התיישבות האלף - גיא מיר

כפי שכבר הוזכר לעיל, הוחלט בקונגרס הציוני הטו בשנת 1927 להקדיש כמעט את כל ההכנסות של קרן היסוד לביסוס ההתיישבות הקיימת. הסכום שאושר להתיישבות חדשה היה כל כך קטן, עד שפירושו היה הפסקה כמעט מוחלטת של ההתיישבות החדשה.
כדי לשבור את הקיפאון בהתיישבות, יזם המרכז החקלאי עוד ב- 1927 תוכנית התיישבות חדשה באזורי מטעים. תוכנית זו מבוססת על יחידת קרקע למשפחה והלוואה לפיתוח משק שלחין אינטנסיבי. פרנסת המשפחה מבוססת על עבודת חוץ, עיבוד ופיתוח המשק העצמי על ידי המתיישב אחרי גמר עבודת החוץ. כזכור רעיון כזה עלה עוד בראשית 1927 בשיחותיו של זוסמן בכ הקבוצה, עם מוסדות התנועה הציונית והמוסדות ההסתדרותיים. בסוף השנה הזאת הועלתה התכנית כתוכנית רשמית של המרכז החקלאי. עם הזמן היא קיבלה שם - התיישבות האלף.
עד ראשית הגשמת התכנית יעברו עוד כמה שנים. רזרבת קרקעות לצורך זה הלכה ונוצרה, כאשר בשנים 1928-1931 רכשה חברת הכשרת היישוב קרקעות די הצורך באזור החוף.
התוכנית הובאה לאישור לישיבת הועד הפועל הציוני ולמועצת הסוכנות היהודית לאי שהתקיימה בלונדון במרס 1930. ההצעה דיברה על תכנית לישוב 1500 משפחות. לאחר מיקוח אושרה ההתיישבות לאלף משפחות בלבד (מכאן השם התיישבות האלף). ועדה מיוחדת מטעם הסוכנות עיבדה את פרטי התכנית, לפיה כל משפחה המשתתפת בתכנית תקבל 15 דונם אדמה. על מחצית השטח ינטע פרדס ועל המחצית השניה יבנו את הבית וחצר המשק, יגדלו ירקות לצורכי הבית ולשוק ומספוא לפרות ועופות.
הסכום הדרוש להקמת משק נאמד ב - 560 לי אי שמתוכם יהיה על המתיישב להכניס 60 לי אי. בביצוע התכנית הוחל ב- 1932, אולם במצבה הכספי הקשה של הסוכנות היהודית, לא היה ביכולתה לממן אפילו את ההתיישבות הזולה הזאת. כדי לקיים בכל זאת את ההתיישבות, הוצע לשתף במימון גורמים ציבוריים שונים. החברה הכלכלית לאי שעסקה במתן הלוואות לבנית שכונות עירוניות ובתים לפועלים במושבות, הסכימה לממן את בנית הבתים ולהתקין את סידורי ההשקיה. משקיעים מגרמניה ואנגליה הבטיחו גם הם את השתתפותם בתכנית.
לסידור המטעים נוסדה חברה מיוחדת בשם חברת המטעים לפועלים חקלאיים, שכספיה באו בחלקם הגדול מקופת קרן העזרה לאי, וחלק אחר ניתן מתוך קרן משפחת סאקר - מרכס בלונדון.
כדי להקל על ביצוע התכנית כולה הוחלט להקים חברה חדשה בשם חברת אשראי להתיישבות הפועלים, אשר תאגד בתוכה את כל הגופים המשקיעים כספים בתוכנית ותרכז את כל פעולות המימון. ביצוע מפעל ההתיישבות נמסר למחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית והחברה המיישבת, שנקראה קרן הנאמנות. אך, מהר מאד התברר שהתוכנית היא רחבה מאד ואינה ניתנת לביצוע בגלל מחסור בכספים.
