(רשמים מחגיגות החנוכה אצלינו השתא)
שיר אשיר שיר נאה
אור גדול אני רואה,
מאילת ועד חרמון
שלהבות המון, המון.
הכותרת הנ"ל הנה אמנם פסוק ממגילת אסתר והוא שייך בהחלט לפורים, אך מה לעשות - השנה הלמו דברי הפסוק הזה לחגיגות החנוכה אצלנו.
עוד בליל שבת, ערב שלפני ערב החנוכה הודלקה המנורה על כל נרותיה מעל גג הבית הגדול: בשורת הוא חג החנוכה.
ולמחרת במוצאי שבת נר ראשון של חנוכה הודלקו שתי מנורות, האחת שמעל מגדל הבית הגדול והשניה (מעשה ידיו של יוסי לכטר-לאור) מעל גבעת בית הילדים. וכל כל שמונת ערבי החנוכה לפי הסדר של מוסיפין והולכין.
באותו הערב קיימנו נשף חנוכה לכל בית הקבוצה: תהלוכת הלפידים המסורתית אצלנו (להבא יש אולי לדאוג ולהוסיף לתהלוכה תוף וחצוצרה ואף שירים מסודרים המתאימים לתהלוכה). ולמחר מזה - הנשף עצמו באולם בית התרבות, אשר תוכנו הוקדש כמקובל לטכס הדלקת הנרות וליובל ההסתדרות, וכל זה בלוית המקהלה (הפעם מקהלת ביה"ס), ונגינה וקריאה של ילדי ביה"ס (מהכיתות ה`-י`) וברכת הנרות המסורתית ע"י ר` שלמה מיר.
אחר כך הצגת מעות חנוכה לשלום עליכם ע"י 6 ארטיסטים מהכיתות ז`-י`, בהדרכת לאה רבד.
הצגה זו גרמה הרבה הנאה לחברים, בפרט עשו רושם שני הצוציקים - ישי שטייניג ודודי מיר, שנמצאו כמעט כל הזמן על הבמה, ויחד עם כולם מלאו תפקידם כראוי (מי שהוא כינה את השנים האלה דז`יגאן ושומכר).
לכאורה היה נשף זה מרכז החגיגות של חנוכה השנה. אולם לאמיתו של דבר היו מרכזים מרכזים, כאשר כל חגיגה בכל כיתה שימשה מרכז לעצמו לאלה שהשתתפו בהן.
במסגרת בית הספר קיימו חגיגות בכיתות א`, ג` ו- ה`. משהו כללי היה לכולן: חדר הכיתה מקושט יפה מאד (ניכרת תכונה רבת התעוררות שבמשך שלושת השבועות של ההכנה מצד המורות והתלמידים גם יחד) וטבול באורות הרבים של החנוכיות ושמחת אמת הקיפה את הילדים וההורים - שמחת חג של ממש: אור, אור, אור, הרבה אור וגיל, הרבה גיל, כאשר חום ולבביות נראים בכל פנים.
ההורים יושבים סביב סביב ובאמצע מבצעים הילדים תוכנית יפה, יפה מאד. חבל רק שחלק מן התוכניות הללו היו רק לנחלת הנאתם של ההורים והילדים בלבד. הם בהחלט ראויים היו להופיע גם בפני כל חברי הקבוצה בחגיגה כללית. (לפחות חלקים מן התוכניות).
החגיגה בכיתה א` התקיימה בערב החג והיתה מעין פתיחה נאה לחגיגה הכללית. מלבד שירים וקריאות היתה גם המחזה קטנה שעשתה רושם גדול על הנאספים. על הנרות ברך הפרופ` יעקב בי-אל מהאוניברסיטה בלוס-אנג`לס, שליח אום בתחנת הניסיון ברחובות, אשר ילדיו לומדים בבית הספר שלנו.
למחרת, בעצם היום הראשון של חנוכה, שוב שתי חגיגות האחת בכיתה ג` והשניה בכיתה ה`.
בכיתה ג` היו שתי המחזות (נוסף על כל הנ"ל) יפות מאד, שהילדים הצליחו לבצען במלוא השלמות (אלו ודאי וודאי יכלו להיערך גם על הבמה הכללית) ואין כל ספק שהחברים היו מתרשמים מזאת. גם כאן ברכה מסורתית, הפעם ע"י אחד הילדים.
ובכיתה ה`, לכל הנ"ל הוסיפו העלאת יום יסוד ההסתדרות (כאן הלא המדובר על ילדים גדולים לא כן?) ושוב ברכה מסורתית (הלא בזמן התודעה היהודית אנו חיים) ע"י אחד ההורים.
פה עשה רושם גדול ההמחזה של הדלקת נרות החנוכה ע"י לפידים שכל אחד מהם מסמל אחת התחנות החשובות בהקמת המדינה, כאשר לפידה של אילת היה בידי ילדה בת אילת הלומדת בבית ספרינו. בשעה שהיא עם הלפיד ביד אמרה מה שאמרה וניגשה להדליק את הנר במנורה, ראו שנצנצו בנצנוץ מיוחד העיניים - גם עיני אימה שהיתה נוכחת בחגיגה. חבל, חבל מאד שהמחזה זו לא הובאה בפני כלל החברים.
ואחרון אחרון : ליל שבת חנוכה. הפעם אמנם רק בחדר הקריאה של בית תרבות (וחבל מאד שלא בחדר האוכל) היה זה ערב של רוויה (לא, לא טעינו, לא החוויה השיגרתית) מלשון להרוות צימאון. וזה כפרי הרצאתו של הח` דוידסון על הפולקלור היהודי. ראשית דבריו היו מוקדשים לפולקלור של חנוכה (מעין ענינא דיומא) ולאחר מכן פולקלור יהודי בכלל מימי האבות ועד היום. כאן לפנינו רכישת דעת (פולקלור זה גם מדע) בלווית צחוק, צחוק במלוא הפה ובמלוא הלב.
מי יתן וירבו ערבים כמוהו...
יצויין שהפעם לא חסרו בחגיגות גם המאכל המסורתי של הסופגניות.
