לחברי קבוצת שילר,
לפני יומיים קברנו את אמא - הילדה רייפן ז"ל. באותו היום יצא לי להסתובב בשבילי הקבוצה,
לפגוש חברים, לשוחח עם אחדים, כל האירוע הזה העלה אצלי המון זכרונות.
אני רוצה בהזדמנות זאת להודות לכל מי שבא והשתתף בהלוויה ולכל מי שבא ללחוץ את ידי.
לא הייתי פנויה לשיחות ארוכות, אני מודה לכולכם.
ברשותכם, אני רוצה לנסות לכתוב כאן מה שהעלו הזכרונות שלי. הזכרונות הם לא בדיוק לפי הסדר הכרונולוגי, אבל זה מה שעולה. אשמח לדעת שחברים קוראים ונזכרים, וגם לקבל תגובות.
אחד הזכרונות הראשונים הוא מגיל הגן 4 - 5. באותן שנים בנו את בניין הגן, המשמש לגן ילדים עד היום. יש לי אפילו תמונה על רקע הבניין ההולך ונבנה, טרם השלמתו. אני זוכרת את הגננות השונות שהיו, את חגיגת סיום הגן בגיל 6 והמעבר לבית- הספר.
אז ילדי הכיתות הנמוכות ישנו בבניין הגדול של שתי הקומות. הקטנים למטה והגדולים למעלה. אני ממש יכולה לראות בדמיוני כעת, איך מעבירים את המיטה מבניין הגן אל הבית הגדול. שם החלו חיי בית הספר שלי.
חגיגת בר-המצווה שלי על הדשא המרכזי של אז, במקום שהיום עומד חדר-האוכל.
האירוע היה בקיץ, שולחנות ערוכים ואורחים על הדשא. חגיגת בר-מצווה גדולה של חמישה ילדים בני כיתה אחת: אורי וולקשטיין, גורי מיר, אבנר רוזנפלד, משה שחם ואני רחל. כמה חגיגי זה היה כשההורים ובני המצווה בראש השולחן הארוך, וכל החברים והילדים יושבים ממול. זה עדיין בתקופת המנדט הבריטי, ארץ ישראל הישנה והטובה של אז. האמן האורח היה סעדיה דמארי ז"ל שבא לבוש בחולצה רקומה וקרא פרקי תנ"ך. כל אב של בן-מצווה, קרא פרק מהתנ"ך. האווירה היתה כל כך חגיגית וטובה.
היתה איזו תמימות שהלכה בינתיים לאיבוד, במהלך השנים.
תמונה אחרת, מגיל 14 בערך, אני עובדת בגן הירק, בהנהלתו של אפרים ז"ל. הוא מוביל אותי לחלקת גידול של תפוחי-אדמה, שהיתה במקום שעליו הוקם אחר-כך שיכון הוותיקים הראשון. מי עדיין זוכר ששם היתה חלקה של תפוחי-אדמה.
בהמשך, בגיל הנעורים, היינו מתגייסים לעבודות שונות. בקיץ - איסוף תפוחי אדמה. זו היתה עבודה קשה, כיוון שהתנהלה במצב של כיפוף הגוף כדי לאסוף תפו"א מן האדמה. החבר פלנר ז"ל היה פותח את התלמים עם המחרשה שלו, ואנו היינו הולכים אחריו עם פחים ואוספים את תפוחי האדמה מתוך התלמים שנפתחו, אוספים אותם לפחים ואח"כ מרוקנים לשקים.
העבודה נעשתה בחום הקיץ הכבד, במשך 6 שעות ביום, וזה לא היה קל. מרים מיר ז"ל היתה מנהלת גן- הירק ואחראית על העבודה. תחת פיקודה הכל התנהל בצורה מופתית ומושלמת.
בחורף היינו מתגייסים לקטיף התפוזים. עובדים בפרדס, לעתים באדמה בוצית, קוטפים תפוזים מן העצים לתוך תרמילים ומרוקנים אח"כ לארגזים. העבודה נמשכה 8 שעות ביום, הלימודים הופסקו והיינו מבלים כל היום בפרדס. גיוסים של 10 ימים, בחורף. בפרדס היו פסים ועליהם היו מסיעים על קרונית, את הארגזים המלאים למקום ריכוז. היינו הופכים את הקרונית הזאת למשחק, גולשים עליה ונהנים מן המודרניזציה.
אני גם עבדתי בלול ובגן-הירק. יש כמובן עוד זכרונות הקשורים בכך.
בין השאר עבדתי גם בעטיפת תפוזים באריזה לחול. היה נוהג לעטוף את התפוזים בנייר מיוחד, שעליו היה מעין חומר המגן על הפרי, מפני מזיקים ומפני ריקבון.
באותו הזמן עבדתי עם יוכקה דקס, שהיתה אז לאחר הלידה של בנה השלישי, והיתה מניקה.
