התחלה.
יציאת נשים מהמשק לטיפול במשפחות שעדיין גרות בצורה שבה גרו לפני עשרות שנים בארץ הולדתם, הינה המשך מבורך.
אירוח קבוצות ילדים מהאזור והשתלבותם עם ילדינו, הינו צעד שכבר נוסה במספר משקים אחרים בהצלחה.
אנו חייבים לחפש אתגרים חדשים, ואם אין חלוציות, חייבת להיות השכלה מפותחת, ואם אין את זה, חייבים לעזור לשכנינו, בזאת אנו עוזרים במידה רבה לעצמינו. האפשרויות הינן בלתי מוגבלות, ורק צריך עוז וקצת דמיון והדרך פתוחה בפני כל אחד.
כאשר יחזור הנוער הביתה (ואם יתקדם משהו בכיוון הנ"ל, זה רק יוסיף למוטיבציה שלו לחזור) הוא ימצא מקום יותר מעניין לחיות בו, מקום בעל אתגרים.
