קיבוץ משגשג שיסדוהו אינטליגנטים מגליציה

מחצית היובל לקבוצת שילר 
יצחק יעקבי - עיתון דבר 1952
 
מרחובות מוליך עתה אל קבוצת שילר כביש, שמשני עבריו בתים ומטעים. ועוד מעט ובתי הקבוצה בבתי רחובות יגעו, ויהיו כיישוב אחד. אולם עוד רק לפני מחצית יובל שנים - בזמן שקבוצת שילר הקימה את צריפה הראשון על גבעת הכורכר מול הכפר זרנוגה, היו כל הגבעות מסביב חשופות, ריקות מעץ, בית ואדם.
עתה מתנוססים בקבוצה לתפארת בתי חומה, רפתות, לולים ובנייני משק אחרים. הכל שוקק חיים. יש זה, את היסוד לו הניחה קבוצת אינטליגנטים מגליציה, שבאו לרחובות לאחר שנת הכשרה בקרית ענבים.
רחובות היתה לקבוצה תחנה ארעית ממנה יצאו בוקר בוקר להכשרת נחלתם - עד לאותו יום סתיו, בשנת תרפח, שבו עלו והתנחלו על 352 דונם קרקע שנרכשה עי הקרן הקיימת לישראל מכפר זרנוגה. לפני ימים מספר העיר את אזני ידידי א.ר. מאיר, חבר קבוצת שילר, כי הנה עברה קבוצה זו כברת דרך והגיעה מחצית יובלה.
יצאתי לתור את הקבוצה.
 
עורך דין לשעבר - זקן התנועה
משלושה עשר המייסדים נותרו בקבוצה שלושה. ראשון שפגשתי בבוקר היה שלמה אבי-יונה, העובד בהנהלת החשבונות. בלחיצת ידו האמיצה, לא ניכר כי בעוד חודשיים ימלאו לו 75 שנה. הוא כיום זקן חברי התנועה הקיבוצית על צורותיה השונות. ש. אבי-יונה מגלם היסטוריה אישית וציונית עשירה. אמנם, הוא עצמו אינו מחשיבה ביותר, אך קטעי הדברים ששמעתי מפיו, הצטרפו למסכת חלוצית רבת עניין. היה עורך דין מצליח בלבוב, ציוני מנעוריו. קיים קשרי ידידות עם דר` יעקב טהון המנוח. ביקש לעלות  לארץ עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, אלא שלא נסתייע הדבר. הפוגרום בלבוב משנת 1918 היה לו דחיפה אחרונה לחיסול עסקיו הרבים ולהכנות לעליה לארץ. בשנת 1920 יצא לדרך, ובכיסו ממון רב, מיליוני מרקים וכסף אחר. בזמן הנסיעה ירד ערך הכסף. הגיע לארץ ללא מקצוע מקיים בעליו, ללא ידיעת השפה העברית (גם לא השפה האנגלית), ללא אמצעי קיום. מצא עבודה בפקידות בירושלים. כעבור מחצית שנה עלו גם רעייתו ובנו (עתה הארכאולוג דר` מיכאל אבי-יונה). רעייתו מצאה עבודה בהדסה, וכך החלו את חייהם מחדש. פרק ביניים זה נמשך 7 שנים. מצבם הכלכלי היה לא רע. אך השאיפה להתחדשות, למעשה חלוצי, לא הרפתה מאבי-יונה. אם הוא כבר בארץ, עליו לעשות משהו של ממש ולא לשבת כאן סתם - אמר לעצמו. עם עליית חברי קבוצת שילר, בני סביבתו, קשר את גורלו עם גורלם. יחד עלו על הקרקע. שלוש שנים חי חיי בדידות בקבוצה. אשתו נשארה בירושלים, ובשנת 1930 הצטרפה אליו. מעודי לא התחרטתי על מעשי ועל בחרי בחיי קבוצה. היו כמובן גם אכזבות - הוא אומר לי. בכל קיבוץ וקבוצה יש אנשים שקשה לחיות איתם ולהסתגל אליהם - הם מוזגים טיפה מרה לכוס חיינו. הנוער שלנו מצויין, והוא נוסך בך תקווה, שימשיך מה שהתחילו אבותיו. הקבוצה, זהו הביטוי האידיאלי לאדם. אין איש מאיתנו מפחד מפני המחר. השעה שעת צהריים ואיש שיחי פנה לחדר האוכל.
 
