7 במאי 1990
ופתאום הם באו
מכל קצות הקבוצה
לשים יד ולכבות את השריפה.
המתבן של מזרע מזמן כבה
והמתבן שלנו עלה על המפה.
והייתה אש עד שמיים,
וכולם מסביב השפריצו מים,
קש התעופף לכל הכיוונים
ומכבי-אש הבהב באורות אדומים.
ושתינו קולה ואכלנו סנדוויצ`ים,
וכולם שאלו לאן נושבת הרוח
וכמה נשרף ואם יש ביטוח.
ויאיר ק. דהר עם כבאית החירום
ויועץ שר החקלאות הסתובב בפרצוף חתום.
והיקה כרגיל, צלם עם הבוקסה הישנה,
וברגע השיא - גם כרגיל, נתקעה לו התמונה.
וכולם שאלו אם הייתה הצתה,
ואיך זה קרה, איך זה קרה?
אבל מי שבאמת הצית,
זו ועדת חברה.
הם דאגו שתהיה לנו מדורה
ונוכל להביט אחד לשני בעיניים,
אולי לאחוז צינור בשניים.
ובעצם זה בכלל לא נורא.
שמידי פעם בפעם,
תהיה לנו איזושהי מדורה.
המתבן של שילר עולה באש.
כדי שנוכל מדי פעם להיפגש.
