מעליתי הראשונה בימי העליה השניה - מרדכי רבד (רובינפלד)
לזכר יוסף זוסמן איש העליה השניה
עלים 31.12.1954
בשלהי שנת 1912, בא לעירי סטניסלבוב לביקור קצר יוסף זוסמן, תלמיד בית הספר הגבוה לחקלאות בוינה, אחרי שגמר שנת עבודה מעשית בקבוצה הקליפורנית (מיסודו של אליעזר יפה ז"ל) בכנרת, בה היה חבר.
בשיחה איתו נתברר שהוא חוזר לצמיתות ארצה - הציץ ונפגע. גמרנו בינינו שאצטרף אליו וקבענו איזה ציוד להביא.
בתחילת 1913 התארגן טיול של סטודנטים מגרמניה (28 איש) ואוסטריה (4 איש) וביניהם אברהם שבדרון-שרון. דבר זה נתן לי אמתלה להוציא מהורי את סכום הכסף שהיה נחוץ לי לנסיעה לארץ ישראל. דרך וינה וטריאסט הגענו ליפו. קל לתאר אכזבתנו, כאשר ירדנו בעיר ערבית טהורה עם מיעוט יהודי קטן - תל אביב של אז, פרבר זעיר המונה כ- 60 בתים קטנים.
עברנו את כל הארץ ברגל, מבאר טוביה, בה הכרנו את יוסף קליונר ואת יוסף וויץ - עד מטולה בצפון. כאשר המטיילים שאליהם הצטרפתי חזרו לחו"ל מחיפה, נסעתי אל חברי יוסף לכנרת. פה עבדתי זמן מה בתור עוזר לעגלון ובסיקול, עד שחליתי במחלת הקדחת.
עם מכתב המלצה נשלחתי מכנרת אל האגרונום איסראליט לפוריה-אחוזה, ושם זכיתי תודות להמלצה זו, לקבל 3 ימי עבודה. משם הגעתי עם חבורה של מחוסרי עבודה וחולים למרחביה, החווה הקואופרטיבית של אופנהיימר - כעת קיבוץ מרחביה. שם מצאתי כבר כ- 20 איש מבני עירי, אשר קיבלו אותי יפה ומסרו לי מקום לינה נכבד - בעליית הרפת (הם עצמם גרו בחושות ערביות), וסדרו לי מספר ימי עבודה אצל אביו של המהנדס בולמנפלד.
הסניטר המקומי יעץ לי לנסוע אל ד"ר יפה לזכרון יעקב בקשר למצב בריאותי. עברתי דרך חיפה, בה לא היתה ניכרת כלל האוכלוסיה היהודית. בזכרון סידר לי הד"ר יפה עבודה זמנית במעבדה בתחנה הניסיונית של פיקא ויעץ לי לעבור בהזדמנות הראשונה לדרום.
התחנה הראשונה בדרום היתה ראשון לציון, בה יצאתי לשמירה בפרדסו של אשר לוין, ליד החולות. מכאן נסעתי לרחובות, פה היתה אוירה לגמרי שונה, יותר חמה וחברית, מאשר במקומות אחרים. ציבור הפועלים היה יותר גדול ויחס האיכרים היה יותר טוב, אולם חוסר העבודה היה גם פה בן-בית קבוע.
ברחובות הכרתי קבוצה קטנה יוצאי רוסיה (ביניהם אחד בשם אפרים, שפגשתיו שנית כעבור 5 שנים בסרני-אוקראינה, בחזרי מן השבי) והחלטנו לנסוע ליפו, לעבוד ביישור החולות. גרנו ביפו במלון חיים ברוך המהולל, אכלנו במטבח של הפועל הצעיר ועבדנו בנווה שאנן בסחיבת מריצות. כעבור כמה ימים התברר לי, שכל הקבוצה הזאת מתכוונת לעזוב את הארץ ולחזור לרוסיה. בזמן זה עשרות אנשים לא יכלו לעמוד במבחן התנאים הקשים, חוסר עבודה, חוסר ההיגיינה והעזרה הרפואית ועזבו את הארץ.
מכאן אנחנו לומדים כמה עלינו להוקיר ולהעריך את אלה שנשארו והביאו אותנו עד הלום.
נשארתי שוב, הפעם בודד. הסתובבתי עוד זמן מה ולבסוף אחרי לבטים, החלטתי לחזור לחו"ל ולבחור לי מקצוע מתאים לארץ (רופא וטרינרי).
אבל כל תוכניותי עלו בתוהו, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
בהזדמנות הראשונה (כבר אחרי המלחמה), כאשר יהודה לביטוב, איש קרית ענבים, גילה בפנינו את מחשבתו לייסד קבוצה, התחלתי עם עוד כמה חברים בהקמת המסגרת הזאת. אז ראיתי מחדש את תחילת התגשמות שאיפתי.
בהגיעי ארצה התעניינתי בגורלו של חברי יוסף זוסמן, ונודע לי שהוא נפל בידי רוצח ערבי בזמן המלחמה ליד עטרות.
זכרונו יהיה לברכה.
