קבוצת שילר ועליית הנוער - אילנה אוקו

קורותיו של המפעל הגדול להצלת נוער יהודי, שלובים בקורותיה של הקבוצה.

לא ניתן לתאר את פני הקבוצה ללא המפעל החינוכי שנטלה על עצמה כשגבעת הנוער במרכז החיים.
מ-1936 דרך  שנות  המלחמה ועד אחרי קום המדינה הפך הקיבוץ בצד המשק החקלאי, לכפר ילדים. עשרות  יתומים מצאו בית בקבוצה בשנת  1949 בשיאו של המפעל. נערים ונערות פליטי מלחמה ביניהם ילדי לנה וילדי סלבינו.
מחד -  היבט הטראגי של הניצולים, אודים מוצלים מאש, מאידך - החיים החדשים שנרקמו בארץ. ההתיישבות העובדת נשאה בעול העיקרי של קליטת  הילדים, וקבוצת שילר (ישוב קטן),  היתה מנושאות הדגל במפעל הזה.
מתוך האסון הנורא צמח עלה והתחזק המפעל הציוני בארץ.
 
כבר במחצית הראשונה של שנות השלושים, מצוקה נוראית דחפה את הנוער היהודי בגרמניה, למצוא לעצמו חיים אחרים.
רחה פראייר בנתה פתרון עבורם  וב - 1934 הגיעה לארץ, לקיבוץ עין חרוד הקבוצה הראשונה של נוער יהודי מגרמניה. בתוך שנתיים התרחב מפעל ההצלה וכלל ארצות נוספות באירופה. נדרשו משאבים ומנגנון, והנרייטה סולד התמנתה לנהל אותו.
ב - 1939 11.01 בכנס נציגי הישובים אמרה: ...טרם קמה בעולם תנועה כתנועתנו. לא היה לנו ממי ללמוד. התנועה היא חדשה כשם שכל הדברים שהנהגנו בארץ הם חדשים ועלינו למצוא דרכים חדשות בחינוכנו.
לקבוצת שילר הגיעה הקבוצה הראשונה  נוער  א` בחורף בתחילת שנת  1936 ביום כז בשבט תרצו. היה זה יום חג לקבוצה ובטקס המרגש השתתפו מנהיגי הישוב - נשיא ההסתדרות הציונית  חיים וייצמן  ונציג הסוכנות היהודית יוסף שפרינצק.
על הקיר, מתחת לתמונתו של שלמה שילר, התנוססה הכתובת ושבו בנים לגבולם. דיאגרמות ומפות  השרו אוירה חגיגית. הנוער שר שירים עבריים ושירתם יחד עם הופעת חיים ויצמן עוררה התרגשות בלב המתכנסים. בעיני רבים נראו דמעות.

בדבריו אמר  חיים וייצמן ויצמן:
אנחנו יודעים את כל עומק הטרגדיה שהביאה אתכם לארץ ישראל... אבל אני מאמין שאם אמנם התחלה קשה היא - יעלה בידכם לבנות חיים חדשים ולשכוח את הימים הרעים. אני מאמין שאתם הנכם רק חלוצים ראשונים אשר תסללו את הדרך להמונים הבאים אחריכם.... יש שני סוגים של מהגרים. יש מהגר החוסם דרך לאחרים ויש הפותח וסולל דרך לבאים אחריו. אתם שייכים לסוג השני. וכשם שאתם נשענים על כתפי אלה שקדמו לכם, כך יהיו הבאים אחריכם נשענים על כתפיכם.....  אני תפילה שחייכם כאן יהיו מאושרים - חיי עבודה, תורה ומעשים טובים.
בתום שלושה חודשים לשהותם בקבוץ, באפריל  1936 כותבים נעמי וגדעון ילדי הקבוצה הנקלטת:
בחיינו כאן בקבוצה ישנה שאלה חשובה שאנחנו רוצים לעסוק בה.
השאלה היא - הנוכל להמשיך את חיי החלוצים?  אנו מאמינים בזה כי חיינו עכשיו בחברת נוער יהיו הבסיס לחיינו הבאים בארץ ישראל. נאמר שיש לנו מעט קשיים מפני שאיננו מתחילים לכבוש את חיי העבודה כחלוצים לפנינו. אנו כבר יושבים בבית, אנו מקבלים יום יום את האוכל, אנו לא מוכרחים לדאוג לשום דבר, זאת היא האמת.
אולם החיים באי  הולכים וגדלים ואנחנו מתחילים את עבודתנו על בסיס חדש. ליצור את החיים החדשים האלה, אנו קודם צריכים לחדור לפעולת הקבוצה ואלה הם הדרכים.
בראשונה צריכים ללמוד את השפה העברית. בשבילנו זה עדיין קל כי יש לנו הרבה זמן ללמוד. לא כמו החלוץ הבא ארצה ועובד מהיום הראשון לבואו.
שנית זהו לימוד העבודה. אנו עובדים לפי רצוננו ויכולתנו בהדרכת החברים וככה נקבל יחס לעבודה. חוץ מזה ננסה לחיות בחברתנו כפי שחיים בקבוצה.
התפתחות תנועת הקבוצה עוד לא נגמרה. ואם נשתמש באפשרויות שנתנו לנו, יש לקוות כי נמשיך את המפעל ואת הגשמת הרעיון הקבוצתי.
 
