מתוך ספרה - פתחון פה, תבשילים עם נשמה
אצלם אין זה עניין של קפריזה. זהו עניין עקרוני הם לא יאכלו בשום אופן את המנה המוגשת לכלל הציבור אלא תמיד ישאלו - מה יש בִּמְקום?
קחו למשל את משה ר. הוא כבר לא כל כך צעיר, אבל זה לא עניין של גיל - גם כשהוא היה צעיר יותר, הוא היה כזה.
יום אחד יצאנו מקיבוצנו לטיול בן יומיים לאילת. משה הנ"ל, חובב טיולים מושבע - ברכב וברגל, וכמו שהוא חמוץ כל ימות השנה - פתאום, בחיק הטבע, הוא מעלה פה ושם חיוכים ונראה מאושר.
בבית הוא נחשב לדיאטניק שבדיאטניקנים, ונוסף לכל, הוא מגיע תמיד אחרון לחדר-האוכל, כלומר, כשכבר אין מבחר גדול. וכשאין מבחר - בוודאי שהוא לא רוצה לאכול ממה שיש.
ערב היציאה לטיול אומרת לו האחראית על סל המזונות הנלקח כצידה לדרך: אבל מוישה, דע לך שבטיול אין דיאטה! - מה פתאום דיאטה?! - הוא זורק לה - אני `בִּמקום`.
ככה זה - מי שעמד אתמול בתוקף על כך שיוציאו בשבילו שתי קציצות נשכחות מהפריזר ויחממו אותן עבורו ברוטב, לא יאכל היום קציצות ברוטב בשום פנים ואופן, וכי מה החכמה? היום הרי כולם אוכלים קציצות.
אני גם מכירה כמה אנשים שאוכלים, כבר 30 שנה, יום יום בצהריים פולקע, פולקע ולא חזה של עוף, מבושל במרק, ולידו שני גזרים לא קטנים ולא גדולים, שגם הם הוצאו מהמרק ונשטפו מתחת לברז, כדי ששרידי הסלרי והפטרוזיליה יירדו מהם (כי הסלרי עושה גאזים ופטרוזיליה הם לא אוהבים...). אבל כשהם נוסעים לבקר אצל מישהו, הם אוכלים הכל, כי לא נעים להטריד אנשים. הם אפילו חוזרים ומספרים: אה, איזה צלי נהדר של קורקבנים אכלתי אצל הקוזינה שלי! למה לא עושים אצלנו דברים כאלה?
או הטיול לירושלים ביום החברה, שנקודת השיא היתה - הביקור במסעדה הסינית מטבחו של מאו.
הוועדה המארגנת היתה מודאגת - מה יאכלו החברות המקפידות לאכול יום יום כדורי בשר מבושלים בתוספת קישוא מכובס ואורז מבושל במים? ובכן, הן אכלו: חסילונים מטוגנים בשמן עמוק, אווז חמוץ-מתוק, טבלו צלעות ברוטב חריף וליקקו את השפתיים, וליד כל זה ערימונת אורז מטוגן עם כל מיני חתיכות בפנים. אין מה לדאוג. זה רק נותן לאנשים הרגשה של בית חם ודאגת אמת - למה שלא נעניק להם זאת?
