קרבות ברצועת עזה - על דב לאור 1967

אוקטובר 1967
במלחמת ששת הימים השתתף דובי בקרבות ברצועת עזה. הסיפור התפרסם בספר מלחמת 6 הימים בהוצאת מפקדת פיקוד הדרום.
 
חמישי ביוני - יום שני - השעה 08:10, רסן דובה נכנס לג`יפ האזרחי, מתבונן באברהם הנהג שלידו, מסתובב לאחור שם יושב יהודה, קשר המנקה את מכשיר האלחוט.
זהו חברה, הפעם זזים באמת
אברהם מתבונן אינסטנקטיבית בשעוני המים, הדלק והשמן, עושה סיבוב מסביב לג`יפ שגויס יחד עמו. יהודה מלטף ומנקה במטלית ישנה את המכשיר, ולדרך. דובה אברהם ויהודה - עוזי אחד ושני צ`כים.
בעוד שעה וחצי הופכת שלישיה זו לבעלי הבית היחידים בצומת בני-סואלה כשהחטיבה אליה צורפו נעה במהירות מהצומת דרומה בכיוון רפיח, וזו שלאחריה מתאחרת להגיע. לבדם? מלבד גדודי פלשתינאים, אלפי תושבי חאן-יונס שעדין לא נכבשה אלא רק חטפה את המעבר של חטיבתו של אלמ שמואל.
רסן דב - בן 42 בן קבוצת שילר, ומשנת 1950 משרת בחטיבת הרגלים עליה פיקד במלחמת ששת הימים אלמ יהודה.
קרא לי דובה - ושמע הוא אומר זאת לא היתה מלחמה אבל מצב מחורבן, מין ריקנות. תראה אני אסביר לך. הצטרפנו לחטיבה הפורצת לרצועה (זו של אלמ שמואל) על מנת לעוזבה מיד עם הגיעה לצומת. תפקידנו היה קישור עם החטיבה שלנו אשר פרצה אל חלקה הצפוני של הרצועה בשלושה מקומות. הנחנו כי המקום בו נפרד מחטיבתו של שמואל יהיה די  שמח, כלומר תנועת מכוניות, משאיות ודרגים עד להגיעו של הכוח שלנו. משום מה התעכב הכוח ואנו נותרנו לבד. משנודע למחט כי דובה וג`יפ  הקישור נותרו לבדם בשטח, הורה להם מיד להצטרף לטור היורד דרומה על הכביש הראשי עזה - רפיח. נענו דרומה ובמרחק 3 קמ עמדו שני זחלים שלנו שנפגעו, היה זה לרגלי מוצב שייך-מוחמד. אמבולנסים ראשונים עם פצועים מהחטיבה הנעה דרומה לרפיח  החלו מגיעים. חששתי, אומר דובה שנהגי האמבולנסים לא ידעו היכן לרדת מהכביש ולפנות מזרחה ארצה. ידעתי כי אין שם איש מאז עזבנו אנו, חזרתי אל הצומת והתחלנו בכיוון התנועה. מידי פעם הבחנו בתנועה בקצוות העיר חאן-יונס, בעיקר ליד המשטרה ובית הספר שממול. יצאנו עם הג`יפ - ירינו ועשינו אבק ורעש, ובחזרה לצומת.
הזמן זז, דובה מצליח להשיג קשר עם מגד מחטיבת שמואליק ומוסר לו היכן הוא נמצא. מאוחר יותר מתברר כי היה  זה קשר אחרון, מכשיר הקשר נעצר ודומם - לא עוזרים הטיפולים של יהודה המדבר ומבקש ממנו לפעול, מלטף ומבריק ברגים, מפרק מרכיב ומכה, השתתק וזהו זה. עכשיו הינו מנותקים לחלוטין. דובה אינו מאבד עשתונות. היו לו שלוש אפשרויות: לחזור ארצה, להדביק ולהצטרף שוב לטור שנע דרומה או להמתין. החלטנו להמתין. הרי זו המשימה שהוטלה עלינו - להמתין בצומת ולכוון את החטיבה. בפינה  היתה עמדת בטון עגולה (פילבוקס). תפסנו עמדות בפנים וירינו מידי פעם בערבים שניסו לנוע או להוציא את האף בשולי העיר ובעיקר לפזר מוקשים. היה לנו פנאי לבדוק את מכשיר הקשר והסתבר כי נפגעה אנטנה כנראה מרסיס או כדור שלא שמנו לב. הרגעים עוברים לאט, תנועה אין, קשר מנותק, כוחות שלנו אין רואים ואנחנו עם שני צ`כים ועוזי.
 
9:40 אנו יורים מתוך הפילבוקס בערבים שמנסים להתקרב.
10:10 אמרתי לחברה שישמרו על התחמושת.
10:20 שקט, שקט נוראי. מרחוק שומעים התפוצצויות כנראה משריון החטיבה שנעה לרפיח.
10:30 מטוסים מעלינו - ברוך השם.
אברהם הנהג שתפס את חלון הירי לכיוון מזרח, שומע רעש. דובה הם באים, תראה אבק. שתי דקות לאחר מכן עולים השלושה על הכביש לאחר שזיהו את הכוח שנע עם המחט יהודה, נפנוף ידים, שלום, אין זמן לסיפורים. תאור השטח מפי דובה מבהיר למחט את המצב והשיירה עולה צפונה לכיוון עזה. כעת מתחילה המלחמה.
ימים לאחר מכן מספרים נהגי אמבולנסים וחוליות דרגים שפיגרו, על ג`יפ בודד שכיוון אותם מזרחה או דרומה וחסם את הדרך צפונה לעזה. במפקדת החטיבה בגלל ניתוק מגע היו בטוחים כי הצטרף לטור הנע לרפיח. רק תושבי חאן-יונס וחיילים פלשתינאים שהגנו עליה הבחינו בג`יפ שמידי פעם ביצע גיחה. ירינו כמו מטורפים וחזרנו לצומת.
יותר מאוחר בערב הגיע גדודו של שמואליק ועלה על חאן-יונס ממש.