הקבוצה השניה במסגרת עליית הנוער  נוער עולה ב`   הגיעה לשילר בספטמבר  1938 ומנתה  21 נערים ונערות.
בדין וחשבון אשר נמסר באופן קבוע אחת ל 4 חודשים להנהלת עליית הנוער בירושלים אנו קוראים: התפתחות החברה היא מאד חיובית. החברה התגבשה בהרבה והתייצבה ביום השנה שלה כגוף אחיד אשר ברצונו להמשיך בחיים המשותפים הקבוצתיים ולצאת אחרי גמר ההכשרה בתור קבוצה עצמאית. נוצר גרעין אשר כל החברים משתייכים אליו, אם כי ישנם עוד כמה יחידים אשר עמדתם בחברה טעונה עוד ביסוס וחיזוק.
בזמן האחרון מלהיבה את החברים תכנית חדשה: הנוער עובר מביתו הקודם אל בנייני בית החינוך אשר במרחק מה מבנייני הקבוצה.

חוץ ממקום עבודה אחד - טיפול בבית ילדים הצליח הנוער בכל המקומות הצלחה מלאה.  זה כבר נחשבים הם לפועלים שלמים וממלאים מקומות חשובים ובעלי אחריות: 2 ברפת,
1 בעגלונות, 1 בשפניה, אחד בלול, אחד בנגריה, אחד בבננות, 1 בגן ירק, 4 בפרדס, 1 בבניין אחד בחצרנות. הבנות: 2 במטבח, 2 במתפרה, 3 בגן ירק, 1 בטיפול בילדים.
גישתם ויחסם של החברים לכל הלימודים הם רציניים. עלינו עוד לציין שעד כמה שגישתם לעבודה מצויינה, ככה רצונם ללמוד היא אדישה. הם אמנם משתתפים בשיעורים בהתמדה, אבל הצימאון ללמוד ולדעת שהיה אצל הנוער הקודם, עוד לא מוכר בהם.
 
 20 צעירים הגיעו לקבוץ בספטמבר 1939. הקבוצה השלישית  - נוער ג`. ארצות המוצא  -  צ`כסלובקיה  9, פולין  1,  גרמניה 7,  וינה 3. הבריחו אותם ערב פרוץ המלחמה, משפחותיהם ניספו, אך הם הגיעו לחוף מבטחים עם עליית הנוער. קבוצה זו בתום ההכשרה בשילר, היתה מיועדת לעלות להשלמה לקיבוץ מצובה בגליל המערבי. החיים בנקודה החדשה היו קשים מאד, ורק בודדים הצליחו להתמיד.
 
ב- 11באפריל 1941, ערב פסח, הגיעו לקבוצה  20 צעירים, נוער  ד`,   17 מוינה ו- 3  מגרמניה. (נוער  ג`, הקבוצה הקודמת היו עדיין בקיבוץ.) מלחמת העולם בעיצומה והם  בדרך לא דרך, מטלטלים  מסתתרים ונמלטים ברכבות ובאניות. לא פעם  את הלילה היו מעבירים במחסנים ובאוהלים ובכפרים נידחים.  ב 25 בנובמבר  1939 הם  התחילו את מסעם, במרץ  1941הגיעו  לאיסטנבול מותשים, משם לסוריה  וב-31 במרץ  1941 הגיעו  לארץ ישראל למחנה המעבר עתלית. שנה וחצי ארך מסעם בתקופה בה פסקה העליה כמעט כליל, ויהודים מובלים למחנות השמדה.
רות טטלס זל היתה בין  עשרים הילדים אשר זכו להגיע לחוף מבטחים, אך המזל לא האיר פניו אליה והיא נספתה בתאונה בשנת  1948.
בת 25 הייתה במותה. נשואה לאורי שוורץ.  
 
טיפין טיפין התקבצה הקבוצה של  נוער ה` מתורכיה החל בנובמבר 1943 עד פברואר 1944. לא מעט קשיי הסתגלות ליוו את הקבוצה, אך בתום תקופת ההכשרה הם יצאו להקים ישוב חדש.
נער ו`- ז` הגיעו מאירופה בשלהי המלחמה.
 
ילדי טהרן
התרגשות גדולה אחזה בישוב העברי משהגיעו עשרות יתומים ניצולים בעיצומה של המלחמה. קבוצה גדולה זו הגיעה לארץ במרץ  1943 ונקראה  ילדי טהרן כיון שהם עשו את דרכם מאירופה מזרחה כשהם בורחים מאימת המלחמה. בטהרן היתה להם חנייה ממושכת והם טופלו שם עי נציגי הישוב, משם למצרים ולארץ הגיעו מדרום.
ילדי טהרן ערכו ביקור בן יום אחד בקבוצה בתחילת חודש מרץ  1943. נערכה להם קבלת פנים מרגשת מאד עי ילדי שילר.  בפברואר  1943 נערכו דיונים על אופן קבלתם בהנחה שאכן קבוצה מהם תישאר בשילר, אך הקבוצה ברובה נקלטה בגבעת ברנר.
 