אספקה קטנה
בסידור העבודה רשום שמו של מרדכי רובינפלד לאספקה קטנה, אך אנו פוגשים אותו מידי יום ביומו בחוצות רחובות, לבוש בגדי עבודה ועל שכמו שק - כאילו צמוד שק זה לשכמו מתחילת ברייתו. הוא הממונה על האספקה הקטנה לקבוצה. הוא המוציא והמביא מן הקבוצה לרחובות ומרחובות לקבוצה. ואספקה קטנה זו מרובה - מרובים צרכי החברים ורבות משאלותיהם. צועד  מ. רובינפלד בן ה- 62, מי שהיה לפנים עורך דין בלבוב, ועל כתפו שק, מעלות השחר עד צהרי היום ומסדיר את ענייניו: לענפי הקבוצה ולחבריה, צרכי הקבוצה בבנקים, בדואר, ענייני תרבות. ואוי לאותו איש מסניף דבר, אם טעה חלילה בספירת העיתונים והפחית את המגיע לרובינפלד בעיתון אחד. ברוח טובה ובהומור רב ירביץ בו רובינפלד כראוי לו. הגענו לימים, שכל מצרך יש לו דורשים ושווקים רבים. אך היו ימים - במלחמת העולם השנייה למשל - שפרי הדר של קבוצת שילר, לא היה דורש לו. רובינפלד מגלה שווקים חדשים במושבה. בחמישים פרוטה יעלה שק תפוזים  מקבוצת שילר - והסחורה תובא אף לקומה עליונה. אין הוא בז לשום מלאכה. אף הוא, כחברו ש. אבי-יונה, חייו מקפלים פרק חלוצי רב ענין. בעצם, הוא איש העליה השניה, ישב בארץ כמחצית השנה בשנת 1913, עבד בכנרת עם ברל זל, ברחובות, פתח תקווה וזכרון יעקב. חלה בקדחת וחזר לגליציה. סיים את חוק לימודיו, היה לעורך דין, שרת בצבא אוסטריה כסגן משנה, נפל בשבי הרוסים, ובשנת 1925 עלה לישראל בשניה יחד עם חברי קבוצת שילר. עוד בשנת 1903 היה חבר בארגון של תלמידי גימנסיה - צעירי ציון שפעל במחתרת. כאשר פגשתיו בצריף המזכירות, הוציא משקו צרור כסף, אלפיים וחמש מאות לירות, והניחם לפני דוד קלינגהופר, מרכז המשק, מן המשמרת השניה של הקבוצה. כסף, דואר ושאר דברים, הכל באותו שק, הצמוד תמיד לכתפו.
שלישית לטריומווירט זה - שפרינצה לכטר. אותה קשה לדובב, אפילו ביום חגה של הקבוצה. הגורל המר לה. חבר חייה, דוד לכטר, אציל הרוח ועדין הנפש, ממייסדי הקבוצה, מת בלא עת במיטב שנותיו.
 
הצוציקים מקבלים לידם  את עמדות המפתח
בחדר האוכל רעש והמולה. ליד אחד השולחנות - בני הדור הצעיר, דור הממשיכים. עזריה מאיר, מרכז ענפי המשק, נתן מיר, בעל השפם, מרכז הפלחה בנגב, צביקה כסה, מרכז המספוא. מעט מעט מקבלים הצוציקים לידם את עמדות המפתח מידי הזקנים. דחילק, רק בלי צ`יזבטים על חשבוננו מפציר בי נתן.
גדלה ורחבה קבוצת שילר.  מ-352 דונם, רכושם בקרקעות בעת התנחלותם, הגיעו כתום מלחמת השחרור ל- 3250 דונם, עם שפע מים המאפשר פיתוח ענפי משק רבים. אילו היה כוח אדם, יכולנו לקלוט מיד משפחות. יכולנו לתת להם מיד דיור אנושי. באין כוח אדם מספיקים, אין אפשרות לפתח את המשק כהלכתו. החברים גאים על 180 דונם הבננות, ועל היותם חלוצים בענף זה בדרום, על הפרדס בן 140 הדונם, על גן הירק של 200 דונם, על מאה ראש הבקר ברפת, על 7000 המטילות, על 330 הכוורות, על 4000 דונם פלחה בנגב, ועוד.
ניסיון מיוחד במינו נעשה בקבוצה לפני שנתיים: אנשים אימצו כשלושים ילד ללא הורים, ילד ילד למשפחה. עתה עומדים פועלי בנין, הורסים מחיצות ומקימים קירות חדשים, מתאימים את בתי המגורים לדירות שיכון הותיקים - אידיאל לכל קיבוצניק בקבוצה. מגדילים את חדר המגורים, מוסיפים נוחיות. המטרה הסופית: כל הדירות בצורת שיכון הותיקים !
בפרוס מחצית היובל לקבוצה הקטנה, מהרהרים החברים בקול וקובלים על הקשיים במשק ובחברה - מנת חלקה של קבוצה קטנה. ניכרת עתה נטייה להעדפת הקיבוץ הגדול על הקבוצה הקטנה. אך גם קבוצת שילר כבר עומדת על הדרך לקיבוץ גדול. עדה בת שלוש מאות נפש אדם  - פנינה חקלאית. כה לחי!