קבוצות בעלות הון בארצות הברית לא הצליחו להכניס את חלקן במימון ההתיישבות עקב המשבר הכלכלי שפרץ בעולם. קבוצת משקיעים מגרמניה ויתרה על התכנית וגם השותפים האחרים צמצמו את הסכומים שהבטיחו. בגלל כל זאת הוחלט לצמצם בתכנית ההתיישבות ובמקום ליישב 1000 משפחות, ליישב למעשה 432 משפחות בלבד. מתוכם ליישב 202 משפחות כמתיישבים מלאים והשאר ליישב בהדרגה (בשלבים). כל מתיישב מלא קיבל כמתוכנן בית צנוע ו- 15 דונם קרקע, הלוואה לנטיעת פרדס,  להקמת רפת, לול ורשת השקאה לגידולי ירקות ומספוא.
לעומתם המתיישבים בהדרגה, קיבלו מחצית משטח הקרקע ולא ניתנה להם הלוואה לנטיעת פרדס. אבל כדי שיוכלו להתפרנס ממשקם בעתיד, הובטחה להם השלמה של יחידת הקרקע ונטיעת פרדס כאשר ימצאו האמצעים הכספיים לכך. על המתיישבים משני סוגי ההתיישבות היה להמשיך בעבודה השכירה במושבות (עבודת חוץ) ולעבוד במשקים שלהם אחרי שעות העבודה בחוץ. בדרך זו לפתח לאט לאט את משקם עד שיוכלו להתקיים ממנו קיום מלא.
סכום כל הוצאות להתיישבות מלאה של משפחה אחת נקבע בסך 496 לי אי ולהתיישבות בהדרגה, סך של 196 לי. בסכום כולל זה היה צריך כל מתיישב להשתתף בעצמו בשיעור של 31 לי אי. למרות כל התיכנון הארוך של התיישבות האלף, לא התקדם בניין היישובים בקצב שקיוו לו המוסדות המיישבים. הערכת ההוצאות היתה נמוכה מדי והמתיישבים שקעו בחובות. הם העמידו בסכנה את ההתפתחות העתידה של משקם, בכך שעלו על אדמתם בכל תנאי. בנוסף לכך רוב יחידות המשק היו קטנות מדי. גם מבנה המשק שהיה מבוסס בעיקר על פרדס הדורש השקעה כספית גבוהה מבלי לקבל הכנסה ב- 5 שנים הראשונות, לא היה מתאים לאמצעים הכספיים הדלים של המתיישבים. כך התברר, שהתקוות שתלו בהתיישבות האלף, שתשמש דרך להתיישבות זולה, לא התמלאו. אבל מכיוון שעל החסרונות בשיטה ניתן להתגבר עי הגדלת ההלוואות מצד המוסדות המיישבים והורדת שיעור הריבית, הרי התוצאה של ההתיישבות היתה לבסוף חיובית. היא שברה את הקיפאון שחל משנת תרפב בהתיישבות החקלאית. בהתיישבות האלף הוקמו היישובים הבאים: כפר גבתון ובילו ליד רחובות, נטעים ובית עובד ליד נס ציונה, בהדרגה ליד כפר סבא, כפר הס ליד תל מונד, רשפון ליד הרצליה, גבעת חן ליד רעננה וגניעם ליד מגדיאל.
בהתיישבות האלף היה קושי לשתף קיבוצים. הקיבוצים קלטו כל הזמן עולים חדשים, וההוצאות הנדרשות לקליטתם והכשרתם לעבודה היו גבוהות מאד. הן החמירו את מצבם הכלכלי של הקיבוצים עד כדי כך שלא היה באפשרותם לחסוך את הסכומים שנדרשו להשקעה בפיתוח ענפי המשק. בכל זאת בתוך התוכנית להתיישבות מלאה של התיישבות האלף, נכללו גם 12 משפחות של קבוצת שילר (ועוד 8 משפחות בהדרגה) ו- 20 משפחות של גבעת השלושה. זאת מתוך הכרה עקרונית שלא להוציא את הקבוצות מכלל התוכנית. בקבוצות אלו השתמשו בסכומים שניתן להם, להקמת בניינים ונטיעת מטעים.
בפרק השנים הראשונות על הקרקע הבאתי תאור המצב בו נמצאה הקבוצה בתחילת שנות השלושים.