זכור לי שהיינו יושבים בבית האריזה הישן, המרוחק יחסית, קרוב ללולים של היום. יוכקה היתה עובדת מאוד מיומנת, מאוד זריזה, בעלת הספק אדיר. היתה עוזבת באמצע, הולכת להניק וחוזרת. את המרחק הלוך ושוב מבית האריזה לבית התינוקות וחזרה, עשתה ברגל. לא דיברה הרבה. תמיד עבדה בחריצות שאין כמוה. אני, נערה צעירה הסתכלתי עליה בהערצה ומאוד התרשמתי מן היכולת הגבוהה מאוד שלה, וההספק האדיר.
בקשר לחגים. היו שנים שהוחלט לחוג את חג הביכורים ביחד עם אנשי גבעת-ברנר. שני הקיבוצים היו קטנים עדיין ושכנים, והוחלט לחוג ביחד.
אנשי גבעת ברנר באו עם המון עגלות מקושטות ועמוסות כל טוב. כולנו התרכזנו ברחבה ועל המדרגות של בית התרבות והיה אירוע מרגש, יפה, תרבותי. אירוע של אנשי כפר החוגגים את שמחת הביכורים של פרי אדמתם.
בשנה שלאחר מכן, החגיגה המשותפת היתה בגבעת ברנר. אנו יוצאים בשיירה ארוכה של כלי רכב, עגלות מקושטות וטרקטורים, עם המון פרי והמון שמחה והתרגשות. בראש השיירה, רוכב על סוס, נתן מיר ז"ל, עלם צעיר, צבר יליד הקבוצה, יפה-תואר, גברי מאוד, ממלא אותנו גאווה אדירה. (אני לא יכולה להתגבר על הסתלקותו)
החגיגה בגבעת ברנר היתה גם כן מאוד מוצלחת, אבל ראינו שזה כבר היה גדול מדי, ולכן מסורת זאת לא יכלה להימשך.
חג הפסח תמיד היה אירוע גדול שהיינו מתכוננים לקראתו במשך שבועות. היציאה לשטח שמחוץ לקבוצה, בערב החג, אחר-הצהריים, והמסכת שהיינו רוקדים, שרים וקוצרים שם במגל, האירוע הזה היה כל כך מרשים, כל כך נפלא ונהדר, אינני יודעת אם זה קיים היום. ובערב - הסדר עצמו, גם כן, אירוע חגיגי, תרבותי, מחנך ומאחד אותנו עם כל עם ישראל.
זכורה לי חגיגת שנת ה-25, שעשינו עם נועה רום מגבעת ברנר ובונייה שור מקבוץ נצר, שניהם ז"ל. המון הכנות, ריקודים, שירים, מסכתות, התרגשויות וכו` וכו`.
אני רוצה לספר גם על בניית בית התרבות. בית התרבות נבנה בזמנו על גבעת קוצים, שהיתה בפירוש, מאוד מרוחקת ממרכז הקבוצה שהיה - חדר האוכל הישן.
הבניין נבנה והושלם, אך היה מוקף קוצים, והיה מאוד לא נעים ללכת לשם. היה מקום מבודד ומרוחק. קשה להאמין בכך היום. לקח זמן עד שבית התרבות הפך באמת למרכז של חיי התרבות בקבוצה.
כן, נזכרתי גם בבניית בריכת השחייה והאסון הנורא שקרה אז, כשאחד מבני הנוער טבע בשבוע הראשון.
בקשר לבריכת השחייה, אי אפשר שלא להזכיר את אריה מאיר ז"ל אשר ארגן וניהל שם תחרויות ספורט ושחייה מטעם הפועל רחובות. המון חוויות נהדרות.
כמו כן, כדאי לזכור את כל החגיגות והאירועים שהיינו עורכים סביב הבריכה בחג- הסוכות בעיקר, שהוא יום ההולדת של הקבוצה. ובסיום החגיגה, תמיד הקפיצות לתוך המים הקרים, בחודש אוקטובר, וכל האמהות העומדות עם שמיכות חמות לעטוף את הילדים היוצאים מן המים הקרים.
אותה חגיגה שבה מרדכי גמר ז"ל מילא את הבריכה בהמון מנורות צבעוניות מאירות והיה אחראי על התאורה, במסיבה לילית, היתה חוויה נפלאה וזכרון נהדר.
היו המון אירועים, טיולים, חגים, חגיגות, מסיבות, עבודה, ועדות, ועוד ועוד - הכל נפלא ונהדר בעיני היום.
חברים, ניסיתי לספר מעט מזכרונות הילדות שלי בקבוצת שילר. זכרונות אלה מאוד יקרים עבורי.
אני חיה בהרגשה שקיבלתי הרבה ולקחתי אתי בצאתי, הרבה צידה לדרך. קשה להקיף הכל,
אך לעולם אודה ואהיה אסירת תודה על החוויות והשנים היפות שהיו לי בקבוצה.
אני מאחלת לכולם כל טוב, הרבה שמחה, סיפוק והנאה בחיים. אשמח לקבל תגובות.
תודה
רחל רייפן
24.05.2005
