הפואמה הפדגוגית של ראובן הלולן

עלים 09.05.1980
 

קוראים לו ראובן אליאס, חבר מושב גן הדרום, עבד בקבוצת שילר קרוב לעשר שנים. לפני שבועות אחדים גמר לעבוד אצלנו, אך לא לפני שנערכה לכבודו מסיבה כדת וכדין, בהשתתפותם של חברים שבאו במגע יומיומי איתו בעבודתו, אך המחותנים העיקריים, כמובן חוץ מראובן עצמו, היו ילדים שעבדו אתו במשך השנים. חלקם של ילדים אלו כבר חזרו הביתה מהצבא וכעת הם יורשיו בעבודת הלול וחלקם לומדים עדיין בכיתות הדי נמוכות של בית הספר היסודי.
 
כשבאתי היה לול ריק, ללא עופות לגמרי והתחלתי לעבוד עם להקה חדשה 12.000 אפרוחים בני יום. גידלתי אותם בעזרתם של מתנדבים ובני חברת הנוער שהיתה כאן אז, בלי אף חבר.
מדוע?
הייתי מושך אותם עם סטייקים, לפעמים לוקח אותם לאכול פלאפל. הם עבדו יפה ואני רציתי לפצות אותם, כי הגיע להם. היתה לנו קופה קטנה צדדית מיוחדת לדברים האלה. הם עשו עבודה הרבה יותר טובה מהמבוגרים.
הלולים שהיו כאן באותה תקופה היו לולים המיועדים למטילות ואנו הכנסנו אליהם פטימים. הכל לא היה מתאים, אבל עבדנו איכשהו.
בחודש אוגוסט שלפני מלחמת יום הכיפורים בנינו את הלול המבוקר הראשון. בלול שכזה מגדלים את האפרוחים מגיל יום אחד עד השיווק. ניצלנו את הלול המבוקר גם כלול לאימון, אם כי זה איננו בדיוק יעדו. בלולים הישנים הגענו עד 18.000 עוף וכשקיבלנו את הלול המבוקר, הגענו עד 30.000. אימנתי את האפרוחים בלול המבוקר והיו בו 18 עוף על כל מטר מרובע. את עודף העופות לקחנו בגיל 4 שבועות ללולים הישנים, שם הם גדלו עד השיווק, כלומר עד גיל 7 שבועות.
בשנת 1976, אם אינני טועה, בנינו את הלול המבוקר השני, והגענו לגדל עד 52- 54 אלף עוף. כל הזמן היו הצלחות, אך שהיה ברוך, כלומר עודפים, והצטרכנו להחזיק אותם יותר מדי זמן, זה הוריד את טיב הבשר כי הם נלחצו ונפגעו בגלל הצפיפות והיו בעיות. בדרך כלל הולכים מחצית מהעופות למשחטה, והשאר לשוק, שם נמכרים כעוף טרי.
 
בשנת 1976 הצטרף אלי אורי רובינזון. בינתיים באו דורות חדשים של ילדים. עבדו ועדיין עובדים: עומר זיגלמן, ארז שחר, אמיר שפירא, טל גורן, שרגא פוגל - לא בכל יום, אלא בעיקר בהעברות. אחר כך הצטרפו עודד עפר, רן עפר, יואב לאור ואפילו ילדים צעירים כמו גיא מיר, ברק מוזס והרולד לובנטל.
הילדים האלה היו באים לעזור גם כשלא היו מסודרים לעבודה. כשהיה איזה פנצ`ר, וכאלה לא חסרו, לא הייתי צריך לפנות למרכז המשק, אלא הייתי הולך ישר לילדים. המבוגרים התרחקו מהלול כמה שרק אפשר, אפילו לגיוסים באו בקושי ומצאו תירוצים שונים כדי להתחמק, ואילו הילדים, תמיד רצו כשביקשתי אותם.
כשהתחלתי לעבוד פה היינו משווקים כ- 22 טון בשר מלהקה של 12 אלף. עכשיו הגענו ל- 100 טון מלהקה של 52 אלף. את האפרוחים אנו מקבלים בני יום מקבוצת יבנה.
 
האם אתה עצוב כשאתה עוזב כאן?
מה שכן מעציב אותי זה להיפרד מהילדים. אבל זו לא בדיוק פרידה. הם מטלפנים אלי, שואלים מה שלומי, אפילו באים לבקר אותי ואני אותם, וזאת הרגשה טובה מאד, כשיש לך חברים כאלה...