הסבר לכך אנו מוצאים בתזכיר שהוגש למוסדות הלאומיים ערב מאורעות תרפט 09.07.1929:  הכנסותינו בסהכ הן 90 לי אי לחודש, סכום שמספיק בקושי רב לכלכלת האנשים והבהמות. ועוד מכבידה על מצבנו העובדה כי המשק אשר יצרנו עד כה, דורש מדי חודש בחודשו השקעות חדשות לשם עיבוד הקיים ושמירתו. זה הכריח אותנו לפנות אל מקורות אשראי שונים ולקבל הלוואות בתנאי תשלום קשים. אנו חבים היום 1713 לי (מזה למעלה מחצי לבנקים). אם נשווה את מצב החובות לערך המשק, נראה כי יש לנו עודף של 4000 לי אי. אולם סידור החובות האלה נעשה קשה יותר ויותר. המשק הקטן הזה גרר אחריו מדי פעם השקעות נוספות הכרחיות והריבית הגבוהה (12%) מכבידה...
היה בזה מעין מעגל קסמים: המשק שהוחל בפיתוחו דרש כל פעם יותר עובדים. כיון שאי אפשר היה להקטין את מס` העובדים בעבודת חוץ, צריך היה לקלוט חברים חדשים מהעליה שהתחדשה, ואלה - רק לאחר תקופת הכשרה יוכלו להחשב לעובדים מיומנים. הקליטה הזו הגדילה את ההוצאות לכלכלה ולאחזקה. זה חייב להגדיל את מס` עובדי החוץ, דבר שחייב שוב קליטת חברים חדשים.
מצד שני, תוספת עובדים במשק העצמי, פיתוחו והרחבתו, דרשו שוב תוספת של השקעות, עד אשר הענפים החדשים (פרדס ומטעים) ישאו פרי, ומהכנסה זו יכוסו ההוצאות השוטפות וחלק מההשקעות לטווח ארוך. הפתרון היה: הלוואות בנקאיות בריבית גבוהה. לא תמיד אפשר היה לסלק את הריבית והיא הצטרפה להלוואות, כך שצריך היה לשלם ריבית דריבית.
לאחר מאורעות תרפט, נדמה היה לרגע שהמצב ישתפר. הוקמה קרן העזרה לעזרת משקים שנפגעו במאורעות (עיקר הכסף לקרן זו בא מארהב). מהכספים שנאספו למטרה זו בגליציה (6000 לי אי) הוחלט, בלחץ התנועה בגליציה להפריש 1000 לי להתיישבות קבוצת שילר. וכאן חלה אי הבנה. קבוצת שילר הבינה שזו מפרעה על חשבון תקציב ההתיישבות שתקבל והחלה לפתח את המשק בתוכנית מלאה של 25 משפחות. אבל זה היה רק מענק חד פעמי. התוצאה מזה - הסתבכות נוספת בחובות והגדלת המצוקה.
בקיצור - הקבוצה הגיעה עד משבר, עד למצב של סף רעב וסף פשיטת רגל. רק יחס מיוחד מצד ידידי הקבוצה ואנשי המרכז החקלאי, התחשבות במצב מצד מנהלי הבנקים וקופות מילווה, הצילו את הקבוצה מהתמוטטות. לאור מצב זה נראה היה שההצלה תבוא מהצטרפות להתיישבות האלף. היו חברים שהסתייגו מצעד זה, אבל ההכרח הכריע.
ב- 20 ליוני 1932 נחתם החוזה הראשון בין קבוצת שילר לבין החברה להתיישבות האלף - עם הזמן היא קיבלה את השם: קרן הנאמנות, על נטיעת 75 דונם פרדס, נוסף על 44 דונם הקיימים. תנאי החוזה היו קשים מאד לקבוצה. בתמורה על ההלוואה שקיבלה קבוצת שילר התחייבה להעמיד את מספר חברי הקבוצה על 40 בלבד ולהעביר לקרן הנאמנות את זכות החכירה על קרקע קקל וכן להעביר לרשותם את מכון המים, ומלבד זה להחזיר את כספי ההלוואה בתוך 7 שנים לאחר שהפרדס יתחיל להניב פרי (זא עד לאחר 12 שנים מזמן קבלתה). למרות שהתנאים היו קשים המצב לא היה כל כך נורא, כי היחסים עם ש. פסמן - בא כוח קרן הנאמנות היו טובים.
