חבר חולה היה שוכב בביתו/אוהלו, כך היה נהוג בתחילה. ילדים שחלו נשלחו לבתי ההורים.
לילי דנקוורט האחות היתה עוברת מאוהל לבית מחלקת אוכל וטיפול רפואי.
חדרי חולים הוקמו לראשונה בבית של סבא אופפה, צמוד למרפאה [בין הכולבו לחדר אוכל היום] שם היה חדר קטן שיועד לבידוד.
ב - 1958 הוחלט להתאים את בניין המגורים מול חדר האוכל לחדרי חולים - איזולציה (בידוד בגרמנית). חדר החולים נפתח בסופו של דבר ב - 1961.
הבית ניצב בקצה הדשא למרגלות חדר האוכל אז, כיום החלק המערבי של חדר האוכל. היו בו 4 חדרים לחולים, באמצעי הותקנו שירותים ומקלחת, היתה גם אמבטיה. שופץ מטבחון קטן ובו ארון התרופות, ממנו יצאו התרופות ובו סודרו מגשי האוכל שהובא מחדר האוכל.
בחדר חולים עבדו קלרה זיכל ורותי זיגלמן, שיינדל רוזנפלד ויעל אנוש טיפלו בילדים החולים בבתיהם, וזה היה כייף להיות חולים.
בנין חדר חולים היה קודם בית מגורים בו גרו: ארנה ויעקב מוזס, פלנר, אנולה וראובן מאייר, הילדה ואלי רייפן, שרה ויוסף שיפלדרין. בתקופה אחרת גרו שם גם לאיקה ושייק שפירא, שולה ומשה רובפוגל-אוריאל.
במשך השנים קיבלו החברים יותר חופש פעולה והחלו להשאר בבית בתקופת המחלה, קרנם של חדרי החולים ירדה בהדרגה עד שנסגרו סופית בתחילת שנות השמונים.
הבית נהרס עם בנית חדר האוכל החדש באמצע שנות השמונים.
והחולים?
הבריאו.
על חדרי החולים תקנות חדרי החולים - עלים 28.04.1961
כללית: החברים, הנוער והילדים מתבקשים לא להתכנס בסביבת חדרי החולים, לא להקים רעש וויכוחים ולא להפריע על ידי כך לחולים; בפרט בשעות המנוחה והלילה.
שעות הביקור:
לנוער ולילדים מותר לבקר את החולים אך ורק בין השעות 4 - 6 אחר הצהריים. בשעות אחרות פתוחים החדרים רק לביקורי הורים וקרובים. בשעות האכילה אין בכלל בקורים.
מספר המבקרים בחדרי החולים של הילדים אינו יכול לעלות על חמישה בבת אחת. אין להקים כל תורים והתכנסויות בחוץ.
על המבקרים להקפיד על התנהגות נאותה, לקיים שיחות בשקט, לא להסתובב במסדרונות ולא להשתמש בשום מתקנים פנימיים. זכרו - שקט והקפדה מדוקדקת על נוהג מקובל, שמירה על הניקיון - הם הכרחיים להבראתו המהירה של החולה!
רשימות מבית החולים - ממני המחלימה, אריאנה עלים, 06.04.1961
אצל כל מיני אנשים חשובים, קראתי רשימות מבית החולים, אז גם אני רציתי. והנה, סוף כל סוף, שכבתי בבית החולים החדש. אמרו שחברים לא ירצו לשכב בו, שיהיו בו רק ילדי פנימייה, נוער, אולפן ואולי גם כמה רווקים אומללים... וראה זה פלא - רק נפתח והנה עומדים בתור על מנת להתקבל בו. ולא רק זאטוטים ובני תשחורת וסתם שוחרי חברה, אלא שמנא וסלתא של הקבוצה, חולים ותיקים ובעלי ניסיון. מקצות המשק באו, שמיכותיהם בידי בני זוגם/גן, מוכנים ומזומנים לקבל על עצמם את מרותה וטפולה של המנהלת.
ופה רואים עד כמה האנשים אוהבים שמטפלים בהם, באיזו מסירות הם מתפנקים ובוחרים להם את המאכלים (אפשר לבחור שלושה מתוך ארבעה) ואת התרופות. ובכלל, אוהבים איש את זולתו ונעשים חברותיים ודואגים אחד לשני. הנה, למשל כשקראו לי לטלפון, הזהירו אותי לבל אלך, שמא אקבל 40 חום וסינוסיטיס ואולי גם דלקת ריאות. נו, מי היה דואג לי כל כך בחדר?
ועוד, מים חמים כל היום, וסבון על חשבון המוסד ומגבות, קטנה וגדולה, וסדין. זה ממש משחרר את החבר מדאגות פרנסה לשבוע ימים (או יותר). ומביאים פרחים, ואפשר לשמוע מוזיקה לפי השיטה הסטריאופונית שהרי בכל חדר יש רדיו וכולם מנגנים בבת אחת. והזכות הגדולה לראות כל מיני חברים לבושי פיג`מות - איזו אינטימיות.
ואין הדבר טוב לחולים בלבד, גם לבריאים זה הוסיף טעם לחיים. מאחר שירד מעט מתח ההליכה למועדון, שוב נמצא מקום שיש ללכת אליו אחרי ארוחת הערב. ולא חשוב מי ששוכב שם - מבקרים את כולם. האין זאת קבוצתי מאוד?
ורק חסרון אחד יש לבית החולים, אך על נקלה אפשר יהיה לתקן את המעוות: החולים סובלים מאוד מזה שאין מכסים אותם ומנשקים לפני השינה. על המטפלות לקחת זאת לתשומת ליבן.
ובינתיים תודה למנהלת ולכל המטפלות (והיו די הרבה, למרות שזה לא בריא לנפשו של החולה).
