בית קבוצתינו בעיני משורר בביקורו אצלנו בשבועות תשט"ו
עלים 15.05.1956
ביד חזקה פורט הרוח על מיתרי הברושים הגבוהים והתמירים. ועלך מיתרי שאר האילנות הרבים שבקבוצת שילר.
כל האויר מלא המיית נגינתו של הרוח.
האורח חבוי בחדר מוגף תריסים מחמת חום היום, נתון בחיק האפילה כיונה במעי הדג: מחוצה לו תהמה תהום, כל גליה ומשבריה יעברו עליו, הוא נהנה מן השקט הנפלא שבתוך הרעש הזה, שאון יום קיץ, שכולו חסד שבגבורה, כולו כוונה טובה.
כזה הוא הנוף, כזאת היא הסביבה, הסביבה המעשית והסביבה הנפשית של קבוצת שילר: חסד שבגבורה וכוונה טובה. המרחב פתוח, חדר האוכל פתוח, פתוח חדר התרבות, ואף הברזים שבשדה ובגן מטפטפים מים תמיד, טיפות מי בדולח נוצצות באור חמה.
ידידי מעיר, אמנם, הערה של טרוניה, שניכרת בזה קצת רשלנות מצד בעלי המשק, אבל ההזנחה האנושית מקור ברכה היא לעוף השמים, הנוהרים הנה לשתות ולרוות צמאונם בחום היום. בטוחני שבעיני בעלי הכנף אין זה ברז כלל, כי אם כף יד אלוהים שמטפטפת להם בוקר וערב את הנוזל הטוב להשקותן לרוויה.
החורשה הקטנה שבין בית התרבות ובין הבריכה הכחולה אינה מכבידה עליך בשפעת עציה ובעתרת אילנותיה. בסך הכל יש בה רק כמה מינים של עצי מחט רכים וריחניים, אבל היא מעניקה לך ריח ניחוח ואינה מאפילה עליך את העולם. חורשה שקופה מזאת יקרת מציאות היא: צילך ניתן, ריחותיך נאמנים, והעולם - פתוח לפניך עד למרחקי מרחקים.
את הטון העיקרי נותנות כאן הציפורים. הן מושלות בכיפה. כנפי רננים אלו אימצו להן את קבוצת שילר לנחלת עולמים.
אין מפריע, אין מפריח אותן, ואפילו הילדים אינם מטרידים אותן מעסקיהן המרובים והבהולים. ילדים רעננים וחינניים אלה מסדרי העבודה שלעתיד לבוא, מתהלכים כאן כנסיכים, זעירים, חופשיים, בטוחים, וכל בהלות הכרך לא תגענה בהם לרעה...
אין כל ספק: הם יסדרו את עבודת הדורות הבאים ביד נכונה יותר, ברוח נכונה יותר, ובלי עצבנות הכרחית, הטבועה בכל מעשי הדור.
שני הקומביינים המופלגים, שני פרפרי ענק, עמדו דום בשעת קריאת עשרת הדברות לפני הבאת הביכורים, כאילו היו גם הם באותו המעמד. התלהבותו של הקורא, פעלה על הקהל הגדול אשר עמד על רגליו והקשיב ברטט-לב את עשרת הדברים הישנים מאד והחדשים מאד.
מן הראוי היה שכל טקס של הבאת ביכורים תקבל מנהג נכבד זה של קריאת עשרת הדברות בפתיחת החגיגה, לפי הנוסחה שנתחדשה בקבוצת שילר.
משתי פעוטות נציגות הגנון, אשר הביאו ראשונה את סלי הביכורים שלהן, מסרה רק אחת את סלה הקטן עם הפרי שבו, ואילו השניה לא חפצה בשום אופן למסור את הסלילה הנאה והמקושטת אשר בידה. היא הפכה עורף לכל הכוהנות והקהל והלכה לה חזרה אל ביתה. הקהל ליווה את סרובה בתשואות גיל וסערות צחוק.
שלוות ערב רועפת, עוטפת כפר ומתים, נרדמו עצים, בית ורפת, בצל אלוהים.
שבת משק, שבתה מחרשת של תלמי שדי.
ליל מנוחה סביב מלחשת נשמת שדי.
מאיר מוהר