על החוזה חתמו בשם הקבוצה החברים דוד לכטר ושלמה אבי יונה. שמותיהם של 40 המתיישבים (20 משפחות) נרשמו בחוזה ועמדו לביקורת החברה. בשלב הראשון קיבלה הקבוצה 1000 לי לסילוק חובות ישנים, על חשבון 44 דונם הפרדס שכבר היה נטוע. בנוסף לכך קיבלה הקבוצה תקציב לנטיעת 75 דונם פרדס נוספים. תקציב זה ניתן במשך 5 שנים והיה מיועד להכנת שטח, סידור אינסטלציה, שתילים, חומרים ומים. על פי תכנית ההתיישבות היו חברי קבוצת שילר צריכים לעבד את הפרדס אחרי יום העבודה בחוץ, שממנה היו צריכים להתפרנס. צורת חיים זו היתה קשה מאד. בגמר עבודת החוץ בשעה 16:00 היו צריכים החברים לחזור לקבוצה ברגל, לפעמים במשך שעתיים הליכה. את השטחים במשק היו צריכים לעבד לעת ערב, דבר שהיה בלתי אפשרי. למרות זאת, התיישבות האלף איפשרה לקבוצת שילר להתחיל בבנין משק ראוי לשמו, שיתכן שבלעדיה לא היו מחזיקים מעמד במצב בו המוסדות המיישבים לא יכלו לתת תקציב לפיתוח המשק. בסך הכל קיבלה הקבוצה לצורך הרחבת הפרדס סך של 2750 לי אי כולל 1000 הלי הראשונות.
בשנת תרצד קיבלה הקבוצה הלוואה נוספת מקרן הנאמנות עס 1750 לי אי, להקמת רפת ורכישת 20 ראש בקר. הם האמינו שהקמת רפת תשפר את מחזור הכספים של הקבוצה ותאפשר ביסוס הדרגתי של יתר הענפים. מלבד זאת הם סברו שבעזרת ההכנסות הקבועות של הרפת (חלב במשך כל השנה), יוכלו במשך הזמן לגשת לפתרון שאלת הדיור. הם גם ציפו שכמות הזבל שיקבלו מהרפת תספיק לזיבול של כ- 80 דונם פרדס. הלוואה זו היתה ל- 5 שנים בריבית של 6%.
בשנת תרצה אושרה הלוואה נוספת על סך 2350 לי למשך 5 שנים בריבית 6%. מתוך 2350 לי אי, 1600 יועדו לתשלום חובות, 350 לי למכון המים, ו- 400 לי להקמת לול. נוסף על כך בנתה עבורם קרן הנאמנות בשנה ההיא 20 חדרים למגורים, חדר אוכל ומטבח. סכום ההלוואה לבניה זו היה 1600 לי למשך 15 שנה בריבית של 4%.
ב- 30.06.1935 נחתם חוזה כללי חדש בין קרן הנאמנות וקבוצת שילר ואליו צורף החוב הקודם של הקבוצה ל - קרן העזרה (על בניין בית הביטחון), וקרן היסוד בסך 2000 לי אי. בסך הכל סכום כל ההלוואות מקרן הנאמנות הגיע ל- 10.500 לי שהוחזרו כולן רק אחרי 25 שנה. בחוזה זה הגבילה קרן הנאמנות את מספר האנשים בקבוצת שילר ל- 57, הנקובים בשמותיהם בחוזה החדש. עקב מלחמת העולם השניה ומשבר ההדרים שבא בעקבותיה (שווקי אירופה נסגרו), ומלחמת השחרור שלאחר מכן, היה קשה מאד לעמוד בתשלום החובות, בתאריכים שנקבעו מראש וכן בגובה התשלומים. הקבוצה אכן פיגרה מאד בתשלום חובותיה. עקב כך הקלו המלווים על הקבוצה והאריכו את תקופת ההלוואה ואף הורידו את גובה הריבית.
רק בפברואר 1958 סולק התשלום האחרון של הקבוצה על חשבון חובה לקרן הנאמנות. הדבר צוין במסיבה גדולה בהשתתפות מנהל קרן הנאמנות ובכ המרכז החקלאי.