ילדי סלבינו
בקיץ 1945 מיד לאחר סיום המלחמה, הקימה חבורת חיילי  הבריגדה היהודית בצפון איטליה,  מעון חינוכי לילדים יהודים ניצולי מחנות השמדה. חבר קבוצת שילר משה זעירי ואשתו יהודית ניהלו את המוסד בו עברו כ- 800  ילדים. מתוכם 42 ילד הגיעו לקבוצה, לאחר קום המדינה, בנובמבר  1948 בשוך קרבות מלחמת השחרור.  הילדים היו בגילאים שונים והשתלבו עם ילדי הקיבוץ בכיתות מעורבות, קבוצה מתוכם עברה לחניתה.
 
ילדי לנה                                    
הגיעו לשילר  ב   10.04.1949 ערב ליל הסדר.   
היתה זו שנת הבר מיצוה לראשית מפעל עליית הנער בקבוצתנו תרצו- תשט.. עד קבלת ילדים אלה, לא היתה קבלת נוער שרישומה היה כה ניכר בחיינו...רבה היתה ההתעוררות הכללית לקראת קבלת הילדים...זכורים לנו ימים אלה לפני  10 שנים בגעגועים מסוימים ליכולת שיכולנו לגלות אז, וגם להתרוננות הנפש. היתה לנו שותפה נכבדה לנה קיכלר ולעולם לא נשכח באיזה חן אנושי  ומסירות שבלב היא הכריעה בשעתו על צורת קליטתם.
                                   
בעיות רבות עמדו בפני הנהלת מפעל  עליית הנוער  בארגון הקבוצות לעלייה, במיון הילדים, הכנת מוסדות לקליטה. אבל המלחמה העיקרית התנהלה בשני מישורים:
1.       השגת רשיונות עליה מהממשלה הבריטית.
2.       המצוקה הכספית שליוותה את המפעל בכל שנותיו. הדסה הרגישה אחריות מיוחדת לצד הכספי ועשתה גדולות בקנדה, בדרום אפריקה, באוסטרליה, אנגליה שבדיה דנמרק והולנד. הארגונים היהודיים בארצות אלה שלחו סכומי כסף גדולים שאיפשרו את קליטת הילדים במשקים.
היה צורך דחוף להכין תכנית לימודים עבור הילדים ברמות שונות.
מערך הטיפול  היה מורכב, מאחר ולא הצטבר נסיון.  במסגרת זו היו מדריכים, מורים מטפלות, טיפול רפואי טיפול בחריגים ועוד ועוד.

 
עד ה-1   בדצמבר  1940 סיימו  2904  צעירים את הכשרתם במסגרת עליית הנוער,
ו - 3139  התחנכו במשקים. סה טופלו בישובים באותה עת כ - 6000  בני נוער.
כל נער הינו סיפור על בית שחרב, על משפחה שפורקה, דמעות וגעגועים להורים שניספו. ובארץ, חבלי קליטה קשים, במיוחד לאלה שבאו מבית אמיד.
המעבר לתרבות שונה לחלוטין, לאקלים שונה, הסתגלות לחיי עבודה פיזית, לכפר, לחקלאות, לחיים שיתופיים  צנועים ואף דלים כל אלה היו מנת חלקם של הנערים.
 
 מפעל עליית הנוער  הינו יחיד במינו. מעטים המפעלים החשובים שכל מה שנאמר עליהם אין בו משום גוזמה. את הצלחתו יש לזקוף לזכותה של ההתיישבות העובדת על כל פלגיה. כל ישוב, קיבוץ וקבוצה התארגן ונרתם לאמץ את הבאים. אמהות עזבו בית וטיפלו בניצולים במקומות רחוקים שם נדרשו.
ההתמסרות לילדים היתה ללא גבול, התחושה שנפלה הזכות וגם החובה לקלוט  אודים מוצלים מאש ולהעניק להם בית חם בארץ חדשה תחת ביתם שחרב בגולה.
במבט לאחור אפשר לסכם ולומר שקבוצת שילר אמנם תרמה רבות למפעל עליית הנער, אבל לא פחות מכך תרם כפר הילדים לחיזוקה.
כ - 600  צעירים וצעירות בתוך 16 מסגרות עברו תהליכי קליטה בקבוצה, למדו עברית, רכשו השכלה, השתלבו בחיי העבודה במשק. כמה מהם ניתן עוד למצוא בהתיישבות העובדת, כשבעה נישאו עם בני הקבוצה. הם ילדיהם ונכדיהם הנם עדות למסכת רבת השנים של מפעל עליית הנוער אשר נרקם בחצר הקבוצה.