כניסה למסגרת התיישבות האלף הטילה עול כבד על חברי הקבוצה. החברה היתה קפדנית מאד בשמירה על קיום תנאי החוזה. למען האמת יש להוסיף כי גם חברי הקבוצה, ובהם כמה משפטנים, האמונים על קיום חוזים, גם הם השתדלו להקפיד על קיום תנאי החוזים. אלא שהחוזה לא עמד במבחן המציאות, זאת עקב התמורות הכלכליות בעולם ובארץ, והסתירה בין תנאי החוזה לבין ההשקפה על מהות הקיבוץ.
אחד התנאים הקשים ביותר בחוזה היה ההגבלה המספרית של חברי המשק. המספר הועמד תחילה על 40, גדל ל- 50 ובסוף הועמד על 57 חברים.
הקיבוץ במהותו הוא גוף חי, גדל ומתפתח באופן מתמיד. יתר על כן מוטל על הקיבוץ לקיים תפקידים ציבוריים לאומיים, והחשוב מכל בימים ההם קליטת עליה, בפרט מול טענות ממשלת המנדט, כי כושר הקליטה של הארץ מוגבל מאד וזה קנה המידה שלהם להקצאת רשיונות עליה. בלי עליה - אין ציונות, אין בית לאומי ליהודים. בתביעת המוסדות לקליטה היה אפשר לבוא רק לקיבוצים. לכן הקפאת מספר החברים בקיבוץ היה מנוגד ליעדים ולתפיסה שביסוד ובמהות הקיבוץ. בנוסף לכך המשק המתפתח דרש תוספת של ידיים עובדות. גם הביקורות מטעם קרן הנאמנות לבדיקת מספר החברים בקבוצה הורגשו כהשפלה. הקבוצה הקפידה על קיום תנאי נוסף: כל הכספים קודש להשקעה במשק. העבודה הדרושה לפיתוח המשק על חשבון זמנם הפנוי של החברים לאחר שעות העבודה בחוץ (רק חברים מועטים עבדו באופן מלא במשק). העבודה של 12 שעות ביום והעייפות בעקבות זאת - פגעו לא מעט בחיי החברה והמשפחה, בעיקר בשעות הבילוי עם הילדים בחדר ההורים. אם נוסיף על כך את התורנויות (שמירה, שרותים) נבין מדוע באותם הימים האנשים נפלו מהרגלים.
דבר אחד לא יכלה התיישבות המאה לפתור, את בעיית הקרקע. מכסת הקרקע לקבוצת שילר הועמדה על 14 דונם למשפחה. מכסה זו לקיבוץ גדל וקולט, לא יכלה להספיק אך לא היה זה מתפקידה, מעצם הגדרתה של התיישבות האלף לרכוש קרקעות למען המתיישבים.
לעומת כל הקשיים הנל - היתה הכניסה למסגרת התיישבות האלף משום הצלה לקבוצה. הצלה מפשיטת רגל כמעט וודאית והתמוטטות המסגרת. תקציבי קרן הנאמנות אפשרו לפתח משק ראוי לשמו, מגוון של ענפים ובעיקר מטעים, ואם היום קיים בקבוצת שילר משק מטעים, מגוון מהגדולים בארץ, הרי זה הרבה בזכותה של הקרן.
הזכרתי כבר את הסבלנות אין קץ וההבנה הרבה שגילתה החברה לבעיותיה ולקשייה של הקבוצה, את הנכונות לעזור ולהיענות לצרכים ובקשותיה - אם עי שינוי החוזה לטובת הקבוצה, הקטנת התשלומים, הפחתת הריבית, גם למפרע. אם ניקח כל זאת בחשבון, הרי בסופו של דבר למרות כל הקשיים והסבל, הכניסה למסגרת זו היתה  צעד נכון וחיוני מבחינת קבוצת שילר.
הפתרון המלא של בעיותיה הכלכליות של הקבוצה בא מאוחר יותר, בתום מלחמת השחרור עם קבלת:
1.       תוספת של 300 דונם קרקע חקלאית מהקרקעות הנטושות.
2.       תקציב ביסוס חד פעמי, אמנם באיחור של כ- 30 שנה, אבל מוטב מאוחר...